"אני, טוב לי עם אחמד. הגברים היהודים חלשים"

מרינה (שם בדוי) בסך הכל רצתה להרגיש אהובה - אבל בקרית גת כולם התייחסו אליה כאל "הרוסייה". לפני כשלוש שנים הכירה, כמו נערות רבות באזור הדרום, צעיר בדואי שגרם לה לחוש מקובלת. כיום היא מתגוררת עמו ברהט, מנותקת מעברה ומצפה לילד שני לאחר שמשפחתה ניתקה את הקשר איתה

כבר שלוש שנים שמרינה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) לא ראתה את אמה ואת אחיה. בשנים האלה הפכה הצעירה בת ה־19 וחצי להיות אמא בעצמה לילד בן שנה ומצפה לתינוק נוסף, אך את משפחתה היא השאירה מאחור בקרית גת.

הדרך בה היא בחרה ללכת לא מצאה חן בעיני האם והאח, וכשהגיעה לרגע בו היה עליה להחליט לאן היא רוצה לפנות - אם לחזור לחיק משפחתה או להינשא לצעיר בדואי ולגור איתו ברהט - היא הלכה בעקבות האהבה.

"הם התייחסו אליי יפה", מספרת מרינה, שעלתה ארצה בגיל שבע. "כל הזמן הזמינו אותי לשתות ולבלות איתם. קיבלתי מה שרציתי מהם - בגדים, מתנות, לקחו אותי ממקום למקום. אני מרגישה יותר שייכת אליהם. אף אחד לא חטף אותי ולא הכריח אותי. אני הולכת לאיפה שרוצים אותי".

אמא כל הזמן עובדת

הסיפור של מרינה הוא מקרה פרטי של תופעה מוכרת: נערות צעירות ואבודות, שבסך הכל מחפשות קצת חום ויחס חם, פוגשות בגברים צעירים, שמצדם מחפשים דרך שונה מהמסלול המסורתי שהוכתב להם מילדות.

בדרך כלל מדובר בבחורים שעברו את גיל ה־20, יש להם כבר עבודה והפרוטה מצויה בכיסם. הם מתרחקים מהשבט המסורתי כדי להתקרב קצת יותר לעולם המודרני - בו הם חיים, אבל לא ממש יכולים להנות מכל מנעמיו - ויוצאים בלילות לבלות בפארקים הציבוריים של קרית גת ובחופי הים של אשקלון ואשדוד, שותים קצת וודקה ומתערים עם האוכלוסייה היהודית.

באותם אתרים מסתובבות הנערות הצעירות, בדרך כלל בגיל ההתבגרות, אלה שהוריהן עסוקים מאוד בפרנסת הבית ואין מי שיהיה לצדן כדי להשגיח, לכוון ולהעניק אהבה או סתם יחס חם. כשהן פוגשות את הגברים המבוגרים מהן בכמה שנים ומקבלות מהם את כל מה שרק יבקשו ואז המוצא, הלאום והבדלי התרבות כבר לא משחקים תפקיד.

"עליתי לישראל כשהייתי בת שבע", ממשיכה מרינה לשפוך אור על התופעה שמטרידה את המשפחות משני הצדדים. "כבר בהתחלה הבנתי שאני לא ישראלית, כולם דאגו להגיד לי את זה. בכל מקום הייתי 'הרוסייה', כל הזמן אמרו: 'הנה הרוסייה המסריחה' וכל מיני דברים כאלה. לא התחברתי לאנשים. שם הייתי 'היהודייה' ודווקא שאני באה לפה אז אני 'הרוסייה'.

אני וחברה שלי, שהיא כמוני, כבר בגיל 12 התחלנו להסתובב לבד בפארקים בעיר. התחלתי לשתות, לעשן, סתם כל מיני דברים כאלה. כשהייתי יותר גדולה אז היינו נוסעות לאשקלון לחוף וככה התחלנו להסתובב עם בדואים. בבית אף אחד לא אמר לי מה לעשות - אמא כל הזמן עובדת, אז עשיתי מה שאני רוצה".

