Rabbi Shlomo Helbrans: A Haredi Cult investigation # 1

Rabbi Shlomo Helbrans mug shots from American prison.

Rabbi Shlomo Helbrans is trying to get me to repent and become religious. To this end, for the past four months he has been spending hours with me on the phone from Canada. He believes I have a good Jewish soul that somehow got lost, and insists he can, and must, show it the way back. I disagree with him about the soul, the Jewish thing and the path, but do find many other interesting subjects to discuss with him.

Rabbi Helbrans is a bit disappointed that I haven’t become religious yet, but he’s not giving up. He keeps trying at every opportunity. He maintains that discussion of God should not be relegated to the realm of fate, but rather that it is an absolute and provable truth. Therefore, before he would consent to be interviewed, he insisted that I devote 10 hours to listening to him present his proofs. Helbrans declared that if I came to him with an honest desire to explore the truth, I would no longer be able to deny God and his Torah, as given to the Jewish people at Sinai.

Despite my skepticism, I acceded to his demand. Because of this same skepticism, I also agreed to pledge to him that if I was in fact convinced, I would change my life and become religious. Helbrans was satisfied. He was so keen and confident of his success that, before I boarded the plane for Canada, he suggested that I cancel – or at least postpone – my return flight. I didn’t change my plans, but I do admit that, at least once, I did try to picture a Shabbat without a cigarette.

Shlomo Helbrans heads a small and controversial Hasidic community called Lev Tahor (“Pure Heart”). It is a zealous and insular community, situated at the outer fringes of the Haredi world. Helbrans and his disciples would surely be pleased with this description. Stringency – or true piety, as they would have it – stands at the heart of their community life. They don’t see any negative connotation in the word “extremism,” either. On the contrary. In many senses, theirs is an ideology that remains unshakable, even in the face of waves of criticism and derision.

Lev Tahor came into being in the mid-1980s in Jerusalem. In the early 1990s it followed Rabbi Helbrans to the ultra-Orthodox enclave of Williamsburg in Brooklyn, and from there to the town of Monsey, upstate in Rockland County. About a decade ago, the community settled permanently in the Canadian town of Sainte-Agathe-des-Monts, Quebec. Throughout this time, the name of the community – and especially that of its leader – was associated with various scandals, including some that reached the courts or were the subject of police investigations in the United States and Israel.

The community currently numbers about 50 families, but it has hundreds more supporters and admirers, living mostly in Haredi areas of Jerusalem, Beit Shemesh and the United States. Some of them adopt certain aspects of the community’s extremist outlook, others emulate the women’s unique manner of dress, or some of the community’s customs. At least one or two new families join the community each year.

Then there are those who oppose Rabbi Helbrans and his community. Their number and strength is much bigger. They view the community as a dangerous cult, and its leader as a guru who employs brainwashing techniques on his followers. They refer to the community as Lev Tameh (“Impure Heart”) or as the Sabbatean Cult, and call Helbrans a false messiah and the “Sabbatai Zevi of our times.” (Zevi was a 17th-century rabbi who claimed to be the Jewish Messiah.) Wall posters and pamphlets distributed mainly on the Haredi street assert that members of the community mortgage their property, independence and their very souls to Lev Tahor. “Everyone, without exception, is like a slave before him [Helbrans], and commanded to lie and deceive as necessary in order to satisfy the appetite and desire of the ‘Rebbe,’” are just some of these publications’ claims.

Opponents of Lev Tahor say that Helbrans, or his emissaries, beat wayward Hasidim and their wives. They say that teenage girls in the community are married off at a young age, in violation of the law. They also accuse the rabbi and his followers of polygamy, sexual exploitation and abuse of minors.

But not only in the Haredi world is the Lev Tahor community considered controversial. In the past, the authorities in Israel, the U.S. and Canada tried to determine whether this was a legitimate Hasidic community or a cult that should be outlawed. It was in this context that the community’s name returned to the public consciousness last Rosh Hashanah. Media reports several days before the holiday said that two sisters from Beit Shemesh, ages 13 and a half and 15, had been sent to the Lev Tahor community in Canada by their newly religious parents. After an intervention by their grandmother, the girls were detained at Montreal Airport and returned to Israel three days later.

The negotiations that preceded my visit to Lev Tahor lasted three months and included dozens of phone calls and meetings with people with close ties to the community. Helbrans and his people were extremely wary. They say that all of the media coverage about them has been unfair. They state that reporters for both secular and religious newspapers just quoted rumors and derogatory statements about them, without any attempt to discover the truth. Publicly, the members of the community do not generally respond to the accusations made against them. They try to avoid interviews and being photographed, certainly when it comes to the Israeli press. They have also never filed a lawsuit alleging slander. They do not recognize the Zionist court system in principle, and so cannot use it.

It’s hard to figure out why Helbrans agreed to be interviewed for the first time, and why he allowed a reporter to visit his community. Perhaps his great eagerness to get me to see the light and change my ways played a key role in the matter.

During my five-day visit to Lev Tahor, I was given complete freedom to speak with any member of the community – men, women and also children. All of the community institutions were opened to me and I was permitted to question Helbrans on any topic, and to confront him with any suspicion or claim. All the community members also agreed to be photographed, even though this never usually happens, not even at wedding or other celebrations.

The full openness and the answers I received in Sainte-Agathe left me with a positive impression about the community and its way of life. But at the same time, the nagging doubts never ceased for a moment. Only later, after I returned to Israel, did I learn to what extent some of them were true.

Strictest of all

Morning mist covers Sainte-Agathe. Visibility is zero. It’s late January and the snow that fell all night has turned the streets white. The thermometer in the car reads minus 20 degrees Celsius. The weatherman is saying that with the wind chill factor, it feels like minus 30. The lake at the base of the town is frozen over. There are no ducks and no boats. The hundreds of tourists who descended upon the town for Christmas have all left. Here and there, decorated Christmas trees whose time has passed have been stuck in the snow on the side of the road.

Against this white backdrop, it’s impossible not to notice the Lev Tahor women as they walk the streets of the town clad all in black. The robes that cover them conceal the contours of their bodies as well as their footsteps. And in the fog, they appear to be floating over the snow.

Sainte-Agathe is about a two-hour drive north of Montreal. The population of 10,000 is comprised mainly of French-speaking Catholics, but there is also an English-speaking population and a single synagogue that belongs to Chabad. The town is surrounded by mountains, forests and lakes, and is considered an attractive tourist destination, especially in summer. In the winter, the area is home to several of Canada’s preeminent ski resorts.

The homes of the Lev Tahor members are concentrated on four small streets on the eastern outskirts of the town. They are typical suburban North American homes, either one or two stories, with tile roofs. Out front are wood fences and green lawns, but in the winter all is covered by five feet of snow. There are also a few homes scattered through the area that belong to local Christians, as well as some small wooden vacation cottages. In the center of the neighborhood, a large, three-story building is currently being built. When completed, some of the community’s institutions and its synagogue will move in.

All the females of the community, starting from age three, are covered from head to foot in a type of long black robe. A black scarf covers their heads. Only their faces, from forehead to chin, are exposed. In Israel, this burka-esque attire has earned them the moniker “Taliban women.” The Sainte-Agathe residents sometimes refer to them as the “Amish women.” Their entire culture and imagery – the males of the community also wear a specific uniform – is similar to that of the Satmar Hasidim, only with longer tzitzit (tassels). The children wear identical hats and everyone, aside from Helbrans, wears the same eyeglass frames. In addition, from age three all the males have the hair on their head shaved once a week. Their beards and sideburns will never be touched.

Melting pot

The Lev Tahor community follows other customs that seem quite peculiar to an outside observer. Many are also practiced in other branches of Hasidism, but nowhere as scrupulously as here. The prayers in the synagogue, for instance, often last up to twice as long as the norm; the words are pronounced slowly and with great emphasis, often with loud shouting. “Hoarseness is a sign of piety,” the Hasidim joke. The community’s diet is quite limited. While based on the familiar laws of kashrut, their interpretation of these laws is exceedingly stringent. For example, they will not eat chickens or their eggs.

They say that genetic engineering has made chickens tref (nonkosher), and so they will only eat the eggs and meat of geese. For halakhic [Jewish religious law] reasons, they insist that all fruits and vegetables, including tomatoes, must be peeled. They will not eat rice, green onions or leafy vegetables for fear of tiny bugs. They eat a lettuce leaf once a year – from the Seder plate – but only after thorough cleansing that lasts at least half an hour.

They make their own wine. They will only drink cow’s milk from a dairy that will allow them to milk the cows themselves. They bake their own bread. The only kashrut approval they will accept is that which comes from Helbrans personally. They do not buy any prepared or preserved foods and use natural, unprocessed ingredients as much as possible. The children do not eat candies bought from a store, but only chocolate that is made at home. For other sweets, they eat mostly fruit and all types of roasted nuts and seeds.

Throughout my visit to the community, the people insisted that I eat together with them. They invited me to dine in their homes, wanting to fulfill the mitzvah of hospitality, but also for fear that I might foil Helbrans’ master plan and eat tref at one of the goyische restaurants nearby. For that reason, every night as I prepared to head back to the hotel, they also furnished me with a bag filled with seeds, nuts and baked goods prepared by the Lev Tahor women.

The customs and prohibitions followed by the Lev Tahor community have an explanation and an internal logic. The people there say their way of life is completely within the bounds of the halakha and Jewish tradition. That there is nothing new or different about what they are doing. Their central worldview derives from the attempt to return to the principles of Hasidism, as they see them. They place a great emphasis on “observation” and on processes that resemble meditation, and combine traditions from other types of Hasidism. Other customs that have been adopted by the community come from Mizrahi Jewish tradition.

Helbrans takes great pride in the integration and equality between Mizrahim and Ashkenazim within the community. The Hasidim also noted with satisfaction that, unlike in many other communities in the religious and ultra-Orthodox world, in Lev Tahor there is no ethnic discrimination. Ethnic identity does exist, but here its significance is confined to the folklore aspect. For the sake of unity, prayers are recited in the Hasidic fashion, but at gatherings and on holidays, various liturgical tunes that people bring from home are included.

When making a shidukh, a marriage match, the parents’ ethnic background is of no importance, so today many of the families in the community are mixed. Children are given names that are popular in the Hasidic world, but also names that are popular in Mizrahi tradition. One of Helbrans’ grandchildren is named Masoud, after Rabbi Masoud Abuhatzeira (also known as Baba Sali). Another granddaughter, Sulika, is named for “the Moroccan saint,” who according to Jewish legend was executed for refusing to convert to Islam.

The Hasidim I spoke with in Sainte-Agathe see themselves as the only ones following the true path, as the guardians of the walls, as the defenders of the last flame left in the Jewish world. They have contempt for other branches of Hasidism, which they view as overly compromising, describing them as despicable and degenerate. They consider other streams in the ultra-Orthodox world completely unworthy, especially those that enjoy the patronage of the State of Israel. And in their eyes, religious Zionism does not even count as a Jewish movement.

The basic requirement demanded of Lev Tahor Hasidim is simple: to worship and serve God at every given moment, with all their heart and soul. Their libraries contain only Jewish books. There are no televisions, radios or computers in their homes. Concepts such as free time, broadening one’s horizons or self-fulfillment, in their standard Western senses, do not exist here. The walls of their homes are also bare of any decoration; no pictures, amulets, photographs of rabbis. For the most part, the sole adornments are candlesticks, menorahs or silver religious utensils, all kept behind a glass case. In some homes, embroidery and other crafts done by the women are also displayed.

You won’t find the children of Lev Tahor out playing ball. They don’t have one. Nor are other games meant to help children develop physical coordination played. “This is not the human being’s purpose,” they say. There are books in Yiddish, puzzles, Lego, toy cars, plastic kitchen utensils and stuffed animals (kosher animals only). A father of a 2-year-old says: “You wouldn’t believe how fascinated he was one day by an onion.”

Another family said their children loved to draw and sing, and do role-playing games. In this particular family there are 11 siblings. Sometimes, with the eldest daughter acting as director, one of the younger children takes their father’s old shtreimel and dresses up as a bridegroom, while another wears an old dress of their mother’s and plays the role of the bride. There are always enough siblings around to hold up the sheet they use as the wedding canopy. The boys like to go out and play in the snow: They don’t build snowmen, but during school breaks they take little plastic sleds and slide down the street. This year they also built an igloo.

Goose eggs

Schooling begins at age three and is devoted entirely to sacred subjects. All the boys study in three heders, divided according to age. The girls are taught separately, and only at home. They assemble each morning in groups, according to age, and their lessons are given by women in the community. There is a different teacher for each subject: reading and writing, math, English, French, history and geography. The law of the province of Quebec allows for homeschooling, as long as the studies include a number of mandatory subjects, similar to those that are part of the core curriculum in Israel. In the name of the value of multiculturalism, so revered in Canada, Lev Tahor – like the Satmar community and other isolationist groups – is currently fighting for its right to follow a different method.

Employment is not perceived as something to strive for. A Hasid who can receive financial support from his parents will always prefer to study all day instead. Some of the Hasidim work outside the community, mostly as independent tradesmen or in temporary jobs working on computers or in customer service centers. The community also supports a number of teachers; three men who work in the community’s independent publishing house; and two managers, who are responsible for the Lev Tahor institutions and handling whatever problems arise. Donations to the community are limited, and so a large portion of the construction and maintenance work is done by the Hasids themselves. Unlike some other Hasidic groups, Lev Tahor is not backed by any financial titans or state authorities.

Everyone here lives very modestly and simply. Two or three times a week, each family receives a food delivery straight to the door. This way they do not have to make contact with strangers, and the prices for buying in bulk are better. Sometimes there are no goose eggs. Sometimes there are no vegetables. When I visited, there was no cow’s milk, so they drank coconut milk. “What really matters is Torah,” they say.

Every so often, the community tries to come up with business initiatives to bring in more income. In the past they tried to start a business making fruit compotes, and they also thought about building coops for a species of chicken that they consider kosher. But the necessary investment was too large and the weather conditions were not suitable. Their isolationism and aversion to the modern world also makes it hard for them to form business ties, and most do not speak French, the dominant language in the province. For some families, the child allowances given by the Canadian government are the main source of income.

Another key element of the community’s economic support system is the value placed on mutual assistance. This is not a collective in the usual sense. Each family has a separate bank account, private assets and property. But each family unit is also bound to the communal framework, and to the other units that make up the whole. About a year ago, a religious penitent couple and their three small children came from Israel to join the community. The father, who requested anonymity, says that in their first half-year in Saint-Agathe, they had no living expenses: “Every day – morning, noon and night – somebody would come, knock on the door and bring a hot meal for the whole family. Someone in the community also took care of paying the bills and the property tax in the first months.”

Real depression

After hours on the phone with Helbrans, I wondered what to bring him from Israel when I came to interview him. He, of course, yearned to see my lost soul repent; I just wanted to bring him some small, symbolic gift. I searched for something that would touch him, that would stir some memory, even emotion perhaps. I ended up buying him a large packet of Turkish coffee with hel (cardamom), with Badatz kashrut approval. I figured it was something he hadn’t smelled in years. Bingo. Helbrans was ecstatic when he saw the gift. He asked one of his aides to make us some coffee. The latter returned a few minutes later with large glass mugs, as if we were drinking half-liters of beer.

And I brought him something else, too: the new book by poet Eli Eliahu. To my mind, Eliahu’s poetry is truly marvelous. Beyond its keen emotional punch, it distills a secular, Hebrew and liberal ethos that is neither apologetic nor self-effacing before its roots – Jewish, ethnic or otherwise. I hoped it would give Helbrans a little glimpse of my world. When we met the next morning, he told me he had read the book. He complimented Eliahu on his writing ability and his rich language. He quoted whole verses and said that he had cried at times while reading it. I asked which poem moved him the most. He looked at me in astonishment: “I didn’t cry from excitement! I cried from sorrow. I cried from pain. I cried over your life, over the life of Eli Eliahu. I cried when I understood in what kind of hard and terrible world you live. A world without truth, without hope and without faith. These poems caused me great sorrow, for you and for him. Real depression.”

