החוק למניעת הטרדה מינית: סטנדרטים ישראליים מרחיקי לכת לעומת העולם

כבר לפני כ-19 שנה, בספטמבר 1998, נכנס לתוקפו בארץ החוק למניעת הטרדה מינית, שהיה חוק חדשני גם בקנה-מידה בינלאומי. החוק העמיד סטנדרטים מרחיקי לכת באשר להסדרת דרכי ההתנהלות הניאותות - ומנגד הלא-הולמות - בתחומי ההתנהגויות האנושיות, ביחסים בין גברים לנשים, בעולם החיזורים, הצעות מיניות בכל המגדרים, וכן ביחסי עבודה ויחסים הולמים בין בני-אדם זרים.

לחוק למניעת הטרדה מינית יש היבט פלילי והיבט אזרחי. כלומר, ניתן להעמיד לדין פלילי אדם הנחשד בהפרתו, ובמקביל המוטרד מינית רשאי לתבוע בתביעה אזרחית את המטריד.

ההתנהגויות האסורות המהוות הטרדה מינית מוגדרות בסעיף 3 של החוק, וכוללות בין היתר: מעשים מגונים, על-פי הגדרתם בחוק העונשין; הצעות חוזרות בעלות אופי מיני והתייחסות חוזרת המופנית לאדם ומתמקדת במיניותו; סחיטה באיומים כאשר המעשה שנדרש האדם לעשותו הוא בעל אופי מיני. גם קיום מערכת יחסים מינית תוך ניצול יחסי מרות, נחשבת בתנאים מסוימים להטרדה מינית.

לדברי עו"ד תמר וינטר-קמר, ממשרד עורכות-הדין ארנה לין, "המחוקק קבע שבשונה ממקרים אחרים, שבהם אין יחסי מרות, הרי שכשיש יחסי מרות בין הצדדים, אין צורך בהבעת סירוב של המוטרדת. מה שצריך להוכיח במקרים כאלה (כדי לקבוע אם מדובר בהטרדה מינית) זה לא אם ניתנה הסכמה, או האם הובע סירוב, אלא צריך לבדוק אם היה כאן ניצול של יחסי המרות".

מטבע הדברים, רוב הסיטואציות שבהן מתרחשות הטרדות מיניות הן במקומות עבודה ובמסגרות של יחסי עבודה. בפסיקת בתי-הדין לעבודה, נקבע כי מטרתו של החוק למניעת הטרדה מינית במקום העבודה, איננה לאסור על יחסים חופשיים בין בגירים, אלא להבדיל - להתערב מקום שמדובר ביחסים של מרות ביחסי העבודה.

עו"ד קרן בר-יהודה, מומחית לדיני עבודה, אומרת, כי "בעוד שהחוק איננו אוסר על מערכות יחסים מיניות רצוניות, גם במסגרת של יחסי מרות, החשש הוא כי מה שנחזה להיות הסכמה של הכפופה במערכת היחסים, נובע למעשה מעצם קיומם של יחסי המרות, ולא מהסכמה אמיתית".

ב-2008 פסק בית-הדין הארצי לעבודה, כי מערכת יחסים מינית בעבודה בין ממונה לעובדת כפופה, יכולה להיחשב להטרדה מינית, גם כאשר היא נעשתה בהסכמה מלאה בין שני הצדדים. ההחלטה ניתנה במסגרת ערעור של מהנדסת בחברת היי-טק, שניהלה רומן עם המהנדס הראשי בחברה, שלו הייתה כפופה. בין השניים, שכל אחד מהם היה נשוי, התפתחה מערכת יחסים שארכה כשמונה חודשים, וכללה יחסי-מין בעבודה, בחוף הים וברכב.

שופטי בית-הדין לעבודה קבעו, כי התנהגות המהנדס הראשי מהווה הטרדה מינית, ונימקו: "מערכות יחסים שבהן קיימים יחסי מרות יכולות להוות קרקע פורייה לניצול בעל אופי מיני של הכפוף, לאור התלות הכלכלית והמקצועית".

השופטים הדגישו, כי המהנדס הממונה היה צריך לדווח למקום העבודה על יחסיו עם העובדת, וכי אי-הדיווח מהווה סממן שהקשר נבע מיחסי מרות. הם ציינו, שאחרי מערכת היחסים עם המהנדסת, המהנדס קיים מערכת יחסים עם עובדת אחרת, שעליה כן דיווח למקום העבודה (ע"ע 274/06 פלונית נגד אלמוני).

עו"ד בר-יהודה מסבירה, כי המשמעות של פסה"ד היא, ש"מקום שבו מתקיימים יחסי-מין בין בכיר לכפופה, מתקיימת חזקה שלפיה היה ניצול של יחסי המרות, וכי ניצול זה מהווה הטרדה מינית. משמעות הדבר היא, כי הנטל על הבכיר להראות כי הייתה הסכמה אמיתית וחופשית של הכפופה למערכת היחסים, וכי בהיעדר הרמתו של נטל זה, יראו במערכת היחסים המינית כהטרדה מינית".

פסק-הדין הנ"ל של בית-הדין הארצי בתביעת "פלונית נגד אלמוני", קיבל ביקורת מגורמים שונים, שסברו כי השופטים הלכו הפעם צעד אחד רחוק מדי, ופירשו את החוק למניעת הטרדה מינית באופן רחב מדי.

פלישה מוגזמת לפרטיות הפרט

לדברי המבקרים של פסק-הדין שהאשים את המהנדס בהטרדה מינית, החלת החוק על מקרים שבהם מתקיימת מערכת יחסים הדדית ורצונית בין עובדת לממונה עליה, מהווה פלישה מוגזמת לפרטיות הפרט, הפוגעת בזכותו הבסיסית והטבעית לנהל את חיי המין שלו בחופשיות וללא התערבות הרשויות, ולבחור את האדם שבו ירצה להתאהב.