הדתיים ברהט משטנקרים

את אחמד (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) היא הכירה לפני קצת יותר משלוש שנים. בהתחלה הם היו מסתובבים עם חברים שלו בפארק, אך נוכחות המשטרה הפריעה להם. "איך שהיו רואים אותי ואת חברה שלי עם בדואים, היו עושים להם חיפוש באוטו", היא מספרת. "הם איימו עליי שיספרו לאמא שלי. אני לא סיפרתי לאמא או למשפחה, כי ידעתי שהם לא יאהבו את זה. אם אח שלי היה יודע, הוא היה מרביץ לי כי הוא כל הזמן אמר שהוא שונא אותם".

לאחר שהיחסים בין מרינה לאחמד התהדקו, הם התחילו ללכת לרהט - שם לפחות לא הוטרדו על ידי השוטרים. "היינו שותים ומעשנים בפארק ואז נוסעים לשבת ברהט באיזה שיק (אזור במאהל הבדואי המשמש לקבלת פנים - ש.ל)", מספרת מרינה.

"בהתחלה לא ליד המשפחה שלו, כי הם לא אהבו אותי, הם חשבו שלא טוב שהוא יהיה עם יהודייה. גם יש שם ברהט אנשים דתיים כאלה והם גם לא אוהבים את הבנות שהן לא ערביות והם כל הזמן משטנקרים למשטרה שיש בחורה שברחה מהבית. כדי שלא יהיה בלגן, היינו שותים בקרית גת או באשקלון ואז נוסעים לבלות בלוד או ביפו ולפעמים בשיק, בקצה של רהט, שמה לא היו מציקים לנו", היא ממשיכה ומספרת.

בעוד מרינה מצאה את מקומה, חברתה עזבה לבסוף וחזרה הביתה לקרית גת. "בהתחלה היא כל הזמן היתה איתי", מספרת מרינה. "התחלנו ביחד, אבל היא - לא יצא לה טוב. היא היתה שותה יותר מדי, עשתה יותר מדי שטויות והלכה עם אנשים לא טובים. הם היו נותנים לה מכות וחבר שלה היה נותן אותה לחברים שלו עד שהיא הפסיקה לבוא לפה. אבל לי זה לא קשור, כי אנשים רעים יש בכל מקום".

"אני, טוב לי עם אחמד והוא לא עושה לי רע. חוץ מזה, גבר - צריך שיהיה חזק, לא סתם חלש כזה. אצל היהודים גברים הם כמו נשים, הומו כזה, לא חזקים. וערבים, יש גברים חזקים שנלחמים על בחורה - ככה זה צריך להיות", מצהירה מרינה.

"מה, אני לא בן אדם?"

כל השיחה הזאת קצת מטרידה את אחמד. "מה, אני לא בן אדם? מה אני חיה?", הוא שואל ולא מבין מדוע סיפור חייו - בתור גבר ערבי שנישא לנערה יהודיה - מהווה בכלל נושא לדיון. "אני לא מבין, אני גר במדינה הזאת כמו כולם וזכותי ללכת לאן שאני רוצה ולהיות עם מי שאני רוצה. מה זה ככה, אני אזרח סוג ב'? אצלנו אין בעיה, בחורה שלא מוסלמית יכולה לבוא ולחיות איתנו".

ומה לגבי ערבייה שתלך עם יהודי?

"זה מה פתאום, זה אצלנו בושה. היו בנות גם בשבט שלנו שרצחו אותן על דבר כזה. אחות שלי תתחתן רק עם מוסלמי, אצלנו זה מסורת. אסור שאישה תלך עם גבר לפני חתונה או תתחתן עם לא מוסלמי".

בעוד שעל הליכה עם גבר לא מוסלמי עלולה נערה בדואית לקבל עונש מוות, את מרינה דווקא קיבלו הוריו של אחמד בזרועות פתוחות.