I was stunned. “Give me back the book,” I said to him. “You didn’t understand me and you didn’t understand Eli. Apparently it wasn’t the right gift. I’ll send you something else in the mail, when I get back to Israel.” He held out the book indifferently and said: “No problem. But send that Eli Eliahu here, too. Maybe I’ll be able to get him to repent.”

Helbrans’ obsessive concern with getting others to repent and become pious derives in large part from his own biography. Erez Shlomo Elbarnes was born in Jerusalem in 1962, the only child of secular parents, graduates of the Mahanot Haolim Zionist youth movement, who enlisted in the Nahal and married during their time serving at Kibbutz Hulta. They wanted to name him after a tree. They thought about Alon but settled on Erez. They added the name Shlomo to his birth certificate in memory of his grandfather.

Erez’s childhood friends from Jerusalem’s Kiryat Yovel neighborhood described him as “a curious kid with an active imagination.” They say that he loved animals, and that he kept chickens and a cat named Cleopatra in his parents’ yard. “He was a kid who loved nature,” they say. He would spend hours hiking the rocky hills around the neighborhood searching for frogs and turtles. He was a member of the local Scouts group. Filmmaker and screenwriter Yoad Ben Yosef, who knew him from when he was a toddler, still remembers how they would play Cowboys and Indians in the park next to the neighborhood community center during summer vacations.

At school he was a good student. Not the best in his class, but good enough to be accepted into a class for gifted students. He was also popular among his classmates. Not the king of the class, but not someone who could be ignored, either. All of his childhood friends who were interviewed for this article said he had a keen sense of right and wrong, and would be outraged by what he saw as injustice. Some recall him getting hit when standing up for the weak and ostracized. His mother, Yocheved, says she was called to school a number of times over such incidents.

The attraction to a more religious way of life began before his bar mitzvah. “I was just curious to know why I’m alive and why the world exists,” Helbrans recalls. “I wanted to understand what it all meant.” He says he asked these questions to his parents and teachers, and every adult he knew. He also searched for answers in the books that were available to him as a boy. His mother remembers that the school janitor had to be called at least twice after Erez got locked in the library at the end of the school day.

Helbrans says he did not find any satisfactory explanations anywhere until he met Yosef Yagen, who was an energetic Haredi youth and a leader of the religious penitent movement that was beginning to grow in Israel at the time. Today Yagen is a Haredi rabbi living in America. The two young men met at the time through relatives, and they hit it off right away. Yagen showed the curious Erez the “code method” in the Bible, in which by means of skipping letters at regular intervals, one uncovers meaningful words. “That may have been the first thing that really excited me,” Helbrans says, adding with a laugh that he still recalls “what kind of beating Yagen later got from my father, who realized that he was the one who got me to become religious.”

His parents were vehemently opposed to their son’s return to religion. “It went against our whole outlook,” says his mother. His parents remained nonreligious and still live in Jerusalem. Over the years they have visited their son a few times and remain in close touch by phone with his six children and 18 grandchildren. But at the time, when they learned of his new interest in religion, they barred him from going to the synagogue and tried to keep him from having any connection with elements they thought could influence him in that way. Erez kept on studying in secret. And it seems like that struggle over the return to religion is still felt in the community today.

The big change occurred after Erez met, at Denmark High School, history teacher Dr. Abraham Fuchs, who was observant and wore a kippa. Erez tried to get explanations and answers from him. Fuchs noted the boy’s interest in religion, and in Hasidism especially, and suggested that he join him one evening for a tisch at the Belz yeshiva. His parents were alarmed when they heard about the idea, but the history teacher promised them that he would personally see to it that the boy did not suddenly become religious. His mother says she was sure the whole class was going to take part in the visit: “If I’d known that he was the only one going, I wouldn’t have let it happen.”

The holy Shabbat atmosphere in the Haredi neighborhoods captivated him and a few weeks later, Erez was wearing a kippa and tzitzit. He started keeping kosher and insisted on transferring out of his coed school. His parents refused. When the conflicts escalated, he ran away from home and found shelter in several different Haredi yeshivas. Twice the police searched for him. The welfare authorities also got involved. In the end, it was agreed that a compromise would be found with the help of Rabbi Dov Bigon, a former kibbutznik who became religious. He recommended sending the boy to the Mercaz Harav Yeshiva. And that’s what happened.

“A year later he called me at work and said he didn’t want to be with hypocritical religious types,” says his mother Yocheved now, describing how the process of her son becoming ultra-Orthodox began. Erez was 15 now and his parents could no longer impose their authority. He embarked on a journey into the heart of the Haredi world, via yeshivas in Bnei Brak, Jerusalem and Safed. He taught at a Chabad school, then aligned himself with Braslav Hasidism; later on he became attached to the Toldot Aharon and Satmar sects.

His classmates from yeshiva remember him as “a real Torah scholar with a very sharp mind.” They say he was brimming with curiosity and that he managed to acquire a great deal of Torah knowledge in a relatively short time. In those days, he also began to stand out for his skills of rhetoric and his talents as a teacher, and at interesting others in becoming religious. At 17, he was married in an arranged match with Malka Azulai, a girl from Kiryat Ata who had also recently become religious.

Following Satmar practice, Erez rejected his Zionist name and declared that henceforth he wished to be known as Shlomo. He also altered the spelling of his surname from Elbarnes to Helbrans. He says this was how the name was spelled in his grandmother’s old Yugoslav passport. He also notes proudly that his mother’s family also came from Serbia, and that both parents grew up in Ladino-speaking Sephardi families. The Yad Vashem archives contain the names of a number of his parents’ relatives, who perished at Treblinka, Poland.

Shlomo and Malka Helbrans lived in Safed for six years. There he ran the Braslav Yeshivat Hametivta and was mentored by certain prominent Hasidic rabbis, including Rabbi Eliezer Shlomo Schik, known as “the tzaddik from Yavniel,” who heads one of the most extremist and isolationist Hasidic communities. In the mid-’80s, the couple and their three children moved to Jerusalem. In the Beit Yisrael neighborhood, Helbrans began to gather around him a small group of Hasidim, mainly religious penitents. Several of his first students now live in the community in Canada.

Writer Haim Be’er was a reporter on Haredi affairs in the late 1980s. He visited the young community in Jerusalem three times and recalls that it numbered no more than 20 yeshiva students. Helbrans agreed to speak with him but not to be interviewed, and so Be’er did not write about their meeting.

Be’er remembers the young Helbrans as “a radical, an original man with a different way of thinking,” but he also saw “dangerous extremism” in him. “Helbrans was searching for his path in the Haredi world,” he says, adding that, “for the religious penitent, someone who has family tradition or roots to draw upon, there are no boundaries or limits by which this extremism can be stopped.”

Be’er says that during his last meeting with Helbrans, something odd happened in the community. “It was shortly before the first Gulf War in 1991. Yeshiva students were coming and going, moving packages. There was a lot of activity. At some point, someone brought in a pile of 20 passports and placed it on the table. Helbrans wasn’t willing to divulge what the plan was. Hasidim around him said there was nothing here for them anymore. The next time I went there, maybe a week later, the place was empty. There was no trace of them.”

In Part II, to be published next week, Shay Fogelman writes about Lev Tahor’s policy on underage marriages, how its members really make a financial living, and speaks to people who left the community.

This is part one of a two-part article on the "Lev Tahor" community. The second part will be published next week.
---------------------------------------------------------
מה באמת קורה בחצר האחורית של "כת הטאליבן"

נשותיה לובשות כיסוי גוף מלא מגיל 3; העומד בראשה הואשם בהנהגת נישואי קטינים וישב בכלא בארה"ב; לפני כחודש, בפעם הראשונה מאז הוקמה, הסכימה קהילת "לב טהור" הבדלנית לאפשר לעיתונאי ישראלי לבקר אצלה. אבל חמישה ימים בקוויבק חשפו רק את קצה הקרחון

הרב שלמה הלבראנץ מנסה להחזיר אותי בתשובה. כבר ארבעה חודשים הוא משקיע בכך המון פעימות מונה בשיחות לילה ארוכות מקנדה. הוא טוען שיש לי נשמה יהודית טובה שהלכה לאיבוד ומתעקש שהוא יכול וצריך להראות לה את הדרך חזרה. אני חולק על דעתו בעניין הנשמה, בעניין היהודית וגם על הדרך, אבל מוצא הרבה נושאים מעניינים אחרים לדבר עליהם.

בינתיים, הרב הלבראנץ קצת מאוכזב שאני עוד לא חוזר בתשובה, אבל הוא גם לא מתייאש. הוא חוזר ומנסה בכל הזדמנות שיש. הוא טוען כי הדיון על אלוהים אינו שייך לתחום האמונה וכי מדובר באמת מוחלטת הניתנת להוכחה. לכן הוא אף הציב כתנאי ראשון לקיום הראיון איתו את הדרישה שאקדיש עשר שעות של הקשבה להצגת הוכחות אלו. הלבראנץ הכריז שאם אבוא אליו מתוך כוונה כנה לחקר האמת, לא אוכל להתכחש יותר לאלוהים ולתורתו, כפי שניתנה לעם ישראל במעמד הר סיני.

למרות ספקנותי הסכמתי לדרישה. בשל אותה ספקנות אף הסכמתי להתחייב בפניו שאם אשתכנע, אשנה את חיי ואחזור בתשובה. הלבראנץ היה מרוצה. הוא היה כל כך להוט ובטוח בהצלחתו, עד שעוד לפני שעליתי על המטוס למונטריאול הוא הציע שאבטל, או לפחות שאדחה, את כרטיס הטיסה בחזרה. לא שיניתי תוכניות, אך אודה שלפחות פעם אחת ניסיתי לדמיין שבת בלי סיגריה.

שלמה הלבראנץ עומד בראש קהילה חסידית קטנה ושנויה במחלוקת, הנקראת "לב טהור". זו קהילה קנאית ובדלנית, הנמצאת בשוליים הקיצוניים ביותר של העולם החרדי. הלבראנץ וחסידיו בוודאי ישמחו להגדרה; ההחמרה, או הדבקות כלשונם, עומדת בלב חיי הקהילה. גם למילה קיצוניות אין אצלם קונוטציה שלילית, להיפך. במובנים רבים מדובר באידיאולוגיה, כזו שאינה מתערערת גם מול גלים של ביקורת והשמצות.

לב טהור נולדה באמצע שנות ה-80 בירושלים. בתחילת שנות ה-90 היא נדדה בעקבות הרב הלבראנץ לשיכוני החרדים בוויליאמסבורג, ניו יורק, ולעיירה מונסי שבארצות הברית. לפני כעשור קבעה את משכנה בעיירה סנט אגט בקוויבק, קנדה. במשך כל השנים האלו שמה של הקהילה, ובעיקר שמו של העומד בראשה, שורבבו לפרשות שונות, גם כאלה שהגיעו לבתי משפט ולחקירות משטרה בארצות הברית ובישראל.

כיום מונה הקהילה כ-50 משפחות, אך יש לה עוד כמה מאות תומכים ומעריצים, החיים בעיקר בריכוזים חרדיים בירושלים, בבית שמש ובארצות הברית. חלקם מאמצים פרקים מתפיסת העולם הקיצונית של הקהילה, אחרים מאמצים את לבושן הייחודי של הנשים או כמה ממנהגיה. מדי שנה מצטרפות לפחות משפחה אחת או שתיים חדשות.

מהצד השני נמצאים המתנגדים לרב הלבראנץ ולקהילתו. מספרם וכוחם גדול בהרבה. הם נוהגים להתייחס לקהילה כאל כת מסוכנת ואל העומד בראשה כאל גורו, הפועל בטכניקות של שטיפת מוח על חסידיו. הקהילה מכונה על ידיהם "לב טמא" או "כת השבתאים" והלבראנץ הוא "משיח שקר" ו"שבתאי צבי של זמננו". בפשקווילים ובחוברות המופצים בעיקר ברחוב החרדי מסופר שחברי הקהילה ממשכנים את רכושם, את עצמאותם ואת נשמתם בידיו. "כולם, ממש כולם בלי יוצא מן הכלל, הם כעבדים לפניו, ומצווים לשקר ולכזב ככל הצורך, כדי להשביע תאוותו ורצונו של 'הרבי'", נכתב בכמה מהפרסומים.

מתנגדי לב טהור גם טוענים כי הלבראנץ, או שליחיו, מכים חסידים חוטאים ואת נשותיהם. הם טוענים כי נערות בקהילה נישאות בגיל צעיר ובניגוד לחוק. הם גם מייחסים לרב ולחסידיו ריבוי נשים, ניצול מיני והתעללות בקטינים.

ארגון המכנה עצמו "ועד שומרי משמרת הקודש", שמקום מושבו בניו יורק, הפיץ לפני כמה שנים כרוז ובו נטען כי הלבראנץ "תחת מסווה האדמו"רות עשה מעשים נוראים מאוד, מאוד, אשר כל שומע תצילנה שתי אוזניו". במסמך שהופץ בחסידות סאטמר נכתב כי הוא "נכשל בעוון עריות, גזל בחורים מחיק הוריהם וניתקם מהם אחת ולתמיד". נטען כי הוא "הכה הרבה פעמים את אשתו בלי חמלה, וגם את נשי חסידיו במו ידיו ומסביר שזה מוציא כוח הטומאה שבהן ומכניס את הקדושה". בסיום המסמך נכתב: "על כל הנ"ל ועוד, יצאה הוראה מבית דין לענייני צניעות שבניו יורק לחלק לו מנה יפה, כדי שיזכור אחת ולתמיד לא להתנגד לדרך הישרה. והלוואי שיועיל".

אך לא רק בעולם החרדי נחשבת קהילת לב טהור לשנויה במחלוקת. בעבר כבר ניסו הרשויות בישראל, בארצות הברית ובקנדה להכריע אם מדובר בקהילה חסידית לגיטימית, או בכת שיש להוציאה מחוץ לחוק.

שמה של הקהילה חזר לתודעה בהקשר זה בראש השנה האחרון. על פי הפרסומים באמצעי התקשורת, כמה ימים לפני החג נשלחו שתי אחיות מבית שמש, בנות 13 וחצי ו-15, לקהילת לב טהור בקנדה על ידי הוריהן החוזרים בתשובה. כשסבתן החילונית שמעה על כך, היא פנתה בדחיפות לרשויות הרווחה וטענה כי ההורים איבדו את שיקול דעתם בזמן ששלחו את הנערות לבדן לחיק הכת. הסבתא העלתה את החשש כי שם יחותנו הקטינות בניגוד לחוק ובניגוד לרצונן, וביקשה כי יינתן צו שיורה להשיבן באופן מיידי לארץ. בסיוע האינטרפול, עוכבו הבנות בנמל התעופה במונטריאול והוחזרו כעבור שלושה ימים לישראל.

המשא ומתן שקדם לביקור שלי בקהילת לב טהור נמשך שלושה חודשים, וכלל עשרות שיחות טלפון ופגישות עם גורמים המקורבים לקהילה. הלבראנץ ואנשיו היו מאוד חשדנים. לטענתם, הסיקור התקשורתי שקיבלו מעולם לא היה הוגן. לדבריהם, כתבים בעיתונים חילוניים ודתיים נהגו לצטט שמועות והשמצות על אודותיהם, ללא כל ניסיון לרדת לחקר האמת. באופן פומבי, אנשי הקהילה אינם נוהגים להגיב להאשמות המוטחות בהם. הם משתדלים להימנע מראיונות או צילומים, ודאי אם מדובר בעיתונים ישראליים. הם גם עוד מעולם לא הגישו תביעת דיבה. ברמה העקרונית, הם אינם מכירים בבית המשפט הציוני ולכן אינם יכולים להשתמש בו.

קשה לקבוע בוודאות מדוע הסכים הלבראנץ להתראיין בפעם הראשונה דווקא לכתבה זו ולאפשר ביקור בקהילה. ייתכן כי גם להיטותו הרבה להחזיר אותי בתשובה שיחקה תפקיד מכריע בעניין.

