Search This Blog

Friday, February 18, 2011

60 years later, spies' lives revealed - השב"כ השיא סוכניו לערביות; עשרות הילדים נרשמו כיהודים

In 1952, Shin Bet agents were sent undercover to spy inside Palestinian villages. Keeping their real identities secret, they married Arab women, with whom they had children. Decade later, truth came to light. 'They tried to forget, but never could,' mission leader says

"Your husband is not who you think he is. He is not Arab. Your husband is a Jew who was sent into your village on a mission by the defense establishment." This was the news a few Israeli Arab women received from the head of the Mossad
mission in France in 1964. This was how they discovered that the fathers of their children were serving in a top secret Israeli unit sent to spy in their villages.

Ten Jewish men assimilated into Arab communities in the early 1950s, marrying local women and starting families with them, all the while serving in the Shin Bet as "mistaarvim," (literally, masqueraders) - undercover agents posing as Palestinians.

The goal of the unit, which was established in 1952, was to have men on the inside in case a war breaks out, and the Israeli Arabs join the enemy. Shumel Moriah, a senior Shin Bet officer who came to Israel from Iraq, and had plenty of experience smuggling Jews into Israel, led the unit. He recruited 10 other Iraqi-born men for the complex mission.

The unit was disbanded over a decade after its establishment, which was when the wives were informed of the deception. Most of them converted and lived in Israel as Jews. Their children were recognized as Jews without undergoing an official conversion procedure.

Double life, cover story
The training process took one year; the men learned the Palestinian dialect, studied the Koran and espionage techniques in an Intelligence Corps base near Ramla. With a new identity and a detailed cover story, they were sent into Palestinian villages and cities. They pretended to be refugees from the 1948 war returning home. Their real families in Israel were kept in the dark about their whereabouts and activities; they were forbidden from trying to discover where their loved ones served.

After integrating into Arab life, village elders expected them to find a match, as per tradition. Senior Shin Bet personnel thought that the men should get married for the operation to succeed, but agreed to leave the decision up to the agents. Most of them did marry young Arab women.

"Our guys just didn't have a choice," Moriah says. "It seemed suspicious that young vigorous men would stay alone, without a spouse. When we sent them on the mission we didn't order them to marry, but it was clear to both sides that there is such an expectation, and that it would do the job better."

Shimon, the brother of one of the agents, Meir Cohen (their real names remain confidential), says that for many years, a Shin Bet representative would arrive on his parents' doorstep to personally give them Meir's paycheck, without giving them any information.

"When suddenly everything was revealed, Meir came to me and told me everything," Shimon remembers. "He told me about his cover story and about the double life. We were shocked."

Meir was sent to Jaffa, where he worked as a teacher and where he met Leila, a beautiful young Christian Arab with amazing black eyes, Shimon recalls. Meir presented himself as a Muslim. Leila was studying to be a nun when they met; they fell in love and got married. A short while later their son was born.
Leila's choice

As time passed, the pressure on the Shin Bet to return the double agents home intensified. It was becoming clear that the intelligence benefits achieved by the mission were marginal. When the Shin Bet decided to dismantle the unit, Moriah was faced with a dilemma: To leave the women and children in the Arab villages, or ask them to convert to Judaism, and raise their children as Jews? The agents themselves refused to leave their families, which is why it was decided resettle the families into Jewish areas.

The wives were brought to France, where they were finally told the truth.

"Leila realized that she was cheated, and had to undergo psychiatric treatment for a few months," Shimon says. "Only after she recovered Meir presented her with the most difficult choice that exists: To accept him as he is – a Jew and a Shin Bet agent – and raise their son as a Jew, or to leave Israel for any Arab country that she chose."

'They tried to forget, but couldn't'
Three rabbis were then brought to the Israeli embassy in Paris, including Chief IDF Rabbi Shlomo Goren, to convert the women to Judaism. Considering the special circumstances, the rabbis ruled that the children can be accepted as Jews even though their mothers were not. Their story was first told in Israel Defense, a magazine edited by Amir Rappaport.