לדברי מרינה, נעשו ניסיונות של מחלקת הרווחה בקרית גת ושל משפחתה להחזיר אותה הביתה, "אבל אני לא רוצה והם לא מבינים את זה", היא אומרת בנחישות. "פעם היתה פה משטרה. חיפשו סמים וכשראו אותי, אז שוטר אמר שהערבים הביאו עוד זונה ואני רציתי לבכות, אבל אני יותר חזקה. אני יודעת שאחמד יותר גבר מכל אחד מהשוטרים האלה וככה אמרתי לשוטר, והיו מכות בבית ועצרו אותי, אבל לא איכפת לי".

מרינה סיפרה כי מצד המשפחה שלה יש נתק מוחלט: "אני לא בקשר עם אף אחד כבר יותר משלוש שנים. סיפרתי להם על אחמד לפני החתונה והיה בלגן

גדול בבית. אח שלי שמע על זה, רצה לבוא לבית ולהרוג אותי. ואמא בהתחלה ניסתה לדבר ולהגיד לי שאני לא אלך שמה יותר ושאעזוב את אחמד. אחרי שאמרתי לה שאנחנו מתחתנים, היא אמרה שיותר אין לי בית בקרית גת ולא אמא. אומרים שאצל ערבים אישה זה כלום, אבל אני פה כמו מלכה".

לטענת תושבים, בני מיעוטים מגיעים לבתי הספר בשעות היום בכדי לפתות נערות צעירות, לפעמים בנות 13 בלבד, לצאת איתם לסיבוב. בשנת 2008, בעקבות כנס שכותרתו היתה: "החיבור הבלתי טבעי בין קטינות תושבות העיר לבני מיעוטים", פרסם אגף הרווחה בעיריית קרית גת, בניהולו של חיים שלום, סרטון שאמור להרתיע את בנות העיר מ"לישון עם האויב".

ל"מערכה" נרתמו גם משטרת ישראל ועוד מספר גופים, מה שעורר בזמנו שלל טענות על קמפיין גזעני שמנוהל בחסות גופים ממלכתיים.

התופעה נוגעת בכולם

מהמשטרה נמסר בתגובה: "במשטרת ישראל פועלים בטיפול מקרים פליליים בלבד וכל עוד לא הוגשה תלונה לגבי עבירה פלילית אין טיפול משטרתי. במשטרה אין התייחסות לדת, גזע או לאום ובעיני החוק כולם שווים. באם ישנם טענות לגבי התנהגות שוטרים יש לפנות על כך למחלקה לחקירות שוטרים".

מנהל אגף הרווחה בעיריית קרית גת, יהודה לגמי, מסר בתגובה: "מה שמעניין אותנו זה שהן קטינות. אם הן מעל 18 הן יכולות לעשות מה שהן רוצות. הטיפול בתופעה אינה מזווית של התבוללות אלא מהצד החוקי. חשוב לנו לדאוג שילדות יהיו במקום בטוח ונורמטיבי, שיילכו לבית הספר ויתפתחו, שירכשו מקצוע ויתקדמו. חלק מאוד גדול מזה זה הטיפול במקרים של חיזור אלים, תוקפני, תוך שימוש בכוח ואיומים מצד הגברים, לאו דווקא בני מיעוטים. התופעה נוגעת בכולם, כשבת בורחת מהבית זה לא עניין של עדה או מוצא. הרבה פעמים הבעיה מתחילה ממצב כלכלי קשה ובעיות בבית, משם היא מחפשת לקבל תמיכה".

מהאגודה לזכויות האזרח מסרו בתגובה: "הנושא של יחסים בין דתיים הוא נושא מורכב. אפשר היה להעלות שאלות על מנהגים דתיים שתאמץ המשפחה, על התמודדות עם גזענות מהסביבה - אבל לצערנו, הגורמים היחידים שמשמיעים את קולם בנושא הזה הם גורמים שמונעים מאידאולוגיה גזענית ושוביניסטית ועוסקים בעיקר בהסתה נגד הציבור הערבי".