במשך הביקור בקהילת לב טהור קיבלתי חופש מלא לדבר עם כל אחד מחברי הקהילה - גברים, נשים וגם ילדים. כל מוסדות הקהילה היו פתוחים בפני והתאפשר לי לשאול את הלבראנץ על כל עניין ולעמת אותו עם כל חשד או טענה. כל חברי הקהילה הסכימו גם להצטלם אף על פי שהם אינם נוהגים לעשות כך, אפילו לא בחתונות ובשמחות.

הפתיחות המלאה והתשובות שקיבלתי בסנט אגט השאירו בי רושם חיובי על הקהילה ועל דרך החיים שלה. אך לרגע, הספקות לא הפסיקו להטריד. רק במשך הזמן, לאחר שחזרתי ארצה, התברר לי עד כמה חלקם היו נכונים.

מחמירים יותר מכולם

ערפילי בוקר מכסים את סנט אגט. הראות אפסית. סוף ינואר והשלג שירד כל הלילה הלבין את הכבישים. מד הטמפרטורה ברכב מורה על מינוס 20. ברדיו, החזאי מדווח שבגלל הרוחות, ההרגשה היא של מינוס 30. האגם שלמרגלות בתי העיירה קפוא. אין ברווזים וגם לא סירות. גם מאות התיירים שהגיעו לכאן לחג המולד עזבו כולם. בצדי הדרכים טבועים בשלג עצי אשוח מקושטים שפג תוקפם.

על הרקע הלבן הזה, אי אפשר שלא להבחין בנשות קהילת לב טהור כשהן פוסעות ברחובות העיירה בלבושן השחור. הגלימות שעוטפות אותן מסתירות את קווי המתאר של הגוף וגם את הפסיעות. ובערפל, הן נראות כמרחפות מעל השלג.

סנט אגט נמצאת במרחק של כשעתיים נסיעה צפונה ממונטריאול. זו עיירה המונה כ-10,000 תושבים, רובם קתולים דוברי צרפתית, אך יש גם אוכלוסייה של דוברי אנגלית ובית כנסת אחד, השייך לחסידות חב"ד. העיירה מוקפת הרים, יערות ואגמים, ונחשבת ליעד תיירות אטרקטיבי, בעיקר בקיץ. בחורף פועלים באזור כמה מאתרי הסקי הנחשבים ביותר בקנדה.

בתי משפחות קהילת לב טהור מרוכזים בארבעה רחובות קטנים בפאתי העיירה המזרחיים. בתי פרוורים צפון-אמריקאיים טיפוסיים, חד או דו-קומתיים, בעלי גגות רעפים. בחזיתם גדרות עץ וגינות ירוקות, אך בחורף הכל מכוסה במטר וחצי של שלג. באזור משובצים גם כמה בתים השייכים למקומיים נוצרים, ובקתות נופש קטנות מעץ. במרכז השכונה מוקם בימים אלו מבנה גדול בן שלוש קומות. לכשיושלם, יועברו אליו חלק ממוסדות הקהילה ובית הכנסת.

כל נשות הקהילה, החל בילדות בנות 3, מכוסות מכף רגל ועד ראש בשאל, מעין גלימה שחורה וארוכה. רדיד שחור מכסה על ראשן. רק פניהן, מהמצח ועד הסנטר, גלויות. בישראל הן זכו בשל כך לכינוי "נשות הטאליבן". תושבי סנט אגט מכנים אותן לעתים "נשות האמיש". כל תרבות ועולם הדימויים שלה. גם לגברים בקהילה תלבושת אחידה, דומה לזו שנהוגה בחסידות סאטמר, רק עם ציציות ארוכות יותר. הילדים חובשים כובעים זהים ולכולם, חוץ מהלבראנץ, אותה מסגרת למשקפיים. בנוסף, כל הגברים, החל בילדים בני 3, מגלחים את שיער הראש פעם בשבוע. בזקן ובפאות הלחיים הם לעולם לא יגעו.

כור היתוך

בקהילת לב טהור קיימים עוד מנהגים הנראים תמוהים למתבונן מהצד. רובם נהוגים גם בחסידויות אחרות, אך בשום מקום הם אינם מוקפדים כמו כאן. התפילות בבית הכנסת, למשל, ארוכות לעתים עד פי שניים מהמקובל; המילים נאמרות באטיות ובהדגשה גדולה, לעתים קרובות בצעקות רמות. "הצרידות היא עדות לדבקות", נוהגים החסידים להתבדח.

תפריט המזונות של חברי הקהילה מצומצם ומוגבל. הוא מבוסס על חוקי הכשרות המוכרים, אך בפרשנות המחמירה ביותר. לדוגמה, הם אינם אוכלים תרנגולות או את ביציהן. לטענתם, ההנדסה הגנטית הפכה את התרנגולות למזון טרף ולכן הם אוכלים רק ביצי ובשר אווזים. מסיבות הלכתיות הם מקפידים על קילוף כל הפירות והירקות, כולל עגבניות. הם אינם אוכלים אורז, בצל ירוק ועלים מחשש להימצאות חרקים זעירים. הם אוכלים עלה חסה אחד פעם בשנה - מצלחת ליל הסדר - וגם אותו רק לאחר ניקוי קפדני הנמשך לפחות חצי שעה.

את היין הם עושים לבד. חלב פרות הם שותים רק אם הצליחו למצוא רפת שתתיר להם לחלוב בעצמם. את הלחם הם אופים בבתים. הכשרות היחידה שמותרת לבשר היא זו שנעשית תחת פיקוחו האישי של הלבראנץ. הם אינם קונים מזון מוכן או משומר ומשתמשים ככל האפשר בחומרי גלם טבעיים ולא מעובדים. הילדים אינם אוכלים ממתקים קנויים, רק שוקולד שנעשה בבית. שאר הממתקים הם בעיקר פירות וכן מיני אגוזים וזרעים קלויים.

במשך כל ימי ביקורי בקהילה התעקשו אנשיה שאוכל יחד איתם. הם הזמינו אותי לסעוד בבתיהם, מתוך מצוות הכנסת אורחים, אך גם מחשש שמא אסכל את תוכנית-העל של הלבראנץ ואוכל טרף באחת ממסעדות הגויים בסביבה. מאותה סיבה הם גם היו מציידים אותי בכל לילה, בדרכי לבית המלון, בשקית גדושה מיני זרעים, אגוזים, עוגיות ומאפים, פרי עמל הנשים.

למנהגים ולאיסורים בקהילת לב טהור קיים הסבר והיגיון פנימי. לדברי אנשי הקהילה, הכל נמצא בגבולות ההלכה ומסורת האבות. מבחינתם, אין כאן כל חידוש. תפיסת העולם המרכזית נגזרת מהניסיון לחזור לעקרונות החסידות, כפי שהם רואים אותם. הם שמים דגש גדול על ה"התבוננות" ועל תהליכים המזכירים מדיטציה, ומשלבים מסורות מחסידויות אחרות. מנהגים נוספים השתלבו בדרך החיים של הקהילה גם ממסורת יהדות המזרח.

השילוב והשוויון בין עדות המזרח לאשכנז בקהילה הוא מגאוותיו הגדולות של הלבראנץ. גם החסידים ציינו בסיפוק כי בשונה מרוב הקהילות בעולם הדתי והחרדי, אין בלב טהור כל אפליה או קיפוח. הזהות העדתית קיימת, אך כאן יש לה משמעות פולקלוריסטית בלבד. לשם האחידות נאמרות התפילה בנוסח החסידי, אך בהתוועדויות ובחגים נהוגים גם מזמורים ופיוטים שכל אחד הביא מהבית.

בשידוכים, אין למוצא ההורים כל משמעות וכיום חלק גדול ממשפחות הקהילה מעורבות. ילדים נקראים בשמות הנפוצים בעולם החסידי, אך גם בשמות ממסורת יהדות המזרח. אחד מנכדיו של הלבראנץ נקרא מסעוד, על שמו של רבי מסעוד אבוחצירא, אביו של הבאבא סאלי. נכדה נוספת, סוליקה, קרויה על שמה של "הקדושה המרוקאית", שעל פי המסורת היהודית הוצאה להורג כי סירבה להתאסלם.

החסידים שאיתם דיברתי בסנט אגט רואים בעצמם יחידים ההולכים בדרך האמת, שומרי החומות, מגיני הלהבה האחרונה שנותרה בעולם היהודי. הם בזים לכמה חסידויות, שנראות להם כפשרניות ומתארים אותן כמסואבות ומנוונות. עוד כמה זרמים בעולם החרדי מגונים בעיניהם, בעיקר אלו החוסים בצלה של מדינת ישראל. בציונות הדתית הם אפילו לא רואים תנועה יהודית.


הדרישה הבסיסית מחסידי לב טהור פשוטה: לעבוד את אלוהים בכל רגע נתון, בכל מאודם ובכל נפשם. ארון הספרים שלהם הוא יהודי בלבד. בבתים אין טלוויזיה, רדיו או מחשב. מושגים כמו פנאי, הרחבת אופקים או מימוש עצמי, במובנים המערביים המקובלים, נעדרים, וכך גם תמונות על הקירות, קמעות או צילומים של רבנים. הקישוטים היחידים הם פמוטים, חנוכיות וכלי קודש מכסף, השמורים מאחורי ויטרינות זכוכית. בכמה מהבתים תלויות גם רקמות ועבודות יצירה שנעשו על ידי הנשים.

הילדים בקהילת לב טהור אינם משחקים בכדור. אין להם כזה. גם משחקי ילדות אחרים שאמורים לפתח את הגוף אינם נהוגים בקהילה. "זו לא תכלית האדם", על פי תפיסתם. יש ספרים ביידיש, פאזלים, לגו, מכוניות צעצוע, כלי מטבח מפלסטיק ובובות של חיות כשרות. אב לילד בן שנתיים סיפר: "אתה לא תאמין כמה עניין הוא מצא יום אחד בבצל".

במשפחה אחת סיפרו הילדים שהם אוהבים לצייר, לשיר ולשחק במשחקי תפקידים. הם 11 אחים ואחיות. לעתים, בבימוי הבת הבכורה, אחד הקטנים לוקח את השטריימל הישן של האבא ומתחפש לחתן, אחרת לובשת שמלה ישנה של אמא ותופסת את עמדת הכלה. תמיד יהיו מספיק אחים להחזיק את הסדין שממנו הם עושים חופה. הבנים נוהגים גם לצאת ולשחק בשלג: הם אינם בונים בובות אבל במגלשות פלסטיק קטנות הם שועטים בהפסקות מהלימודים במורד הרחוב. השנה הם גם בנו איגלו.

ביצי אווזים

הלימוד בקהילה מתחיל בגיל 3 והוא על טהרת הקודש בלבד. כל הבנים לומדים בשלושה "חיידרים", בחלוקה על פי גיל. הבנות לומדות בנפרד, ורק בבית. הן מתאספות כל בוקר בקבוצות על פי הגיל, ואת השיעורים מעבירות נשות הקהילה. לכל מקצוע מורה: קריאה וכתיבה, חשבון, אנגלית, צרפתית, היסטוריה וגיאוגרפיה. החוק בפרובינציית קוויבק מתיר חינוך ביתי, אך דורש שהלימודים יכללו כמה מקצועות חובה, בדומה לאלו הנהוגים בתוכנית הליבה בישראל. בשם ערך הרב-תרבותיות המקודש בקנדה, בימים אלו נמצאת הקהילה, כמו חסידות סאטמר ועוד קבוצות בדלניות, במאבק על זכותה לנהוג אחרת.

העבודה אינה נתפסת שם כתכלית. חסיד שיזכה לתמיכה כלכלית מהוריו, תמיד יעדיף ללמוד כל היום. חלק מהחסידים עובדים מחוץ לקהילה, בעיקר כבעלי מלאכה עצמאיים או במשרות זמניות, כאנשי מחשבים או במרכזי שירות לקוחות. הקהילה מפרנסת גם כמה מורים, שלושה עובדים בהוצאת הספרים העצמאית שלה ושני מנהלים, האחראים על מוסדותיה ועל הטיפול בבעיות שוטפות. התרומות לקהילה מועטות, ולכן חלק נכבד מעבודות הבנייה והתחזוקה נעשות על ידי החסידים עצמם. בניגוד לקהילות חרדיות אחרות, אין ללב טהור תמיכה מגבירים או מרשויות ממלכתיות.

כולם כאן חיים בצניעות ובפשטות. פעמיים או שלוש בשבוע מקבלת כל משפחה את אספקת המזון במרוכז ישר עד הדלת. כך הם לא באים בקרב זרים, והמחירים של קנייה מרוכזת עדיפים. לפעמים חסרות ביצי אווזים. לפעמים אין ירקות. כשביקרתי שם, לא היה חלב פרות, אז שתו חלב קוקוס. מבחינתם, "העיקר, שתמיד יש תורה".

מדי פעם מנסים ליצור בקהילה יוזמות עסקיות שיביאו פרנסה גדולה יותר, לפרט ולכלל. הם ניסו בעבר להקים מפעל להכנת לפתנים, וגם חשבו על בניית לולים לזן תרנגולות הנחשב בעינם לכשר. אך ההשקעה היתה גדולה מדי ותנאי מזג האוויר לא התאימו. גם ההתבדלות וההסתייגות מהמודרנה מקשות עליהם ביצירת קשרים עסקיים, ורובם אינם דוברי צרפתית, השפה השלטת בפרובינציה. מקור ההכנסה העיקרי של כמה משפחות הוא עדיין קצבאות הילדים שמעניקה ממשלת קנדה.

גורם מרכזי נוסף במנגנון הכלכלי של הקהילה מושתת על ערך העזרה ההדדית. אין זה קולקטיב במובן המקובל. לכל משפחה יש חשבון בנק נפרד, נכסים פרטיים ורכוש, אך כל יחידה משפחתית מחויבת למסגרת הקהילתית וליחידות האחרות שמרכיבות את הכלל. לפני כשנה הצטרפו לקהילה זוג חוזרים בתשובה מישראל, עם שלושת ילדיהם הקטנים. האב, שביקש להתראיין בעילום שם, סיפר כי בחצי השנה הראשונה בסנט אגט לא היו להם כל הוצאות מחיה: "מדי יום - בוקר, צהריים וערב - היה מגיע מישהו, דופק על הדלת ומביא ארוחה חמה לכל המשפחה. גם את החשבונות והארנונה מישהו בקהילה דאג לשלם בחודשים הראשונים".

שמבקש להתחרד

לאחר שעות של שיחות טלפון עם הלבראנץ, התלבטתי מה אביא לו מהארץ כשאבוא לראיינו. הוא כמובן ייחל לחזרה בתשובה של נשמתי האבודה; אני רציתי להביא לו רק שי קטן וסמלי. חיפשתי משהו שייגע בו, שיעורר אצלו זיכרון, אולי אפילו רגש. אז קניתי לו שקית גדולה של קפה שחור עם הל, בהכשר הבד"ץ. הערכתי שזה יהיה משהו שכבר שנים הוא לא הריח. זה היה בינגו. הלבראנץ התמוגג למראה השקית. הוא ביקש מאחד מעוזריו שיכין לנו קפה. האחרון חזר כעבור כמה דקות עם כוסות זכוכית גדולות, כמו של חצי ליטר בירה.

והבאתי לו עוד משהו: את "עיר ובהלות", הספר החדש של המשורר אלי אליהו. השירה של אליהו נפלאה בעיני. מעבר לרגש הרב, מזוקקת בה הוויה חילונית, עברית וליברלית, כזו שאינה מתנצלת או מתבטלת בפני שורשיה היהודיים, העדתיים או בכלל. קיוויתי שהיא תציג בפני הלבראנץ פיסה מעולמי.

