סוף שנות העשרים שלי יכולתי להסתכל על עצמי ולומר 'ברוך שעשני הומו', 'ברוך שדחק אותי לשוליים ופקח את עיניי' . כגבר ישראלי, יהודי, עם שם המשפחה הנכון הייתי אמור להיות האיש הכי פחות מופלה בחברה, ובהצהרה אחת, שהיא בעיקר תודעתית, נשללו ממני זכויות רבות. יש משהו מטלטל וגרוטסקי במעבר הזה, שמחדד את ההבנה הבסיסית שזכויות אינן דבר שנותנים לך בנדבה אלא דבר ששייך לך. כל אחד מאיתנו נולד עם חבילת זכויות בסיסית והיא שלו אלא אם נשללה ממנו. מהיום בו הצטרפתי לקהילה הגדלה של "פסולי חיתון בישראל" שמתי לב עד כמה מעליב המונח הזה. אני מקפיד להסביר לחבריי שאין פסולי חיתון בעולם הזה, אלא רק מנועי חיתון. מדינת ישראל מונעת מאיתנו להתחתן והיא ישנה עם זה טוב מאוד בלילה (אני יודע, היא ישנה עם גרועים מאלה).
אולם לא די בכך, וגם את הזכות להורות המדינה שוללת מאיתנו. מדינת ישראל בחרה להדגיש בתקציבה את הזכות להורות, או לפחות את חשיבות הילודה בעיניה. סכומי עתק מממנים בכל שנה פרוצדורות רפואיות שכל מטרתן הבאת ילדים לזוגות עם בעיית פוריות. אפשר להתווכח על חובת המדינה לסייע בתהליך הבאת ילדים לזוגות גברים, שהרי הומואים אינם עקרים, אך האיסור ההרמטי בחוק על אופציית הפונדקאות עבורם הוא בלתי נסבל, בייחוד נוכח חוקיות התהליך לזוגות סטרייטים. ישנן שתי סיבות מרכזיות להתנגדות להורות חד-מינית. הראשונה, הגנה על מבנה המשפחה "המסורתית", אמא-אבא-ילד, טענה שכמעט אינה תקפה נוכח המגוון ומספרן של ה"משפחות החדשות" בישראל. אני לא רואה את אותן האמוציות מופנות כלפי זוגות הומואים אצל זוגות שאינם נשואים עם ילדים או משפחות חד-הוריות שמספרן גדול משמעותית ממספר המשפחות הלהט"ביות (לסביות, הומואים, טרנס ובי-סקסואלים).
הטענה השנייה, והמקוממת יותר בעיני, היא 'טובת הילד', בהנחה שלא בטובתו לגדול בבית של שני גברים. מעולם לא פגשתי בילד שהגיע לעולם כי זה היה לטובתו. כל הילדים שהכרתי הגיעו מתוך בחירה אנוכית של הוריהם בילדים. מדינת ישראל שמשקיעה ממון רב בילודה, אינה רואה לנכון לתהות על טובתו של הילד. יכול אדם לומר שלא היה מטובתם של ילדים לגדול בגוש קטיף המופגז פצמ"רים ומוכה הטרור, או שלא מטובתו של ילד להיוולד לעוני החרדי מרצון. ועם זאת, איננו חולמים להגביל ילודה או למנוע טיפולי פוריות על בסיס "טובת הילד" - מלבד במקרה של הורות חד-מינית.
"ברוך שעשני הומו"
כנסת ישראל אינה רואה לנגד עיניה את זכותם של אזרחיה הלהט"בים להתחתן ולהקים משפחות ולרוב חוסה ברחמי בג"ץ ששולח אותם לבקש מהקנדים שיחתנו אותם ומההודים שיעשו להם ילדים. בשובם מתהליך הפונדקאות בחו"ל, יגלו ההורים הטריים שהמדינה אינה מכירה בילדיהם כיהודים ומוסדותיה לא יגיירו אותם. הדרישה הרבנית להכרה ביהדות היא שגם תורמת הביצית וגם הפונדקאית יהיו יהודיות, דבר שניתן להשיג רק בישראל. במקביל, הסירוב לגיור הוא גורף: "בית של שני גברים הוא לא משפחה יהודית", הסביר לי רב מפורסם כהסבר לסירובו. וגם אם היה מסכים, הדרישה בתהליך הגיור לחינוך הילדים במוסדות דתיים אינה אפשרית כי פשוט לא יקבלו בנים של הומואים לבתי הספר הללו.
והרי לפניכם מעגל האטימות של השוליים החברתיים והמופלים: הם משמרים את עצמם, ברגע שירדת אליהם אתה ובניך תישארו שם: עוד ילד לאוסף "פסולי החיתון". המנגנון המתסכל הזה פועל לרוב כנגד זרים, ערבים או עולים שהסבתא שלהם התחתנה "לא נכון". וגם נגדנו, שנולדנו בלב הקונצנזוס ונבעטנו ממנו, אולי כדי שנלמד איך העולם נראה משם ואיך מרגישות הדלתות הקרות של בית המחוקקים והאטימות הממסדית. אז "ברוך שעשני הומו" וברוכים הבאים לכל מי שמצטרף אלינו למאבק הכי בסיסי לנישואים, הקמת משפחה ומוסדות דת אנושיים.
אנו, כיהודים אורתודוכסים, הרואים בהלכה דין
מחייב, מעוניינים כי גם צאצאינו ייחשבו יהודים לכל עניין ודבר, ושיהדותם של צאצאינו לא תעמוד בפני מבחן של שום גורם. אנו מאמינים, כי אסור שתמנע מצאצאינו הזכות הבסיסית להשתלבותם בחברה הדתית, ובחינוך הדתי בישראל, כפי שהצהירו על כך רבנים מישראל ומחו"ל, דבר המחייב את היותם יהודים לכל דבר ועניין.
No comments:
Post a Comment