Most of the families chose to return to Israel, and began a slow recuperation process.

"Once they returned, problems started surfacing" Moriah recalls painfully. "We tried to rehabilitate the people, but we weren't really successful. The agents' kids experienced serious trauma in their childhood. They tried to recover, to forget their past, where they come from, but they couldn't.

"A few of the kids succeeded in life, but most of them were left behind. They still suffer from problems."
רק עתה מוכן השב"כ לאשר, שעשרות מסוכניו שוכנעו בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, להתחתן עם ערביות בלא שאלו ידעו כי חתניהם יהודים. הרב הצבאי הראשי הרב שלמה גורן ז"ל, פסק שאין צורך לגייר את הילדים

שערוריית הענק בדרך. רק עתה מוכן שרות הביטחון הכללי של ישראל, לאשר, שעשרות מסוכניו שוכנעו בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, להתחתן עם ערביות, תושבות יישובים ושכונות ערביות בכל רחבי ישראל, בלא שנשים אלו ידעו שחתניהם הם יהודים העובדים בשב"כ.

המטרה הייתה לשתול מרגלים בתוך האוכלוסייה הערבית כדי שידווחו על הנעשה שם.

זוגות אלו הקימו בתים ונולדו להם ילדים, וכשעלתה על הפרק שאלת יהדותם של הנולדים, הועבר הנושא בחשאי לטיפולו של מי שהיה הרב הצבאי הראשי, האלוף הרב שלמה גורן ז"ל, שפסק כי אין צורך לגייר את הילדים. כולם נרשמו כיהודים לכל דבר, וחלקם הפכו ברבות השנים לקצינים בצה"ל ולבעלי תפקידים במדינה.

הסיפור המתפרסם כאן לראשונה, אמור להופיע במגזין הצבאי החדש של ישראל, ISRAELDEFENSE, מגזין עצמאי ובינלאומי לענייני צבא וביטחון בישראל. את המגזין עורך עמיר רפפורט, כתב צבאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות" והפרשן הצבאי לשעבר של "מעריב".

ISRAELDEFENSE רואה את ייעודו להיות גוף תקשורת שיספק מידע שוטף על הביטחון בישראל, וכבר בגיליונו הראשון הוא ישליך למרכז הבימה הישראלית "פצצה", שיש הגורסים כי איננה היחידה מסוגה, משנות הקמת המדינה.

הדרמה שנוצרה בעקבות פעולתם של הסוכנים, שהתחזו לערבים, והביאו לעולם ילדים עם נשים ערביות, נמשכה עד לאמצע שנות השישים. אז הוחלט בצמרת הביטחונית של ישראל לספר לכל הנשים את הסוד, שהן בעצם נשואות ליהודים, סוכני שב"כ.

פיצול אישיות

הפרשה הנחשפת שלא תיאמן, נותנת את אותותיה עד היום. גם לאחר כחמישים שנה, ילדיהם של סוכני השב"כ שכונו אז "המסתערבים", עדיין מתמודדים עם משברים הנובעים מזהותם המפוצלת, ומשפחותיהם מנסות לאסוף את השברים.

השב"כ הישראלי היה מוחק את הפרשה הזו מספרי ההיסטוריה שלו אילו היה יכול, אבל הדבר לא ניתן. עליו לדאוג לנשים שרומו ולילדים שנולדו, ולשלם להם קצבה, והוא עושה זאת עד היום.

ראשיתה של פרשת מסתערבי השב"כ, מגלה ה-ISRAELDEFENSE בתחילת שנות החמישים. זמן קצר אחרי מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל.

ערביי ישראל היו נתונים אז תחת שלטון צבאי. לכל כפר היה מושל מטעם הצבא. התפיסה הרווחת במערכת הביטחון הייתה כי במוקדם או במאוחר צבאות ערב יפלשו שנית לישראל, וערביי ישראל יהיו בבחינת "גיס חמישי", שיצטרף לאויב בלחימה.