כשנפגשנו למחרת בבוקר, הוא סיפר שבלילה קרא את הספר. הוא החמיא לאליהו על יכולת הכתיבה ועל הלשון העשירה. הוא ציטט בתים שלמים וסיפר שבזמן הקריאה בכה כמה פעמים. שאלתי איזה שיר ריגש אותו במיוחד. הוא הסתכל בתמיהה: "לא בכיתי מהתרגשות. בכיתי מצער. בכיתי מכאב. בכיתי על החיים שלך, על החיים של אלי אליהו. בכיתי כשהבנתי באיזה עולם קשה ונורא אתם נמצאים. עולם בלי אמת, בלי תקווה ובלי אמונה. השירים האלו הביאו לי צער גדול, עליך ועליו. ממש דיכאון".

הייתי המום. "תן את הספר", אמרתי לו מיד. "לא הבנת אותי ולא הבנת את אלי. זו כנראה לא היתה המתנה הנכונה. אשלח לך משהו אחר בדואר, כשאחזור לישראל". הוא הושיט את הספר באדישות ואמר: "אין בעיה. אבל תשלח לפה גם את האלי אליהו הזה, אולי אצליח להחזיר אותו בתשובה".

העיסוק האובססיבי של הלבראנץ בחזרה בתשובה נובע במידה רבה מהביוגרפיה שלו. ארז שלמה אלברנס נולד ב-1962 בירושלים, בן יחיד להורים חילונים, בוגרי תנועת מחנות העולים, שהתגייסו לנח"ל ונישאו בזמן ההכשרה בקיבוץ חולתה. הם רצו לקרוא לו על שם של עץ. חשבו על אלון, אך בסוף בחרו בארז. את השם שלמה הם הוסיפו לתעודת הלידה להנצחת סבו.

חברי ילדות של ארז בשכונת קרית יובל בירושלים מתארים אותו כ"ילד סקרן בעל דמיון מפותח". הם מספרים שאהב בעלי חיים, ושבחצר בית הוריו גידל תרנגולות וחתולה ששמה קליאופטרה. "הוא היה ילד טבע", הם מספרים. במשך שעות היה מטייל על גבעות הטרשים שהקיפו את השכונה בחיפוש אחר צפרדעים וצבים. הוא היה חניך בשבט הצופים המקומי. איש הקולנוע והתסריטאי יועד בן יוסף, שהכיר אותו מגיל שנתיים וחצי, עוד זוכר איך בחופשות הקיץ הם היו משחקים בשכונה במלחמות קאובואים נגד אינדיאנים בגינה הצמודה למתנ"ס.

בבית הספר הוא היה תלמיד טוב. לא הכי טוב בכיתה, אבל מספיק טוב בשביל להתקבל לחוג לילדים מחוננים. הוא גם היה אהוב ומקובל על חבריו. לא מלך הכיתה, אבל גם לא אחד שאפשר להתעלם ממנו. כל חברי הילדות שלו שהתראיינו לכתבה סיפרו שהיה לו חוש צדק מפותח ושהיה מתקומם נגד מעשי עוול. חלקם זוכרים כי כמה פעמים אף ספג מכות על כך שעמד לצדם של החלשים והמנודים. גם אמו, יוכבד, מספרת כי נקראה כמה פעמים לבית ספר בעקבות הסתבכויות על רקע דומה.

את תהליך החזרה בתשובה התחיל לפני בר המצווה. לדבריו, "רק מפני שסיקרן אותי לדעת למה אני חי ולמה העולם קיים. רציתי להבין מה המשמעות של כל העניין הזה". הוא מספר שהעלה את התהיות בפני הוריו, מוריו ובפני כל מבוגר שהכיר. גם בספרים שהיו נגישים לו כילד חיפש תשובות. אמו זוכרת שלפחות פעמיים הוזעק שרת בית הספר, לאחר שארז ננעל בסיום יום הלימודים בספרייה.

לדבריו, הוא לא מצא בשום מקום הסברים מספקים עד שפגש את יוסף יגן, שהיה נער חרדי נמרץ וממובילי תנועת החזרה בתשובה שהחלה להתעורר אז בארץ. כיום יגן הוא רב חרדי המתגורר בארצות הברית. שני הצעירים הכירו דרך קרובי משפחה, והחיבור ביניהם היה מהיר. יגן חשף בפני ארז הסקרן את שיטת הקודים בתנ"ך. על פיה, בדילוגי אותיות קבועים מתקבלות מילים בעלות משמעות. "זה היה אולי הדבר הראשון שהדליק אותי", הוא מספר, ומיד מוסיף בצחוק שהוא עוד זוכר "איזה מכות יגן קיבל מאוחר יותר מאבא שלי, שהבין שהוא היה זה שהביא אותי לחזרה בתשובה".

ההורים התנגדו מאוד להתקרבות בנם לדת. "זה עמד בניגוד לכל תפיסת עולמנו", מספרת האם. ההורים נשארו חילונים ומתגוררים עדיין בירושלים. הם ביקרו את בנם בקהילה לאורך השנים כמה פעמים ושומרים על קשר טלפוני חם עם ששת ילדיו ו-18 נכדיו. אך אז, כשגילו את נטייתו של הילד לדת, הם אסרו עליו ללכת לבית הכנסת ומנעו ממנו קשרים עם גורמים שהיו עלולים להשפיע עליו. ארז המשיך ללמוד בסתר. נדמה כי זכר אותו מאבק על החזרה בתשובה מלווה את הקהילה עד היום.

השינוי הגדול התרחש לאחר שארז פגש בבית הספר התיכון דנמרק את המורה להיסטוריה ד"ר אברהם פוקס, שהיה חובש כיפה, וניסה לקבל גם אצלו הסברים ותשובות. פוקס זיהה את העניין שמגלה הילד בדת ובעיקר בתורת החסידות והציע לו להצטרף אליו בערב שבת אחד לטיש בחסידות בעלז.

הוריו של ארז הזדעקו למשמע הרעיון, אך המורה להיסטוריה הבטיח בשיחת טלפון שידאג באופן אישי שהילד לא יחזור בתשובה. אמו מספרת כי היתה בטוחה שכל תלמידי הכיתה ישתתפו בביקור: "אם הייתי יודעת שרק הוא יילך, לעולם לא הייתי נותנת לזה לקרות".

אווירת קדושת השבת בשכונות החרדיות שבתה את לבו, ושבועות ספורים לאחר מכן ארז כבר חבש כיפה ולבש ציציות. הוא התחיל לאכול רק אוכל כשר, ודרש לעזוב את בית הספר המעורב. הוריו סירבו. כשגברו העימותים, הוא ברח מהבית ומצא מקלט בכמה ישיבות חרדיות. פעמיים ערכה המשטרה חיפושים אחריו. גם רשויות הרווחה נכנסו לתמונה. בסוף הוסכם למצוא פשרה אצל הרב דב ביגון, קיבוצניק לשעבר שחזר בתשובה. הוא המליץ לשלוח את הילד לישיבת מרכז הרב לצעירים. וכך היה.

"כעבור שנה הוא התקשר אלי לעבודה ואמר שהוא לא רוצה להיות יותר עם דתיים מתחסדים", מספרת האם יוכבד על תחילת תהליך ההתחרדות. ארז היה כבר בן 15 והוריו לא הצליחו יותר לכפות עליו מרות. הוא החל במסע אל לבו של העולם החרדי דרך ישיבות בבני ברק, ירושלים וצפת. הוא לימד בבית ספר של חסידות חב"ד, שייך את עצמו לחסידות ברסלב ובהמשך התקרב לתולדות אהרן ולסאטמר.

חבריו ללימודים בישיבות זוכרים אותו כ"תלמיד חכם ובעל מחשבה חריפה". הם מספרים שהיתה בו סקרנות גדולה, ושבתקופה קצרה יחסית הצליח לרכוש ידע תורני רב. באותם הימים הוא גם התחיל להתבלט בזכות הרטוריקה הטובה שלו כמורה וכמחזיר בתשובה. בגיל 17 הוא התחתן בשידוך עם מלכה אזולאי, חוזרת בתשובה מקרית אתא.

בהשראת מנהגי חסידות סאטמר דחה ארז את שמו הציוני ודרש להיקרא מעתה שלמה. הוא גם שינה את אופן כתיבת שם משפחתו מאלברנס להלבראנץ. לדבריו, כך אוית השם בדרכון היוגוסלווי הישן של סבתו. הוא גאה לספר כי גם משפחת אמו הגיעה מסרביה, ושני הוריו גדלו במשפחות ספרדיות דוברות לדינו. בארכיון יד ושם מוזכרים שמות כמה מבני משפחות הוריו, שנספו בטרבלינקה.

שלמה ומלכה הלבראנץ גרו שש שנים בצפת. שם הוא ניהל את ישיבת המתיבתא של ברסלב וזכה לחסותם של כמה מהרבנים החשובים של החסידות, ביניהם הרב אליעזר שלמה שיק המכונה "הצדיק מיבנאל", שעומד בראש אחת הקהילות המבודדות והקיצוניות ביותר של החסידות. באמצע שנות ה-80 עברו בני הזוג ושלושת ילדיהם לירושלים. בשכונת בית ישראל התחיל הלבראנץ לרכז סביבו קבוצה קטנה של חסידים, בעיקר חוזרים בתשובה. בקהילה בקנדה חיים עד היום כמה מתלמידיו הראשונים.

הסופר חיים באר היה כתב לענייני חרדים בסוף שנות ה-80. הוא ביקר שלוש פעמים בקהילה הצעירה בירושלים, וזוכר שהיא מנתה לא יותר מ-20 אברכים. הלבראנץ הסכים לדבר איתו אך לא להתראיין, ולכן הוא לא כתב על פגישתם.

באר זוכר את הלבראנץ הצעיר כ"רדיקל, איש מקורי שחושב אחרת", אך הוא גם זיהה אצלו "קיצוניות מסוכנת". לדבריו, "הלבראנץ חיפש את דרכו בעולם החרדי". באר מפרש כי "אצל חוזר בתשובה, אחד שאין לו מסורת אבות ולא שורשים, אין גבולות או סייגים שבהם הקיצוניות הזאת יכולה להיעצר".

באר מספר כי בפגישתו האחרונה עם הלבראנץ היתה בקהילה התרחשות מוזרה. "זה היה קצת לפני מלחמת המפרץ הראשונה. אברכים באו והלכו, הזיזו חבילות. היתה שם איזו תזזית. באיזה שלב, מישהו הביא ערימה של 20 דרכונים והניח על השולחן. הלבראנץ לא היה מוכן לפרט מה התוכנית. חסידים סביבו אמרו שאין להם מה לחפש פה יותר. בפעם הבאה שבאתי לשם, אולי כעבור שבוע, החצר היתה ריקה. לא היה להם כל זכר".

חרמות ומשפחות נקרעות

הצגת ההוכחות של הלבראנץ לקיומו של אלוהים נמשכה הרבה מעבר למתוכנן. למעשה, גם אחרי יומיים וחצי הוא עוד לא הספיק להציג את כל טיעוניו. דיברנו כל יום שעות ארוכות - על תפיסת עולמו, על הקהילה, על חייו. התווכחנו לא מעט, בעיקר על אלוהים. אך השיחות והראיונות היו בדרך כלל באווירה נעימה, לעתים אפילו מבודחת. יש לו חוש הומור טוב, וגם הרבה הומור עצמי. מדי פעם הוא עשה עצמו נעלב, ניסה להפעיל עלי מניפולציות רגשיות. לפעמים היה דרמטי, לפעמים מאוד ילדותי. הוא איש שיחה מרתק. יש בו צימאון גדול לידע והוא קשוב וסקרן.

שיחותינו נערכו בחדר שלו, שקירותיו, מהרצפה ועד התקרה, מכוסים במדפים עמוסים ספרי קודש. במרכז החדר ניצב שולחן גדול, שעליו מפה רקומה מכוסה ביריעת ניילון. הלבראנץ ישב בראש השולחן, על כיסא עץ בעל ריפוד עור, מעוטר גילופים עדינים.

רוב הזמן נכח בחדר גם אחד החסידים החדשים בקהילה, שרשם את עיקרי הדברים והקליט את השיחות. מדי פעם נכנס לחדר אחד הגבאים, העביר לרב את הטלפון, או לחש דבר מה על אוזנו. גבאי תורן הגיש לנו במשך השעות הרבות קפה ועוגיות, ומדי ערב הוגשו גם יין וארוחה דשנה.

הגבאים, כמו כל החסידים בקהילה, תמיד צועדים בצאתם מחדרו בפסיעות לאחור. מתוך כבוד, הם לעולם לא מפנים לו את הגב. בכניסה או ביציאה מהחדר, הם מנשקים את ידו. הם מתייעצים איתו כמעט בכל עניין ותמיד יקבלו את מרותו. הם קוראים לו הצדיק או האדמו"ר, כנהוג בעולם החסידי.

מתנגדי הקהילה טוענים שהכבוד המוענק להלבראנץ מופרז, ומייחסים לו שיגעון גדלות ותאוות כוח. לדעתם, קיימת כלפיו בעיקר הערצה עיוורת, הנובעת מפחד. ניסיתי לבדוק את הטענות, ולמתוח גבולות. לעתים הייתי מתלוצץ עליו עם חסידיו. כשאחד מהם סיפר בהתפעלות על ריקודי הרב באחת החתונות, אמרתי לו: "זה קצת מפתיע אותי. הוא נראה די שמן". כשסיפרו בהערכה על יכולותיו השכליות, אמרתי ש"לדעתי הוא קצת חלוד". התלוננתי שוב ושוב שהוא נודניק. איש לא התחלחל מהפרובוקציות שלי. לפעמים הם צחקו איתי, לפעמים עמדו על כבודו, אך לא בצורה החורגת מפולחן האישיות המקובל בחצרות חסידיות אחרות כלפי הרב.

הוא מתואר על ידי מתנגדיו גם ככריזמטי בצורה יוצאת דופן, כמניפולטיבי וכשרלטן. הם מייחסים לו יכולות דמוניות כמעט לביצוע שטיפות מוח. שוחחנו שעות ארוכות והתרשמתי כי הטענות מוגזמות לגמרי. הוא אדם מרשים, אך הוא גם כבד לשון. בדרך כלל הוא בהיר בדבריו, אך לפעמים הטיעונים שלו מפותלים מדי, הולכים לאיבוד בדוגמאות ובאנקדוטות. לפעמים הוא שוכח מה רצה להגיד, לעתים חוזר על אותה האמירה כמה פעמים בתוך אותו המשפט. לפעמים הוא קצת הגזים, לפעמים התרברב. לפעמים הוא טעה, או לא אמר רק אמת.

ספרו ההלכתי הראשון של הלבראנץ נקרא "דרך הצלה". עיקרו מתומצת היטב באותיות של זהב על כריכתו הכחולה: "ביאור המתרחש כעת בארץ הקודש, ואת ביטול המדינה ההולך וקרב, ואת גודל הסכנה לכל אחד ואחד הנמצא ודר שם, ואת דרך ההצלה לכל אחד הנמצא ודר שם, ועוד עניינים רבים וחשובים".

הספר יצא לאור על ידי הקהילה בקנדה, ואלפי עותקים ממנו מופצים ברחבי העולם החרדי. הם נשלחים על פי דרישה בדואר, אך בעיקר עוברים מיד ליד, מתחת לשולחן, בבתי הכנסת ובישיבות. רוב החסידים שהצטרפו לקהילה בשנים האחרונות הגיעו בעקבות קריאה בספר.

ההשראה העיקרית למשנתו של הלבראנץ כפי שהיא מוצגת ב"דרך הצלה" נשאבת מספר היסוד של כל הקהילות והחסידויות הקנאיות "ויואל משה", של האדמו"ר הקודם מסאטמר. בדומה לו, גם נימוקיו העיקריים של הלבראנץ נגד מדינת ישראל מבוססים על נבואות התנ"ך, על פרשנות להלכה ובעיקר על מה שמכונה "שלוש השבועות". בשבועות אלו, כפי שהן מופיעות בתלמוד הבבלי, מתחייב עם ישראל בפני אלוהים שלא לעלות לארץ ישראל בצורה מאורגנת, שלא להתגרות באומות העולם ושלא להקים שלטון עצמאי. סביב שלוש השבועות קיימת מחלוקת גדולה בעולם החרדי. הלבראנץ, כמו סאטמר, בחר בפרשנות המתנגדת בנחרצות לקיומה של מדינת ישראל. בביקורת על הספר כתב אדם ברוך לפני שש שנים בעיתון "מעריב": "הלוואי על יוסי ביילין או על אביגדור ליברמן ספר רעיוני פוליטי בהיר, מודרני ונמרץ שכזה".