מנגד, טענו תומכי פסק-הדין ובראשם ארגוני הנשים, כי לא יכולה להתקיים לעולם הסכמה חופשית מצד עובדת, לקיום יחסי-מין עם הממונה עליה, לאור יחסי הכוחות שביניהם והתלות הגדולה של העובד או העובדת, בממונה עליהם.

עם זאת, בדצמבר 2010 נתן בית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, פסק-דין שהסתייג מההלכה הנוקשה שקבע בית-הדין הארצי בנוגע ליחסי כפיפות. השופט משה טוינה, פסק, בצוותא עם נציגי הציבור בבית-הדין, כי רומן של מנהל עם עובדת אינו נכלל בהכרח בגדר של הטרדה מינית.

מדובר היה בתביעת פיצויים, בסך 400 אלף שקל, שהגישה מנהלת-חשבונות נשואה, בת 46, נגד מנהל אגף החשבונאות במפעל שבו עבדה, גבר נשוי בן 59, בטענה כי בשנים 2001-2005, הוא ביצע כלפיה שורת מעשי הטרדה מינית. המנהל לא חלק על קיום יחסים עם התובעת, אבל טען כי הם נעשו בשיתוף-פעולה מלא עימה, וכי היא יזמה את הקשר ביניהם.

השופט טוינה קיבל את גירסת המנהל, דחה את התביעה, וקבע כי בין הצדדים התקיים רומן מתמשך בהסכמה, אשר הושתת על יוזמה ורצון הדדיים. השופט התייחס בהחלטתו גם לקביעת בית-הדין הארצי, כי אי-דיווח למקום העבודה על מערכת היחסים בין ממונה לעובדת כפופה, מהווה סממן לכך שהקשר נובע מיחסי מרות.

השופט כתב, כי "יש להכיר בחולשות אנוש. ולפיכך, בהתחשב במציאות שבה התובעת פחדה מגילוי הקשר על-ידי בעלה, ובלבטים שליוו את הנתבע במהלך הקשר, כאיש שומר מסורת ובעל משפחה - לא מצופה ממי מהם לתת דיווח פומבי-פורמלי לקשר ביניהם".

השופט הסביר, כי לא למקרים כאלה נועד החוק למניעת הטרדה מינית. לדבריו, "ההכרה בזכות אדם וחווה לכבוד, דורשת מאיתנו להכיר ולכבד את בחירותיהם של צדדים לקשר, גם בין ממונה לכפופה, ובתנאי שבעל המרות הוכיח כי היחסים הם אינם תולדה של ניצול המרות". (סע 1319-07).

ניצול פערי כוחות ומעמד לסיפוק מיני

בינואר 2012 נתן בית-הדין הארצי לעבודה פסק-דין חשוב, שבמסגרתו התקבלה תביעתה של אישה שהוטרדה מינית על-ידי המעסיק שלה, בעל חנות טקסטיל, ונפסק לה פיצוי בסך של 300 אלף שקל. בפסה"ד נקבע, כי כאשר יחסי-מין מתקיימים במצב שבו קיימים פערי כוחות גדולים, ובמצב של יחסי מרות בין מעסיק לעובדת שלו, הם לא יכולים להיחשב ליחסים בהסכמה, והם מהווים הטרדה מינית.

העובדת-התובעת נולדה ב-1967 ועלתה לארץ מקזחסטן, בשנת 1999. לפי פסה"ד, היא נאנסה בילדותה. בנוסף, בעלה הורשע בהפעלת אתרים פורנוגרפיים ברשת האינטרנט שהופעלו מביתם המשותף. במרץ 2002 היא התחילה לעבוד בחנות הטקסטיל, כתופרת. לפי פסה"ד, בסמוך לאחר תחילת עבודתה של התובעת בחנות, החלו בינה לבין הבוס מגעים מיניים. בעל החנות אישר את קיום המגעים ביניהם, אך טען כי הם התקיימו מרצונה המלא של העובדת וגם מיוזמתה.

בית-הדין הארצי כתב בפסה"ד, כי החוק למניעת הטרדה מינית נחקק מתוך מודעות משולשת - גם למציאות של הטרדה מינית רווחת, בפרט של נשים; גם לנזקים החמורים הנגרמים כתוצאה מכך לאישה המוטרדת ולשוויון נשים בכלל; וגם כדי לתת מענה אפקטיבי למיגורה. השופטים קבעו, כי המגעים המיניים בין התופרת למעסיקה התרחשו תוך ניצול חריף וציני שלה על ידו, ושימוש בוטה לרעה ביחסי המרות ביניהם, באופן שהביא לפגיעה ממשית וקשה בכבודה כאדם וכאישה.

ביה"ד הארצי הדגיש כי פערי הכוחות והמעמד במקרה זה היו קיצוניים, הן מבחינת המעמד במקום העבודה (תופרת המשתכרת שכר מינימום מול "בעל-הבית"), והן גם בשל הפערים במצב המשפחתי (גבר נשוי מול אישה שבעלה הואשם זה עתה בעבירה פלילית חמורה), במצב הנפשי, במצב הסוציו-אקונומי, במעמד החברתי ובתחושת השייכות החברתית.

לסיכום, נקבע בפסה"ד, כי בעל החנות ניצל את מצוקותיה ואת חולשתה של התופרת, את פערי הכוחות ביניהם, כדי להשתמש בה ככלי לסיפוקו המיני (ע"ע 40496-05-10, ע"ע 51532-05-10 פלונית - אלמוני).