על רקע זה הוקמה יחידת המסתערבים של השב"כ בשנת 1952, ביוזמת איסר הראל, שהיה ממונה אז גם על המוסד וגם על ה"שין-בית", כפי שכונה באותם ימים שירות הביטחון הכללי.

משימת ההקמה של יחידת המסתערבים הוטלה על שמואל מוריה (היום בן 87), ששירת במחלקה הערבית של השב"כ, שתפקידה המרכזי היה סיכול מעשי ריגול מצד מדינות ערב.

איסר הראל ביקש ממנו להקים יחידת מסתערבים. "זו תהיה, הוא אמר למוריה, יחידה של צעירים שייטמעו באוכלוסיה הערבית, ויחיו בה לאורך זמן. לא היה צורך מודיעיני ממשי במידע שיעבירו ה"מסתערבים". הכוונה הייתה שהם ייכנסו לפעולה בעיקר ב"יום סגריר", כאשר תפרוץ מלחמה כוללת נוספת בין ישראל ובין מדינות ערב.

מוריה לא התמהמה, והחל לגייס ליחידה כמה עשרות צעירים, רובם עולים חדשים, שהגיעו ממדינות ערב השונות במסגרת גלי העלייה ששטפו את מדינת ישראל לאחר הקמתה.

כך הוחדרו הסוכנים

הכשרתם של הסוכנים נמשכה חודשים ארוכים. הם התאמנו והתגוררו בבסיס הדרכה של המודיעין
הישראלי ליד רמלה, במקום שבו שכן קודם לכן בית הספר לקצינים של הצבא הבריטי בארץ ישראל ובהמשך מפקדתו של ראש הכוחות הערבים במרכז הארץ במלחמת העצמאות, חסן סלאמה.

המשימה לקחת צעירים יהודים שעלו מעיראק ו"להפוך" אותם לערבים פלשתינאים שיוכלו להתערות באוכלוסיה המקומית בלי לעורר חשד, הייתה מורכבת מאוד. ההכשרה הייתה קפדנית. הם נשלחו לעבודה במפעלים שונים ברחבי הארץ בהם עבדו ערבים, על מנת "להשתפשף" בלהג הפלשתיני ולהתחכך בציבור הערבי הרחב.

בתום שנה של הכשרה מפרכת, כל מסתערב כבר החזיק בזהות חדשה ובסיפור כיסוי מפורט. על פי רוב מדובר היה בזהות של פלשתינאי מפליטי 1948. הגיע רגע האמת – שלב ההחדרה לכפרים ולערים ואף לריכוזי הבדואים בנגב. מהר מאוד המסתערבים מצאו את עצמם בסביבה זרה.

המשפחות שלהם בישראל לא ידעו מה הם עושים בדיוק והיכן הם נמצאים, ואסור היה להם לנסות לברר פרטים על כך. כאן עברו בשב"כ לשלב המתקדם בהטמעת הסוכנים בתוככי הריכוזים הערביים כשדחפו אותם לשאת נשים מוסלמיות מתוך הכפרים. ואכן רובם נישאו לנשים מוסלמיות בלא שאלו היו מודעות לזהותם האמיתית של בעליהן. נערכו חתונות שמחות, על פי כל כללי הדת המוסלמית.

ISRAELDEFENSE יגלה בגיליונו הראשון בכתבת תחקיר נרחבת בעניין זה כי המסתערבים המשיכו לנהל את חייהם הכפולים כסוכני שב“כ וכמוסלמים אדוקים, אנשי משפחה למופת. אך ככל שחלף הזמן גבר הלחץ על מפקדיהם ועל צמרת השב"כ לחלץ אותם מתוך השקר הנורא ולהחזיר אותם לחיק משפחתם היהודיות.