חסידי קהילת לב טהור משתדלים להימנע מכל קשר עם מדינת ישראל ורשויותיה. לפני כמה שנים פנו כמה מהם לשלטונות הקנדיים בבקשה שיכירו בהם כפליטים מחוסרי מולדת. הם מציינים את ה' באייר כיום חורבן ואבל, ולעתים גם שורפים בו את דגל ישראל. אך בניגוד לנהוג בנטורי קרתא ובקהילות חרדיות אנטי-ציוניות אחרות, הלבראנץ מצהיר שלא יניף את דגל פלסטין. "אני מוכן להזדהות עם מצוקתו של העם הפלסטיני כשם שאני מזדהה עם מצוקה של כל יצור אנושי עלי אדמות", הוא אומר, "אבל אין לי שום דעה בקשר לצדקת מאבקם או לדרך שבה הם מנהלים אותו.

"יהודי שמאמין בתורה לא יכול לתפוס צד במאבק הזה. המדינה הציונית צריכה להתבטל ומהר מצד השקפתה של התורה. בשל אותה השקפה, אסור לשעבד עמים אחרים. עם ישראל צריך להמתין לגאולה ולביאת המשיח בגלות. אני מתפלל יום-יום שזה יקרה, אבל אשמח אם זה ייעשה ללא כל שפיכות דמים".

השב"כ נכנס לתמונה

התפיסה האנטי-ציונית של הלבראנץ התגבשה עוד כשחי בישראל. בעקבות אימוץ משנתו של הרבי מסאטמר הוא החל להשתתף בהפגנות חרדים והדפיס פשקווילים בגנות המדינה. וכשהרעיונות נהפכו למעשים, נקלטו הלבראנץ וחסידיו ברדאר של שירותי הביטחון. איש האגף היהודי של השב"כ באותה התקופה מספר כי "הנורות נדלקו דווקא ממידע שהגיע מהצד השני. אנשי שטח, שעקבו אחר פעילות של ארגונים איסלאמיים קיצוניים, העבירו יום אחד מידע על קבוצה ירושלמית של חוזרים בתשובה, שיצרה קשר עם שייחים ואנשי דת. בעבר כבר הכרנו את הקשרים בין אנשי העדה החרדית למנהיגים שונים בתנועת פתח, או בארגונים פלסטיניים חילוניים אחרים. הרקע תמיד היה ההתנגדות למדינה. אבל לפני כן, לא הכרנו אף מקרה שבו חרדים קיצונים יצרו קשר עם קיצונים איסלאמיים". לדברי אותו גורם, במשך תקופה ארוכה ניסו בשב"כ להבין את טיב הקשר ואת מניעיו.

הלבראנץ מספר כי החיבור נעשה בקיץ 1988 עם מה שהיה אז התנועה האיסלאמית בישראל. "היתה לנו בעיה עם משרד התחבורה", הוא אומר. "הם רצו לסלול כביש על קברים יהודיים עתיקים בוואדי ערה. מניסיון העבר ידענו שיהיה קשה לעצור אותם בהפגנות ולמנוע את חילול השם. לכן פנינו לראאד סלאח, שרק נבחר אז לעמוד בראש עיריית אום אל-פחם. ערכנו איתו פגישה דחופה והצגנו את הדברים. היו בינינו הרבה כבוד והערכה הדדית כאנשים דתיים. הוא הבין את המצוקה ומיד נרתם לעזור. למחרת ירדו לכביש ואדי ערה מאות צעירים מאום אל-פחם. הם עשו לנו בית ספר להפגנות. כמה ימים אחר כך משרד התחבורה נסוג מהתוכנית והקברים ניצלו".

ערב מלחמת המפרץ הראשונה הכריז הלבראנץ כי קיימת סכנת חיים מוחשית ומיידית ליהודים הנשארים בארץ. יחד עם עוד שתי משפחות וכעשרה מתלמידיו הוא טס לניו יורק. שם זכתה הקהילה הקטנה לחיבוק אוהב מחסידות סאטמר, בעיקר מהזרם הבדלני שנקרא "בני יואל".

העזיבה הבהולה של חסידי לב טהור ספגה ביקורת בעיתוני התקופה בישראל. כינו אותה "בריחה". הורי כמה מחסידיו של הלבראנץ האשימו אותו בשטיפת מוח ובחטיפת ילדיהם, והגישו תלונות למשטרת ירושלים. אך בשל העובדה שהיה מדובר בבגירים, התיקים נסגרו מחוסר אשמה.

כאב המשפחות היה גדול. אצל כמה מהן סימני השבר ניכרים עד היום. "הם עזבו הרבה דברים שיקרים לנו. הארץ בראש ובראשונה, אך גם את עם ישראל. להגיד שהם צודקים וכל האחרים טועים, זו לא דרכה של היהדות ולא דרכה של תורה. ההתנתקות הזאת קשה לי אך הם אחים שלי ואני אוהב אותם", אומר הרב גבריאל גולדמן, ששני אחיו, אוריאל ומיכאל, נמנו עם הקבוצה שעזבה את הארץ עם הלבראנץ בתחילת שנות ה-90.

שלושתם גדלו בירושלים על ערכי אהבת התורה, העם והארץ. הם הלכו לתנועת נוער ושירתו בצבא. הם היו מבניה המובחרים של אצולת הציונות הדתית. גבריאל, הבכור, משמש כיום רב ההתנחלות כפר אדומים, ומתקשה להסביר מה משך את אחיו לאידיאולוגיה ולדרך החיים של קהילת לב טהור. "זו דרכם והם נראים מאושרים בה. אבל קשה לי עם זה", הוא אומר. "הייתי שמח אם הם היו יושבים ומנהלים איתי את הדיון הזה כאן. הייתי מזמין אותם לגור איתי. הייתי מנסה להציג להם את העולם שלי, שהוא הרבה יותר מורכב, עולם שכולל תורה וגם מדינת ישראל. לעתים יש סתירות ויש צורך לאזן בין צרכים שונים. אין בזה כל פשרה, יש חיפוש אחר דרך האמצע, שהיא דרכה של היהדות. זו המציאות והיא אף פעם לא צבועה רק בשחור ולבן".

גבריאל מספר כי ביקר את אחיו בקנדה, אך התקשה ליצור קשר עם אחייניו הקטנים שמדברים רק יידיש. הוא מתקשר אליהם בחגים ובימי ההולדת ומשתדל לשמור על יחסים תקינים ואוהבים. למרות משקעי העבר, גם הוריהם משתדלים להגיע לביקור בקהילה בקנדה בכל שנה.

לכתבה זו התראיינו עוד כמה קרובי משפחה של חסידים בקהילה. חלקם מתקשים לקבל או להבין את החלטת ילדיהם, אך הם מכבדים אותה ושומרים על קשר טלפוני. בתה של א' חזרה בתשובה בגיל 14. לפני כשנה, כשהיתה בת 22, הצטרפה ללב טהור בקנדה, עם בעלה ושני ילדיה. מאז שינתה את שמה. "עוד לא התרגלתי לזה", מספרת א' המתגוררת באזור המרכז. היא ממשיכה לקרוא לבתה בשמה המקורי בשיחות הטלפון שהן מקיימות מדי יום. "לא קל לי לקבל את השינוי הזה. ממש לא קל להתמודד עם המרחק הפיזי והמנטלי, אבל הייתי שם פעמיים והיא נראית מאושרת. יש לה שם קהילה תומכת והמון עזרה הדדית. כשעזבתי אמרתי לכל הנשים שהכרתי שם: 'אתן מלאכיות בשחור'".

א' נבהלה לאחר שקראה סיפורים על הקהילה באתרי אינטרנט חרדיים, אך הביקורים שערכה במקום והשיחות עם בתה נותנים לה הרגשה בטוחה. "ההתרשמות שלי היא שמדובר בעלילות", היא אומרת. "זה לא מקום רגיל. זה לא מקום שמתאים לכל אחד, אבל אני חושבת שאנשים שמחפשים את עצמם יכולים למצוא תשובות בקהילה כזאת. כאמא, אני יכולה להגיד שמעולם לא שמעתי את הקול של הבת שלי רגוע ושליו כמו שהוא עכשיו. היא גדלה בעולם של יש. אף פעם לא היה חסר לה שום דבר. אבל תמיד היה בה איזה חוסר רוגע. תמיד היא חיפשה עוד משהו. חבל לי שאת התשובות היא היתה צריכה למצוא במקום כל כך רחוק".

פרט למרחק, א' מספרת שקשה לה לקבל את הלבוש של בתה ואת התפיסות האנטי-ציוניות הרווחות בקהילה, אך היא מיד מוסיפה: "אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני חייבת לקבל את הבחירה שעושה את הבת שלי למאושרת. בקרוב אתחיל ללמוד יידיש כדי שאוכל לדבר עם הנכדים בביקור הבא".

בניגוד למקרה שלה, במשך השנים התפרסמו באמצעי התקשורת כמה סיפורים על משפחות שלא השלימו עם החלטת ילדיהם להצטרף לקהילת לב טהור. לפני שלושה שבועות התפרסמה במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון" כתבה על קהילת לב טהור. כותרתה בשער היתה "ישיבה של מטה". בכתבה הובא בין השאר סיפורה של מלכה מסעודי, ששני בניה, אריה ויוסף, הצטרפו לקהילה לפני יותר מ-20 שנה. בכתבה סופר כי היא פנתה במכתב לארגון לב לאחים בטענה כי "ארז אלברנס לקח לי שני בנים וחטף אותם מארץ ישראל לאמריקה בלי שאדע ובלי שאסכים". עוד צוין בכתבה כי "למשטרה היא לא פנתה מכיוון שהבנים כבר היו בגירים. האחים אריה ויוסף לא חידשו איתה את הקשר, ועד היום הם חיים עם הלבראנץ".

סיפור נוסף המוזכר בכתבה פורסם כבר כמה פעמים, בעיקר באמצעי תקשורת חרדיים. הוא עוסק בבחור שהיה כמה חודשים בקהילה, גם הוא לפני כ-20 שנה. אמו סיפרה בכתבה כי "הלבראנץ לקח אותו לסיבוב ביערות. כל הלילה הסתובב איתו בין הצללים ואמר: 'אני יודע מה עשית'. ככה הפחיד אותו עד שהבן שלי איבד לגמרי את הביטחון העצמי. הלבראנץ הסביר לו שרק הוא יכול להציל אותו מרע".

בהמשך מתוארות בכתבה טענות על מעשי אלימות של חסידי לב טהור נגד הוריו של הנער, תלונות במשטרה, ועוד. לסיכום נכתב כי "השיטה שבה עובד הלבראנץ כבר 20 שנה היא להשפיע על הילד ללחוץ על הוריו, כדי שאלה יאפשרו לו ללמוד בישיבה. וכשהלחץ הזה לא עובד, הלבראנץ עובר לתותחים הכבדים", תותחים שמתוארים בכתבה כתצהירים כוזבים שאותם הגישו הילדים במשטרה נגד הוריהם. לאחר מאבק משפטי חזר הנער לבית הוריו, ולדברי אמו "הוא היה שבר כלי".

הלבראנץ דוחה את ההאשמות. "השקרים האלו התחילו לפני 20 שנה והם עדיין ממשיכים להתגלגל בצורות שונות. אין בזה כל אמת. לא היה בזה כל אמת", הוא אומר אך מאשר כי במשך השנים, משפחות אחדות נקרעו. חרמות נוסחו. שני זוגות התגרשו בעקבות רצון של אחד מהם להצטרף לקהילה. חסיד אחד סיפר לי ששרף את כל תמונות ילדותו. חסיד אחר עזב את הבית כשרק בגדיו לגופו ומאז, כבר 20 שנה, לא חזר. היו גם מקרי אלימות. הורים ובני משפחה הגיעו לעתים לקהילה ודרשו לקחת את ילדיהם בכוח. תלונות הדדיות הוגשו למשטרה. כל צד האשים את האחר בתגרה. הלבראנץ מספר כי אושפז לפחות פעמיים בעקבות מכות שספג. היו גם כמה פניות לבתי דין רבניים, בעיקר בארצות הברית, בניסיון להחרים את הקהילה. עד היום, רוב המחלוקות סביב הקהילה התעוררו בעקבות מאבקים על רקע זה.

אך לא רק מקרב משפחות חילוניות או מבני הציונות הדתית הצטרפו חסידים לחצרו של הרב הלבראנץ. כיום, בערך שליש מחברי הקהילה הם בני חרדים מחסידויות בארצות הברית. שליש נוסף הם מתחזקים או חוזרים בתשובה עם שורשים ישראליים. השליש האחרון מורכב מדור החסידים הראשון שגדלו בקהילה.

את הצטרפותם של החסידים החרדים לקהילה ליוו מאבקים מרים אפילו יותר מאלו שהתחוללו במשפחות בציבור החילוני. למעשה, גם רוב סכסוכיו של הלבראנץ עם העולם החרדי החלו לאחר שחסידים, לעתים בעלי ייחוס מכובד ביותר, עזבו את אדמו"ריהם ועברו לחצרו של מי שכונה בלעג "הקיבוצניק שחזר בתשובה", שבנוסף על כך, גם בא מבית ספרדי.

שפת המאבק בזירה הזאת חריפה ובוטה מאוד. "שלמה הלבראנץ עינה ושיבר לרסיסים לבבות אנשים ונשים, וחמס ילדים טובים והגונים מבית הוריהם, בהפכו אותם למחזרים על הפתחים, משוגעים, אשר מכלימים פני אביהם ואמם, האומרים לאביהם ולאמם לא ראיתיו, ואינם שומעים בקולם", נכתב בפלייר שהופץ בעיירה מונסי ובניו יורק. בסופו ניתן טלפון קו חם ("האט ליין") שאליו אפשר לפנות ולהתלונן על מעשיו של הלבראנץ.

בחסידות סאטמר סיימו פלייר בעל מסר דומה ב"הנבלה הגדולה ביותר בדברי ימי ישראל, קץ נשים לחושך. אותו האיש שנולד בטומאה בקיבוץ של הציונים לא ידרוש בשערי ציון המצוינים. הצילו נא בעוד מועד!"

כרגע נמצאים בחצרו של הלבראנץ לפחות ארבעה חסידים בעלי "ייחוס" שוויתרו על מעמד ותפקיד רם בחסידויות חשובות, בהן קאשוי, בויאן-ריז'ן וסאטמר. הדבר נחשב לסנסציה חסרת תקדים בעולם החרדי.

טענת עונשי הגוף

הלבראנץ הוא מרואיין מצוין; כמעט מכל משפט שלו אפשר לזקק סנסציה. מדינת ישראל - "החטא הנורא מכל". גדולי התורה - "מי קבע שהם גדולים? הכל עסקנות ופוליטיקה". חסידות חב"ד - "התפיסה שהרבי הוא המשיח היא לא יותר מעבודת אלילים במסווה של יהדות". מפלגות חרדיות - "טרגדיה".

הוא מאמין שיש אמת אחת, נצחית ומוחלטת. על פי תפיסתו, כל מי שלא הולך בדרכה, טועה. הוא כמובן מתיימר לדעת בדיוק את הדרך. גם חסידיו מתהלכים עם אותה תחושת אמת פנימית חזקה, אחרת אין להם מה לחפש לצדו. הביקורת שלהם על העולם כולו, חרדי וחילוני, קוהרנטית בדרך כלל, ומנומקת כחלק מתפיסת עולם שלמה ומלאה.

מנגד, הלבראנץ גם מוכן להכיר באפשרות שהוא טועה. "חיפוש האמת זו התכלית. ובבסיסה קיימת ההנחה שאפשר גם לטעות. אחרת לא היה פה כל חיפוש", הוא אומר. "אם תשכנע אותי שאני טועה במשהו, ויש אמת אחרת, לא אוכל להימנע מלאמץ אותה. אני משתדל לשמור על קו פתוח עם החסידים, לשמוע, לקבל ביקורת וגם לתקן אם יש קלקולים".

מנהגי קהילת לב טהור ואורחותיה גובשו במשך 25 השנים האחרונות. בעבר היו ניסיונות לכתיבת תקנון, בדומה לחסידויות אחרות, אך השינויים התכופים והתוספות הרבות נשמרו כמין תורה שבעל פה. בדומה למנהיגי כיתות דתיות אחרות, גם יומרתו של הלבראנץ היא לחזור למקורות, ליסודות החסידות של פעם. מבחינתו, לכל המנהגים בקהילה קיים עוגן הלכתי ותקדים היסטורי בעולם היהודי, גם אם הם שנויים במחלוקת.

אחת הביקורות הקשות שהופנו נגד הקהילה בעבר נוגעת לעונשי גוף, שנטען שבוצעו בה לכאורה כחלק מתיקון עוונות. בפרסומים של ועד שומרי משמרות הקודש בניו יורק נכתב כי הלבראנץ "הנהיג בישיבתו ליתן מכות לחסידיו שהם עבדיו עד כדי התעלפות והזלת דם ועד בכלל". בכתבה שהתפרסמה ב-2004 בעיתון החרדי "בשעה טובה" סיפר הכתב נתן נוסבוים: "הלבראנץ עצמו הולך עד הסוף, ומאמץ לעצמו הליכה לקצה בכל הרגלי החיים. בעיקר בתחום כפרה על עבירות. למשל, הוא מאמץ לכל ימות השנה את המנהג שנהגו שלומי אמוני ישראל בערב יום כיפור, לקבל מלקות, כאמצעי כפרה. בקהילה נוהגים כך גם בשאר ימות השנה, כשם שגם התפילות היומיומיות הן של 'ימים נוראים' פלוס. מפעם לפעם נופלים החסידים אפיים ארצה כדי לספוג 'מלקות', שניתנות על ידי שוט, בכדי שיכופר להם על חטאותיהם".

בשיחת טלפון מארצות הברית חוזר בו הכתב ממרבית הדברים שצוינו בכתבה. שמו האמיתי אינו נתן נוסבוים, הוא חסיד ברסלב המתגורר בניו יורק. "לא בדקתי את הדברים לעומק", הוא אומר היום. "היה דיבור שכך זה אצלם. אני באופן אישי לא שמעתי אף עדות ממקור ראשון לדברים".

גם בכתבה שפורסמה לאחרונה ב"מקור ראשון" תוארו מעשים דומים. יוכבד מעודה סיפרה שבמשך שבועות היתה מתחבאת בלילות בעזרת הנשים של בית הכנסת כדי לראות את מעשי חסידי קהילת לב טהור, בזמן שבנה סיני היה שם. "השיטה של הלבראנץ היתה להקים בתוך הישיבה מין חבורות, שבתוכן היו התלמידים מתוודים על החטאים שלהם ומלקים זה את זה". בנוסף, הביאה הכתבת של "מקור ראשון" עדות מכמה חסידים לשעבר בקהילה בעילום שם: "התלמידים לשעבר מספרים על סבל בלתי יתואר שהעביר אותם ראש הישיבה - על גלגולים בשלג, על מאות מלקות שחתכו בבשר הגב, ועל פגיעות נוספות שונות וקשות".

פרט לדברים אלה, אין מהשנים האחרונות כל עדות בדוקה וישירה שהדברים אכן מתרחשים. לא מפי עשרות מרואיינים שהתראיינו לכתבה זו. כמו כן לא הוגשו תלונות בנושא זה למשטרה.

הלבראנץ מכחיש כי גם בעבר היתה נהוגה מדיניות כזו בקהילה, אך מעיד על עצמו ועל כמה מחסידיו שהתנסו בחלק מהדברים. "אם לוקחים את היהדות ברצינות, אי אפשר להתעלם מעולם שלם של תיקון עוונות שנמצא בקבלה ובספרי המוסר. זו מסורת הלכתית קדומה וכל המקובלים בלי יוצא מהכלל עוסקים בה. בכל ספרי השאלות והתשובות שואלים את גדולי הפוסקים מה התיקון על מעשה כזה או אחר.

"מאז ימי בית שני, נהוג שהדברים נעשים באופן סמלי ומתוך רצון והסכמה. אף פעם לא חרגנו בעניינים האלו מההלכה הכתובה. היו מקרים בודדים, שנעשו על ידי אנשים בודדים ועל דעת עצמם. זו אף פעם לא היתה מדיניות בקהילה ואני לא מצליח להבין מדוע טופלים בנו האשמות כאלו. אני יכול לספור על כף יד אחת את מספר המקרים שבהם חסידים ביצעו גלגול שלג כחלק מתיקון, על כך שעברו על מצוות לא תעשה. הדבר נפוץ מאוד גם כיום במקומות רבים בעולם החסידי. אולי מפריע להם שגם את זה עשינו טוב יותר מהם", הוא אומר בהתלוצצות.

בנוסף, הלבראנץ אומר כי כמו שנהוג גם בקהילות חרדיות חסידיות אחרות, גם הם נוהגים לקבל בערב יום כיפור 39 מלקות סמליות, אך מתעקש כי מעבר לכך אין שום תיקונים בעונשי גוף. "כיום אין לדברים כאלו מקום בדרך העבודה של לב טהור יותר. בגלל העלילות הם אסורים באופן רשמי. מתוך ניסיון חיי האישיים וגם חיי הקהילה, לא הצלחתי למצוא דרך לגשר בין המסורת הקדומות האלו לדרך העבודה שלנו, המבוססת על התבוננות. בצום וסיגופים אי אפשר לשמור את הראש נקי להתבוננות".

חופת קטינים

אל קהילת לב טהור הופנו גם האשמות בעניין נישואי קטינים. במהלך שיחות עם גורמים שונים המעורים בחיי הקהילה עלו שמות של לפחות שבעה זוגות שבנוגע אליהם נטען כי נישאו בשנים האחרונות בסנט אגט ובמועד עריכת טקס החופה, לפחות אחד מבני הזוג היה בן פחות מ-16, בניגוד לחוק בקנדה. לדברי חסיד לשעבר בקהילה, בכל המקרים האלו, רק לאחר שהקטין הגיע לגיל המותר בחוק נרשמו הנישואים באופן פורמלי אצל הרשויות. לדבריו, זוגות קטינים נוספים נשלחים לעתים להתחתן במיזורי, ארצות הברית, שבה מותרים נישואים החל בגיל 15, בהסכמת הורים.

תגובתו הראשנה של הלבראנץ להאשמות היתה נחרצת: "בטח שאני תומך בנישואים בגיל מוקדם ככל האפשר. על פי ההלכה, אם שני הצעירים בשלים לעניין, הם יכולים להתחתן כבר בגיל 13. אם הייתי יכול, הייתי מחתן כבר בגיל כזה כמה זוגות שחשבתי שהם בשלים. אבל הדבר מנוגד לחוק בקנדה. כאן המינימום הוא גיל 16 ואנחנו מקפידים על כך. מנגד, יש מקרים שבני הזוג אפילו לא בשלים בגיל הזה".

במהלך הכנת הכתבה, כבר עם שובי ארצה, התגלה לפחות מקרה אחד שבו על פי הרישומים נערך בקהילת לב טהור טקס נישואים לצעירה כשבועיים לפני שמלאו לה 16. הלבראנץ אמר בתגובה: "אני בשוק". לדבריו, לא ידע על כך: "זו טעות שנגרמה ככל הנראה על ידי גורמים שונים בקהילה". ביקשתי לקבל את צילומי הדרכונים של בני זוג אחרים שבנוגע אליהם נטען כי חותנו מוקדם מהמותר בחוק, אך עד לסגירת הגיליון רק במקרה של זוג אחד הגיע תיעוד המפריך את הטענה. מנגד, התקבלו ממקורות אחרים כמה כתובות המוכיחות כי כן נערכו נישואי קטינים בקהילה בשנים האחרונות. הלבראנץ חזר ואמר שזו טעות.

לדברי הלבראנץ וחסידיו, ההאשמות המוטחות בהם הן חלק ממסע רדיפה של גורמים שאינם מסכימים לקבל את דרכם, או כאלו שנפלטו מהקהילה כי לא הסתדרו עם אורחותיה. כך הם טוענים, למשל, ביחס לחסיד האחרון שעזב את לב טהור. שמו נחמיה בן ציון ברודועווסקי, בן 27, ובנובמבר האחרון הוא "ברח" כהגדרתו באישון לילה מסנט אגט עם אשתו לאה-שינדל. כיום בני הזוג מתגוררים בדנמרק ולפני כחודש נולד בנם הבכור. ברודועווסקי מספר כי הוא עדיין הולך בדרכה של לב טהור ושהוא ואשתו מקפידים על כל הלכות הכשרות והלבוש של הקהילה, אך לדבריו "בלב טהור עושים הכל נכון, אבל בכפייה. ולא יכולנו לחיות יותר במציאות הזאת".

ברודועווסקי מספר כי הצטרף לקהילה לפני כשנתיים. הוא נולד לאם ישראלית ולאב דני, וגדל כחילוני גמור בדנמרק ובשוודיה לסירוגין. בגיל 19 חזר בתשובה ויצא ללמוד בכמה ישיבות חרדיות בארצות הברית, שם נחשף לקיומה של לב טהור. אשתו נולדה וגדלה בקהילה, בת לאחת המשפחות החשובות והבולטות.

ברודועווסקי מספר כי לפני כמה חודשים קיבל בסתר מחשב נייד, שאיתו ערך תחקיר באינטרנט על התנהלות כתות וקבוצות דתיות קיצוניות, עד שהגיע למסקנה שלב טהור "מסוכנת". לדבריו, "זה מקום שנשלט באמצעות שטיפת מוחות ופחד. עברתי על עשרות אתרים ומחקרים שעוסקים בנושא ונדהמתי לגלות איך בכל קריטריון הדברים מתנהלים בלב טהור בצורה המאפיינת כתות מסוכנות. אנשים שם כמהים לרצות את הרב באופן עיוור וטוטאלי. הם משתדלים בכל מאודם להיות חסידים טובים והולכים לאיבוד על הדרך. הם יעשו כל מה שיגידו להם. אין להם שם כל שליטה על החיים שלהם. אין להם בחירה חופשית. אין להם רצון".

ברודועווסקי מספר על מערכת עונשים שסופגים חברי הקהילה שאינם עומדים בתקנון החיים המחמיר. לטענתו, הוא נאלץ לברוח מסנט אגט בסיוע גורמים זרים לאחר שהוחתם על שבועה שבה הוא מתחייב לתת באופן מיידי גט לאשתו, אם יצווה עליו כך בית הדין של הקהילה או הלבראנץ בעצמו. לראיה הוא מציג את נוסח השבועה שעליה חתם לדבריו "תחת איומים". מחשש שייתבע להתגרש מאשתו, הוא ניתק כל קשר עם הקהילה.

ברודועווסקי מציג עוד נוסח שבועה שעליה נאלץ לחתום בלב טהור: "הריני מקבל על עצמי נידוי ושמתא ולהיות ארור ככל האלות והקללות הכתובות בספר הברית הניתנה למשה מסיני, אם אעבור ביודעים, אחר התראה, על דבר אחד מכל מה שחתמתי היום בשטר גילוי דעת... וכן על זה הדרך אם אדבר או אספר עם שום אדם בעולם, הן בדיבור והן בכתב והן בשום דרך בעולם, שום דיבור שיכול לגרום היזק בממון או בגוף. וכן שלא לעשות שום פעולה כלשהי בשום דרך ואופן, לא בעצמי ולא ע"י שליח ולא ע"י הערמה ותחבולה כלשהו בעולם, שיכול לגרום היזק בממון או צערה דגופא או צערא דנפשא לכ"ק אדמו"ר שליט"א... ולא לקהילת לב טהור... ולא לאף אחד השייך להקהילה".

הלבראנץ מכחיש את כל האשמות. הוא מאשר את נוסח השבועות שעליהן חתם ברודועווסקי, אך מסביר שהאיש היווה איום על הקהילה. לדבריו, "אם אדע שיש פה אנשים המרגישים מפוחדים או לחוצים אפילו מרצונם, אני לא אשאר פה דקה אחת. אנו נלחמים על דרך ושיטה שכולם מחויבים לה, אבל הדבר נעשה ללא כל שטיפת מוח או לחץ".

על ברודועווסקי הוא אומר: "מדובר בבחור עם הפרעות נפש קשות שלא הסתגל לשום מסגרת בעבר". גם טענות דומות שהצגתי בפניו מפי גורמים אחרים בקהילה הוא דוחה באותו האופן. על אשה אחת, שהיו לו חשדות כי דיברה איתי, אמר: "היא מפגרת. פשוט כך". על אשה אחרת אמר: "היא מוגבלת ומופרעת על כל הראש. כבר הרבה זמן אנו מתלבטים אם לזרוק אותה או לא".

עזרת משפחות

בעת הביקור בסנט אגט, חומרת המעשים שמיוחסים להלבראנץ ולאנשי לב טהור לא נתנה לי מנוח. החשדנות לא עזבה לרגע. מעבר לפגישות שקבעתי עם הלבראנץ וכמה מחסידיו, הגעתי גם לרחובות של הקהילה ללא תיאום מראש, נכנסתי לכיתות של הילדים ולבית הכנסת. גם בלילות, מחשש שמא מתרחשים מעשים איומים, הייתי יוצא מבית המלון וצופה אל בתי השכונה, מחפש אורות שנשארו דלוקים.

כל זר שביקר בקהילה בשנים האחרונות והתראיין לכתבה תיאר תחושות דומות. קרובי משפחה ועיתונאים קנדיים שהיו בסנט אגט סיפרו שהרגישו כי מתחת לפני השטח מתרחשים דברים אחרים מאלו המוצגים להם בפומבי. פעמים רבות גם אני הרגשתי שחברי הקהילה עשו לי הצגה. רק כשחזרתי לישראל הגיעו לידי הקלטות שנעשו בחדרו של הלבראנץ לפני ביקור של גורם זר בקהילה. "יש דברים שהוא לא צריך לדעת", נשמע הרב מתדרך את חסידיו.

מהשכנים הנוצרים בשכונה שמעתי כמה תלונות על חסידי הקהילה. הם רטנו על הזנחת החצרות ועל הלבוש המוזר שגורר תגובות מתיירים, אלה שכלכלת סנט אגט מבוססת בעיקר עליהם. חלק רב מהטענות היו על רקע ההבדלים התרבותיים. שום דבר לא היה קשור להתעללות, אלימות או מעשים לא חוקיים.

אך השכנים, כמו גם ביקור קצר בסנט אגט, אינם יכולים להעיד על מוסד אחד שנוי במחלוקת שקיים בקהילה, מחוץ לעיניהם. הוא מכונה "עזרת משפחה". לדברי הלבראנץ, "זו אחת מגאוותי הגדולות". הוא מספר שבראש הגוף עומדת אחת הנשים הדומיננטיות בקהילה, אך מצהיר שהוא מקבל אחריות על כל החלטה או מעשה. הוא מתאר את הגוף הזה כמעין "לשכת הרווחה הקהילתית", שתפקידה "לפקח על כל המשפחות ולעזור למי שצריך. אם יש אשה חולה, למשל, אנחנו נדאג לשלוח לה עזרה הביתה. או אם נקבל דיווחים שיש בעיות מסוימות בחינוך שצריכות תיקון או לחלופין בעיות בענייני משפחה, תלונות מצד האשה על הבעל או לחלופין תלונות של הבעל על האשה, הנשים הצדיקות של 'עזרת משפחה' יעשו הכל כדי לעזור ולפתור את הבעיות".