כך, בתחילת שנות ה-60, כבר התגלעו בצמרת השב"כ חילוקי דעות קשים סביב שאלת המשך הפעלת היחידה, או יותר נכון – סביב הדרך הנכונה להביא לידי סיום את הפרשה העגומה. כבר היה ברור למדי כי התועלת המודיעינית שמביאים המסתערבים היא נמוכה – ממש אפסית ביחס למחיר האישי שהם נאלצו לשלם. היה ברור כי כל יום שחולף רק מחמיר את הטרגדיה שצפויה לסוכנים ולבני משפחותיהם הערביות – כאשר ייאלצו לחשוף את סודם האפל.

הסוד נחשף במרתפי השב"כ

הוחלט לפרק את היחידה, אך מוריה עמד בפני דילמה: האם להותיר את הנשים ואת הילדים בכפרים הערביים ולהחזיר לחיק משפחותיהם המקוריות רק את הגברים, או לבקש מהנשים להתגייר ולהמשיך לגדל את ילדיהם כיהודים.

המסתערבים עצמם התנגדו לעזוב את משפחותיהם ולכן נפלה ההחלטה לגלות את הסוד וליישב את המשפחות מחדש בסביבה יהודית בישראל.

השב"כ זימן אליו זוג אחרי זוג, וגילה לנשים הנדהמות ששמעו רק אז, באמצע שנות השישים, שהן בכלל נשואות ל... יהודים סוכני שב"כ. התדהמה הייתה גדולה. היו נשים שהתעלפו. שפרצו בבכי.

בהוראת השב"כ, הקים הרב הראשי לצה"ל האלוף הרב שלמה גורן בית דין של 3 רבנים, בראשותו של הרב גורן עצמו, שהציעו לנשים להתגייר בהליך מהיר. אלא שלא כל הנשים הסכימו לכך. קשה הייתה בעייתם של הילדים.

הרבנים התלבטו האם יש להחשיבם כיהודים או כמוסלמים. ובסופו של דבר פסקו אנשי בית דינו של הרב גורן, כי למרות שלפי ההלכה היהודית דתו של הילוד נקבעת לפי דת האם, הרי שלאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו נולדו הילדים כתוצאה משליחות אביהם היהודי, יש לראות בהם כיהודים – ללא צורך בהליך גיור.

האידיליה המשפחתית המזויפת של חלק מן הזוגות לא נמשכה זמן רב. לאחר מלחמת ששת הימים החליטה אחת מן הנשים האלו, שהיא לא מסוגלת עוד לחיות בישראל, לגדל את בנה בתור ישראלי ולהיות נשואה לאיש שב"כ. היא הייתה ערביה לאומנית ופשוט הרגישה שזה כבר יותר מדי עבורה. היא לקחה את בנה ועקרה לרבת עמון שם ככל הידועה נישאה לאחד מראשי ארגוני המחבלים.

חלק מן המשפחות התפוררו אחרי חשיפת סודן, מגלה המגזין. המשפחות האחרות החלו בשיקום איטי של חייהן. השב"כ המשיך לשלם משכורות לבני המשפחות עוד שנים רבות אחר כך.

צלקת לכל החיים

בשב"כ מודים ש"ילדי המשפחות האלו ניסו להשתקם, לשכוח את עברם, מאיפה באו, אך לא היו מסוגלים. בין הילדים יש כמה יוצאי דופן שהצליחו בחיים, אבל רובם נשארו מאחור. הם סובלים מבעיות עד היום".

אחד מהילדים שהתגייס לצה"ל, שאל את משפחתו לפני גיוסו "למי אני אפנה את הרובה שלי - למשפחה הערבית או למשפחה היהודית"?, ונותר ללא מענה. כמה מילדי המסתערבים עברו תלאות לא מעטות בחייהם האישיים, ואף הסתבכו בפלילים.

עד היום מעיקה על בכירי השב"כ, העובדה שהקמת היחידה הזו התבררה בדיעבד כמיותרת. "למעשה, מהר מאוד התברר שלא באמת היינו צריכים את המסתערבים האלו", מודה מוריה המפקד.

No comments:

Post a Comment