כמה גורמים בקהילה מציגים את הגוף באופן שונה. הם מתארים אותו כמין "משמרות צניעות". לדבריהם, מדובר במנגנון ענישה של גורמים שאינם מצליחים להתיישר עם הקו הקהילתי. הם מספרים כי הלשנות על חריגות קטנות מהתקנון הנוקשה נעשות מדי שבוע במפגש שנערך בין כל נשות הקהילה. לדברי כמה גורמים בקהילה, הלשנות נערכות אפילו על ידי בני משפחה. העונשים המוטלים לדבריהם כוללים חרמות דיבור, ריתוק לבתים או שליחת קטינים ומבוגרים לבתים אחרים בקהילה לשם תהליך "חינוך מחדש".

הלבראנץ טוען כי מדובר בפרשנות מעוותת של הדברים. "אין עונשים בלב טהור", הוא פוסק. "העונש היחיד זו הרחקה מהקהילה". חרמות, לדבריו, נערכים "רק במקרים בודדים שבהם אנחנו חושבים שצריך לסלק מישהו מהקהילה. אנחנו חושבים שהוא לא מתאים ולכן אוסרים עליו להיות חלק מהקהילה או להשתמש במוסדותיה".

הוא מאשר כי בהנחייתו או בהוראת "עזרת משפחה" נאסר על כמה מחברי הקהילה לדבר עם אחרים אך לדבריו, "זה לא קנס או עונש. אנשים מסוימים יכולים להזיק אחד לשני, ואם 'עזרת משפחה' רואה שזה המצב, היא יכולה להנחות אותם לא לדבר יותר. לדוגמה, חסיד אחר סיפר שאשתו מדברת עם אשה אחרת כל היום. הוא התלונן שהיא מזניחה את המשפחה ואת הילדים. היא הודתה בכך ולכן ניתן כלל, ששתי הנשים הללו ידברו פעם בשבועיים בלבד. זה קורה לעתים רחוקות והסיבות הן בדרך כלל של חוסר פרודוקציה".

על המקרים שבהם נשלחים מבוגרים לחיות תקופות מסוימות בבתים אחרים הוא אומר: "הכל נעשה תמיד בהסכמה. מדובר על מקרים שבהם 'עזרת משפחה' ממליצה לבני הזוג שהאשה תלך לאמא שלה אם היא לא מרגישה טוב, למשל. מקרים נוספים התרחשו לאחר שראינו שאשה מגיעה למתח נפשי מסוים שלא מאפשר לה לתפקד בבית".

בנוגע למעבר קטינים בין משפחות, הלבראנץ מאשר אך מסביר: "כשאשה יולדת, כל הילדים מועברים למשפחות אחרות עד שהיא חוזרת לאיתנה. זה יכול לקחת עד חודש לפעמים. וגם זה תמיד בהסכמה מלאה וברצון של כולם".

אליאור חן מגיע

מיקומה של קהילת לב טהור בשוליים הקיצוניים ביותר של העולם החרדי, משך לשורותיה לאורך השנים מחפשי דרך ואנשי שוליים. גם זה אחד הגורמים החשובים במשוואה המרכיבה את הקהילה. הלבראנץ מחלק את המצטרפים ללב טהור לשתי קבוצות: "יש אנשים שבאים בגלל ביקוש האמת. הם שמעו על הקהילה ויודעים שזה המקום היחיד שבו יוכלו לחיות בדרך שמתאימה להם. ויש אנשים שבאים מפני שהם נורא אומללים ואף אחר לא מוכן לעזור להם. רק פה בקהילה הם יקבלו יחס, חום, אהבה, סבלנות ואחווה. לפעמים הם משתנים, עולים על דרך הישר ומשתלבים בדרך החיים שלנו. יש לנו הרבה סיפורי הצלחה כאלו. לפעמים הם לא מצליחים".

בפתיחות מפתיעה סיפרו לי כמה מהחסידים בקנדה על ילדות קשה במשפחות מפורקות. אחד מהם סיפר כי אביו החרדי נשפט בארצות הברית ל-30 שנות מאסר על אונס בתו. מאז המשפט המשפחה קרועה. האם "ירדה מהפסים", האחות עזבה את העולם החרדי. חסיד אחד עבר בילדותו התעללות מינית. חסיד אחר נבעט מכל מוסד ומסגרת. הוא הגיע לקהילה כשהיה בן 18, ולטענת חבריו לא ידע אפילו קרוא וכתוב.

לב טהור גם משכה לאורך השנים חסידים שנדחו בקהילות חרדיות שונות בשל קשרי נישואים לא מוצלחים, בשל מוצאם או בשל חריגות מהנורמה המקובלת בחברה שחיו בה. גם נערות ממשפחות חרדיות שנקלעו למצוקה, מסיבות שונות, נשלחות לעתים לקהילה כדי שיחותנו.

הבדלנות והריחוק משכו במשך השנים לקהילה גם אנשים בעלי רקע מפוקפק, שחשבו שימצאו בה מקלט. חלקם עזבו מרצונם, אחרים הוקעו על ידי הקהילה. הדוגמה המפורסמת היא של הרב אליאור חן, שהואשם בסדרת מעשי אלימות והתעללות קשים בילדים ונמלט מזרועות החוק בישראל. לפני ארבע שנים, בעזרת אחד מחסידיו, הוא ברח לקנדה והגיע לסנט אגט. "הוא סיפר שהוא צאצא למשפחת אבוחצירא, ואמר שהוא נרדף על ידי הציונים", מספר הלבראנץ על המפגש הראשון. "חיבקתי אותו. נתנו לו אוכל ומיטה חמה למשך כמה ימים, עד שהתחלנו לקבל ידיעות על ההאשמות שמיוחסות לו בישראל".

לטענת הלבראנץ, עם כל ההתנגדות שלו למדינה הציונית ולחוקיה, הוא לא יכול היה לתת לאיש כזה מקלט, מה גם שהוא העמיד את כל הקהילה בסכנה מפני שהאינטרפול כבר היה בעקבותיו. חן נאלץ לעזוב לברזיל, משם הוא הוסגר לישראל, נשפט ונגזרו עליו 24 שנות מאסר. חן סיפר לאחד ממקורביו כי ניסה למצוא מקלט בקהילת לב טהור לאחר שמצא את הספר "דרך הצלה" בבית קברות שבו לן בעודו נמלט מהמשטרה. שם, לדבריו, למד על קיומה של הקהילה.

עוד כמה תופעות שוליים שליליות מהעולם החרדי שויכו בטעות לקהילת לב טהור בשנים האחרונות. בשל לבוש הנשים, נטען כי מי שכונתה "אמא טאליבן" נמנית עם הקהילה וכך גם בנוגע לנשים שנודעו כ"אם המתעללת", "האם המרעיבה" וכמה מהסיקריקים בבית שמש. בפועל, אין למקרים ולאנשים הללו קשר לקהילת לב טהור.

חולצה לבנה בכלא

"תקשיב לי טוב שי, תקשיב טוב. אני אומר את זה ברור. כל מי שאראה שיש בו פוטנציאל לחזרה בתשובה, אבל ממש כל אחד, בכל גיל נתון, אפעל כדי שזה יקרה בכל מאודי ובמסירות נפש מלאה", אמר הלבראנץ באחת משיחותינו. אשתו מלכה, שעמדה בצד השני של החדר, תפסה את הראש כלא מאמינה, ולחשה בייאוש: "לא עוד פעם. אני מבקשת. לא עוד פעם". הלבראנץ הסתכל אליה, ואז אלי, הרים שתי גבות ואמר: "מה אני יכול לעשות? זאת האמת". הרבנית מילמלה: "אני כבר לא יכולה לשמוע את זה יותר", ויצאה מהחדר. "הנה, יש לך את הסקופ הגדול", חייך הלבראנץ.

הדיאלוג הזה אולי נשמע סתמי, אבל לפני 20 שנה הוביל הלך המחשבה הזה את הלבראנץ לפרשה שהסתיימה במאסר ובגירוש מארצות הברית. בפברואר 1992 הגיע לביתו של הלבראנץ בשכונת בורו פארק בניו יורק ילד ישראלי ששמו שי פימה. בעיתונים שסיקרו את הפרשה נכתב כי הוא בא מלווה על ידי אמו, חנה. שנתיים קודם לכן היא הבריחה אותו מישראל ומאביו, שממנו התגרשה. היה זה חודש לפני בר המצווה של שי והאם ביקשה מהלבראנץ שיכין את הילד לעלייה לתורה. כעבור שבוע חזר שי להמשך הלימודים בישיבה, ונשאר ללון שם ארבעה ימים בהסכמת אמו.

לאחר העלייה לתורה נערכה לשי מסיבת בר מצווה בחצר קהילת לב טהור. בעיתון "ניוזדיי", שסיקר את הפרשה, נכתב כי "נכחו בה כ-60 משתתפים, רובם חסידיו של הרב", בהם גם "ג'קי פימה, אביו החורג של שי". בהסכמת אמו, נשאר שי לגור וללמוד בישיבה חודש שלם.

במשך החודש התקרב שי לקהילה, וגם התחיל לחזור בתשובה. כמה פעמים הוא סיפר להלבראנץ ולכמה מהחסידים שאביו החורג ואמו מכים אותו, וכבר שנתיים לא נותנים לו לדבר עם אביו, שחי בישראל. כשהגיעה אמו לאסוף אותו, סירב שי לחזור הביתה, והצהיר שהוא גם אינו מוכן ללכת יותר לבית ספר כללי וללמוד עם גויים. האם התנגדה לכך ולקחה את הילד כמעט בכוח, בחזרה למעון לנשים מוכות שבו התגוררה באותה התקופה. בשבועות הבאים ברח שי כמה פעמים לישיבה והוחזר לאמו רק באיומים ובכוח. בתחילת חודש אפריל 1992 הוא נעלם.

הלבראנץ נעצר כמה ימים לאחר היעלמו של שי, אך שוחרר. "לא מעניין אותי מה שי או הלבראנץ אומרים, מבחינתי הוא האשם בחטיפה. הוא ידע כל השנתיים האלו איפה הילד נמצא. הוא סובב את כל החוקרים, אבל זה לא יעזור לו, אני יודע את האמת", אומר מיכאל ראובן, אביו הביולוגי של שי, בכעס שלא שכך עם השנים.

משטרת ניו יורק והאף-בי-איי חקרו את המקרה. גם חוקרים פרטיים נשכרו על ידי ההורים כדי למצוא את שי. האזנות סתר בוצעו לקווי הטלפון של הלבראנץ, מכוניות מעקב ומצלמות נסתרות הוצבו סמוך לישיבה. "הלבראנץ שרף לי שנתיים מהחיים", אומר ראובן. "אחרי שהתגרשתי מאמא של שי הקמתי משפחה חדשה. בגלל המאבק על שי, הזנחתי את העסק ואת המשפחה. בסוף מכרתי את הבית ובהמשך גם התגרשתי".

הלבראנץ מכחיש בכל תוקף כי היה מעורב בחטיפת הילד. הוא טוען כי אינו יודע מי היו הגורמים שביצעו זאת. "אם שי פימה היה מגיע אלי כשברח, אני לא חושב שהייתי נמנע מלעזור לו. אבל הייתי עושה זאת אחרת", הוא אומר. "מעבר לזה, אני לא יכול להגיד כלום על החטיפה. אין לי שום קשר לסיפור".

בפברואר 1993, כשנה לאחר היעלמותו הילד, נעצר הלבראנץ שוב, והפעם נעצרה עמו גם רעייתו. בעיתון "ג'ואיש אדווקט" נכתב כי מלכה הלבראנץ נחשדת כי ניסתה למנוע מאמו של הילד לקבל עליו את חזקתה, ונגד הלבראנץ נטען כי ניסה לקנות את החזקה על שי מאמו. מאות מחסידי לב טהור וסאטמר יצאו למחות על המעצר, שנעשה בערב שבת, ועל כך שמלכה הלבראנץ הורחקה מבנה התינוק. ארגון מברוקלין ששמו קונגרס הרבנים המרכזי (התאחדות הרבנים) גייס 250 אלף דולר כדי לשחרר את הלבראנץ ואשתו בערבות.

משפטו של הלבראנץ החל בינואר 1994 ונמשך חמישה שבועות. על פי כתב האישום, הוא היה צפוי לעונש של 25 שנות מאסר. ב"ניו יורק טיימס", שסיקר בהרחבה את הפרשה, נכתב: "הרב התעקש לאורך המשפט כי שי ברח אליו מפני מכות שהיה מקבל בבית. והאם, חנה פימה, התעקשה שהתעלמו מזכויותיה על הילד. 'שטפת לו את הראש! שטפת לו את הראש!' היא צעקה מהספסל בבית המשפט. הרב התעקש, בעודו מצמיד ספר תפילה לחזהו, כי לא היתה לו יד בהיעלמות הילד וכי הוא ניסה בעצמו לחפש אחריו".

שמונה ימים לאחר תחילת המשפט צץ לפתע שי במשרד השריף של מחוז רוקלנד, וביקש להעיד במשפט. הוא נחקר שעות ארוכות אך לא סיפר היכן הסתתר בשנתיים האחרונות מחשש ש"הדבר יפגע באותם אנשים ומשפחות אשר עזרו לו". בעניין הלבראנץ הוא מסר הצהרה קצרה: "סיפרתי לרב הלבראנץ על ההתעללות שעברתי בבית ופשוט ברחתי. מעולם לא רציתי ללכת וללמוד בישיבה שלו. הלכתי למקום אחר". עדות דומה הוא מסר פעמיים בבית המשפט.

שי חי כיום בחו"ל, הוא חילוני וסירב להתראיין לכתבה זו. הוא ביקר בקהילת לב טהור לפני כעשר שנים ושמר על קשר טוב עם הלבראנץ וכמה מחסידיו גם הרבה אחרי שעזב את הדת. בראיון ל"ניו יורק טיימס" שנערך איתו לפני כעשור נכתב כי שי "עדיין מתעקש שלא נחטף וכי מוחו לא נשטף על ידי הלבראנץ. 'הלכתי בעקבות הדת, לא אחרי הלבראנץ'". עוד סופר בכתבה ש"הוא לא מדבר עם הוריו על השנתיים שבהן נעלם. 'הם חושבים שעברתי שטיפת מוח. אני לא. אז הנחנו לזה'".

בתום המשפט הורשע הלבראנץ אך לא בהאשמות שבגינן נעצר ונתבע. בדיווח של "ניו יורק טיימס" נכתב כי נערך הסכם עם התובע המחוזי של ברוקלין, והלבראנץ הואשם בקשירת קשר לביצוע חטיפה בדרגה רביעית. על פי התביעה, הלבראנץ הוקלט מציע לאביו של שי לנהל משא ומתן עם הגורמים ששי הסתתר אצלם, ולפיכך ידע מיהם והיכן הם. הוא נשפט לשש עד 12 שנות מאסר בפועל, תקופת מאסר נוספת על תנאי, ו-250 שעות עבודות שירות למען הקהילה. כל ההאשמות נגד אשתו בוטלו.

רב בית הכלא, הרברט ריכטמן, סיפר לעיתון "ג'ואיש ויק" על תקופת מאסרו של הלבראנץ: "הלבראנץ לובש רק חולצות לבנות. נאלצתי להשתדל בשבילו, מפני שכאן, בכלא ריקרב איילנד, רק סוהרים הולכים עם חולצות לבנות... הוחלט על ידי מערכת בית הכלא, שאני אעניק לו בכל יום חולצה לבנה והוא יחזיר אותה בסוף היום אלי. כך אף אחד לא יוכל להשתמש בחולצה לבנה כדי לברוח מהכלא".

הלבראנץ זכה לעוד פריבילגיות בכלא על רקע דתי. בפעם הראשונה בתולדות מערכת בתי הסוהר של ניו יורק, הותר לו לא להצטלם לאלבום האסירים. הנוהל דרש צילום ללא זקן והלבראנץ סירב להתגלח מסיבות הלכתיות. בהכרעה תקדימית של בית המשפט של מדינת ניו יורק הוחלט שתוכנת מחשב תיצור קלסתרון שלו.

בהמלצת ועדת השחרורים, השתחרר הלבראנץ מהכלא כעבור שנתיים. ב"ניו יורק טיימס" דווח שהתובע הכללי פתח בחקירה אם שוחרר בעקבות פנייה אישית של מגייס כספים בקהילות חסידיות עבור מושל ניו יורק, ג'ורג' פטאקי. על פי דיווחים בעיתונים, נבדק עוד אם הוענק להלבראנץ יחס ותרני בזמן מאסרו על ידי גורמים רשמיים, ואם היתה להם יד בשחרורו המוקדם. ב"ניו יורק טיימס" פורסם כי "רישומים מורים כי קציני הכלא העבירו את הלבראנץ למסגרת פתוחה של עבודה, אף על פי שלא עמד בקריטריונים המתאימים. החוקר סיפר שקציני הכלא אמרו לו כי הדבר נעשה בהנחיה של קצינים בכירים. דובר רשות האסירים אמר שמדובר בטעות אדמיניסטרטיבית קלה". הלבראנץ נשלח חזרה לכלא להשלים את עונשו.

הלבראנץ דוחה את הטענות שזכה לפריבילגיות בכלא. "הייתי אולי הרב החרדי הראשון במקום הזה", הוא אומר. "המערכת התמודדה עם משהו שהיא לא מכירה. אבל לא היו לי כל הנחות. שילמתי מחיר יקר על משהו שלא הייתי מעורב בו. גם המשפחה שלי שילמה מחיר כבד". הוא מספר שאחד הרגעים הקשים בתקופה ההיא היה כשבנו הקטן ראה אותו במדי אסיר ואמר בבהלה: "טאטא גוי".

ראובן, אביו של שי, אינו מוכן לקבל את טענות החפות של הלבראנץ, אך מאיר בראיון איתו את הפרשה באור חדש: "בדיעבד, אני יכול לומר שבמידה מסוימת אני הייתי זה שהוביל את שי בסופו של דבר לזרועותיו של הלבראנץ. מאז שאמא שלו הבריחה אותו מישראל, במשך שנתיים לא שמעתי ממנו. לאחר שהפעלתי לחץ על המשפחה שלה בארץ, היא איפשרה לי לדבר איתו שיחת טלפון קצרה. זה היה שבועיים או שלושה לפני בר המצווה וביקשתי שיניח תפילין. אמרתי לו: אם תראה דוסים, כאלה עם בגדים שחורים, תלך אליהם ותגיד: 'אני לפני בר מצווה, ואני רוצה להניח תפילין. אבא שלי מבקש שתעזרו לי'. הם כבר יטפלו בך. אני לא יודע לאן הדברים היו יכולים להתגלגל, שי היה מעורה בחברה רעה באותה התקופה, אולי הוא היה עלול להגיע למקומות יותר גרועים כמו סמים".

אלוהים בטושים צבעוניים

בשנות ה-80 היה הלבראנץ כוכב עולה בשמי תנועת החזרה בתשובה. הוא פעל באופן עצמאי וגם עם חברו הרב יגן, במסגרת תנועת "ערכים". בעיתוני התקופה הוא תואר כ"בעל כוח שכנוע אדיר" וכי "בקהילות החוזרים בתשובה בירושלים מספרים, שאי אפשר לעמוד בפניו". אגדה אחת, שהיתה נפוצה, תיארה איך פעם הצליח בזמן המתנה בתחנת אוטובוס לשכנע חייל חילוני לחזור בתשובה. "חייל אחד? הרבה חיילים", הוא אומר. "לא היה אוטובוס שהייתי עולה עליו ולא מחפש קורבן. לפעמים גם הייתי מצליח להוריד אותו באיזו ישיבה".

הוכחותיו של הלבראנץ לקיומו של אלוהים היו מאכזבות. ציפיתי לדיון תיאולוגי מורכב, וקיבלתי את סדרת הטענות המוכרת בקרב רבנים מחזירים בתשובה. הוא הציג, למשל, את נבואות חורבן בית שני כפי שהן מופיעות בספר דברים פרק כ"ח ואת נפילת ממלכת בבל כפי שחזו הנביאים ישעיהו וירמיהו. לטענתו, מדובר בנבואות שהתגשמו אחת לאחת. הוא הציג עוד כמה פסוקים ודוגמאות שלדבריו מוכיחים את נצחיות האמת האלוהית כפי שהיא מופיעה בתנ"ך. להצגת טיעוניו הוא נעזר לעתים בספרים ובלוח מחיק עם טושים צבעוניים. כתב היד שלו נורא.

הלבראנץ אינו מודע לכוחו של האינטרנט. הוא לא שמע על ויקיפדיה ובאמצעות תמונות לוויין מגוגל עירערתי את הטענות בדבר חורבן בבל. הצגתי בפניו תוצאות של חפירות ארכיאולוגיות שנעשו במקום. גם העובדה שסדאם חוסיין שיחזר חלק מהמבנים עמדה בניגוד לנבואות התנ"ך כפי שהוא הציג אותן. השיחה נהפכה לדיון על אלוהי הפרטים הקטנים. מצאנו את עצמנו מתווכחים על פרשנויות שונות למשמעות הנשר שמופיע בנבואת חורבן בית שני, ואפילו הגענו לדיון על מבנה מערכת העיכול של הדבורה. בשל יומרתו להציג אמת מוחלטת, דרשתי שהיא תהיה מעבר לכל ספק סביר. עד כה הוא לא הצליח. בינתיים הכרזנו על תיקו.

שעות ארוכות דיברתי עם הלבראנץ וכמה מחסידיו, ועדיין היו לי ציפיות גדולות לקראת הראיון האחרון בקהילת לב טהור - המפגש עם הנשים. הוא היה אמור לענות על הרבה מהתהיות שעוד נותרו לי. במשך חמישה ימים בסנט אגט ראיתי אותן לעתים רחוקות הולכות ברחוב, בדרך כלל בקבוצות. הרבה פעמים ראיתי אותן מציצות אחרי מחריצי חלונות ודלתות.

הנשים בלב טהור אינן סתם מודרות, הן כמעט נעלמות. בכל פעם שהגעתי לבית אחת המשפחות, הן מיהרו לחדר צדדי. גם כשעברתי מולן ברחוב, היו חומקות לאחת החצרות. הן נשארות בדרך כלל בבתים, אינן באות בין קהל וזרים. אפילו עם הבעלים הן משתדלות שלא להיראות במרחב הציבורי. על הלבוש המחמיר הן מקפידות גם כשהן לבד בבית. מתוך תפיסת המושג צניעות בצורה הקיצונית ביותר, הן אינן מדברות; הן סיגלו לעצמן טון נמוך, כמעט לוחשות.

נפגשנו בשעת ערב מאוחרת בסלון של אחת המשפחות. הילדים כבר הלכו לישון, הגברים חזרו מבית הכנסת, הנשים סיימו את עבודות הבית. בחוץ ירד שלג. בפנים היה נעים. הן הציגו את עצמן: ל', בת 34 ואם ל-11; מ', בת 35 ואם לתשעה; צ', בת 22 ואם לשלושה; וח', בת 26 ואם לילד אחד.

הן סיפרו על שגרת יומן. לדבריהן, רוב הנשים בקהילה עקרות בית במשרה מלאה. שלוש משמשות גם כמורות. נשים אחרות בקהילה עובדות בבתים כתופרות. כולן הגדירו את העבודה העיקרית שלהן קודם כל כ"עבודת השם". הן מספרות שהן חברות טובות ושכל הנשים בקהילה מאוד קרובות, עוזרות זו לזו בעבודות הבית ובטיפול בילדים. כולן נפגשות לפחות פעם בשבוע לשיעור שמועבר על ידי אחת הנשים. ח' אומרת שהיא מרגישה כאילו "מדובר במשפחה אחת גדולה".

הנשים יולדות תמיד בבית החולים שנמצא בעיירה. כמו כן קיימת הקפדה על מתן חיסונים לילדים ועל טיפולים רפואיים לכל מי שנזקק.

ל' ומ' גדלו בחסידות סאטמר בארצות הברית, והגיעו לקהילה לאחר שנישאו. ח' נולדה בארצות הברית, אך לפני שהצטרפה לקהילה חיה כעשור בישראל. צ' החוזרת בתשובה הצטרפה לקהילה עם בעלה לפני כשנתיים.

הן מספרות ששמעו באופן כללי על המחלוקת שנוצרה בישראל סביב סוגיית הדרת הנשים, אך הן מסבירות שאין להן שום עניין להתערב בזה. ל' אומרת: "זה לא העניין שלנו. אנחנו מכבדות את הסביבה שבה אנו חיות ואנו מצפות מכולם לכבד את החברה ואת המנהגים במקום שבו הם חיים. באופן כללי, אני חושבת שזו היתה חוצפה מצד אותה צעירה ישראלית לעורר כעס ומריבות (הכוונה לטניה רוזנבליט, שהותקפה על כך שישבה בקדמת אוטובוס מהדרין). אם אלו חוקי החברה, חייבים לכבד אותם ולנהוג בהתאם".

המושג פמיניזם מוכר להן, אך לדעתה של מ' אין להן שום דבר איתו. "זה נועד לעולם החיצוני המודרני, לא בשביל נשים יהודיות", היא אומרת. "זה לא בשבילי. אני לא מחפשת זכויות כדי להגיע לעמדות פוליטיות או להצביע על מדיניות. אני לא מחפשת לזכות לשוויון זכויות במקום העבודה. זו לא הדרך של התורה. אני הולכת על פיה ורק בדרכה אני שלמה עם עצמי".

על ברכת הגברים מדי בוקר, "ברוך שלא עשני אשה", הן אומרות שזה מעיד דווקא על הפגם שקיים בגברים. "אני נבראתי בדיוק בהתאם לרצונו של אלוהים", אומרת ל'. "אני אומרת 'ברוך שעשני כרצונו'. זו השלמות שלו, היא נוצרה במלואה ללא צורך להעמיד אותה אל מול בריאה אחרת. השם יצר את העולם ואת הטבע של האשה. הוא לא יצר אותה כדי שלא תהיה שמחה בבריאתו. אשה שהולכת בדרך התורה מאושרת בכך במאה אחוז".

הן סיפרו לי על עבודות היד שהן עושות, על התחביבים שלהן ועל הספרים ביידיש שהן קוראות. לדבריהן, את אימוץ השאלים כלבוש אחיד בקהילה הן הובילו, אף שבתחילה היתה התנגדות לעניין מצד הגברים, כולל הלבראנץ. הן אומרות שהן אוהבות את הלבוש שלהן, שהוא נוח, ומספרות בהתלהבות על הגלימות הלבנות שהן לובשות בחגים ובשבתות.

שכבות הלבוש מורכבות משתי שמלות, ז'קט עם כפתורים, סינור הקשור מעליו ומעל הכל שאל-גלימה ורדיד. ל' מתעקשת כי "יסודות הקהילה הם לא הלבוש, אלא ההליכה בדרך התורה. והלבוש הזה הוא חלק מדרכה של התורה. לפעמים אני רואה נשים לבושות בסגנון הנהוג בעולם המערבי, ואני לא מבינה. איך הם הולכים ככה ברחובות? זה כל כך לא מכובד ולא ראוי לבני אדם.

"לפעמים אני מרגישה את תשומת הלב שהלבוש שלי מושך מהסביבה. זה מוזר לאנשים. אנחנו נראים שונים. אבל כשאת יודעת בדיוק למה את עושה כך או אחרת, זה הרבה יותר חזק ומספק מכל העיניים השופטות והביקורת. כשאת על דרך האמת, לא אכפת לך מה אומרים האחרים".

לאורך כל הראיון התשובות שלהן היו אדיבות אך קורקטיות. הן היו רהוטות, מנומסות, אף פעם לא נכנסו אחת לדברי השנייה. כששאלתי, כולן אמרו שהן מאושרות. אך במשך כל הראיון איתן, הריכוז ותשומת הלב שלי הופנו הרבה פעמים לווילון ירוק עם ציורי פרחים שהיה תלוי מולי. לא יכולתי לראות את פני הנשים שישבו מאחוריו. לא את שפת הגוף, לא את תנועות הידיים.

הווילון הירוק היה התנאי שהוצב על ידי הנשים לקיום הראיון. וזה לא היה הווילון היחיד שהתאמצתי לחדור דרכו במשך הביקור בקהילת לב טהור. תפיסת העולם ואורח החיים הקיצוניים שלהם מאתגרים בלי סוף את המחשבה הליברלית. אך יותר מאשר את הלך המחשבה הליברלי, קהילת לב טהור מאתגרת את העולם החרדי. בהרבה מובנים, היא מציבה סטנדרטים חדשים עבור עולם זה, ומתריסה כלפי הסדר הקיים.

לבוש הנשים הוא דוגמה טובה לכך. זה אמנם מנהג שולי, הנהוג כעת בקהילות הקיצוניות ביותר, אך הוא מתפשט ומאיים על קהלים גדולים בעולם החרדי, אולי יותר מכל תופעה אחרת שהתעוררה בו בעשרות השנים האחרונות. בשל העובדה שלבוש דומה היה נהוג בכמה קהילות יהודיות לאורך ההיסטוריה, לא ניתן עד היום אפילו פסק הלכה אחד מרב מרכזי שיאסור את הדבר. המחלוקת סביב תופעת השאלים כל כך גדולה בציבור החרדי, עד שלא פעם מתעוררות בחודשים האחרונים מהומות והפגנות סביב הסוגיה בריכוזי חרדים בירושלים ובבית שמש.

הביקור בקהילת לב טהור מטלטל. ימים לאחריו נותרו לי עוד שאלות שידעתי שהלבראנץ או מי מחסידיו לעולם לא יוכלו לענות עליהן. הם סגורים ומבודדים בתוך עצמם, ואין להם כל אפשרות או יכולת לבחון את חייהם ביחס לעולם סביב.

גם עמדתי ביחס לקהילה ואורחותיה השתנתה כמה פעמים במשך אותה התקופה. לרגע אחד, הדברים נשמעו מפיהם הגיוניים ולגיטימיים, דקה לאחר מכן הכל נראה מוזר ובלתי מתקבל על הדעת. מבחינה הלכתית לא יכולתי למתוח כל ביקורת על הלבראנץ או למצוא פגמים בדרך החיים של הקהילה. לא היו לי הכלים לכך. ברמה האנושית, המוסרית והחוקית מצאתי שם לא מעט פגמים.

כאילו כדי להוסיף על הקושי העיתונאי והעומס הרגשי, במשך התחקיר לכתבה זו פנו אלי גם כמה בני משפחה של חברים בקהילה וביקשו כי אסייע להם בחילוץ קרוביהם. התקשרו גם לא מעט אנשים שהציגו עצמם כמתנגדים לקהילה, וביקשו להזהיר פן אכתוב עליהם דברים טובים. הם טענו שבידיהם עדויות לדברים הנוראים שמתרחשים בקהילה. דיברתי עם עשרות מהם. רוב העדויות היו על אותם סיפורים שנויים במחלוקת מלפני 20 שנה. גם הלבראנץ וכמה מחסידיו התקשרו כמה פעמים סקרנים לשמוע את התרשמותי.

במשך שבועות התקשיתי להסיר את הווילונות המתנודדים אל מול עיני, עד שהגיעו אותן הוכחות לנישואי קטינים וסיפורו של ברודועווסקי ואשתו הנמלטים, עימם היה קשה להתווכח. יכול להיות שיש בנו, שהיה בי, צד שרוצה להאמין במשהו, אולי זה הצד בי שרצה להאמין גם לרב הלבראנץ. הרב וחסידיו שהתקשרו אלי לאחר הביקור ניסו לספק תשובות והסברים לטענות שהשמעתי באוזניהם על מעשים בלתי חוקיים לכאורה. בשלב הזה, היה קשה כבר לחוש את הווילון זז מול עיני