"עצם העובדה שיש נתק ביום-יום זה לא נורא, כי אנחנו בוגרים. אבל פתאום מגיעים החגים והרצף נשבר", אזולאי מתאר. "כל מעונות הסטודנטים ריקים, כי כולם נוסעים הביתה. אני לא אשכח את יום כיפור, כשאני נמצא שם פשוט לבד. יום שהוא כל כך משפחתי. ולפני כן ראש השנה, ואחר כך סוכות וגם פסח, וגם סתם בסופי שבוע, כשפתאום אין לך קשר עם אף אחד".
בבדידות המוחלטת הזו הוא מצא משפחה מלווה, באמצעות ארגון "הלל", החוגג בימים אלה 25 שנה להיווסדו. בחודש הבא ייפתח "הלל" את הסניף השלישי של הארגון, בשכונת הדר שבחיפה.
"עד היום אני לא סובל את החגים", אזולאי מודה. "מבחינתי חג זה יום מזעזע. והיו גם הימים הקטנים האלה – יום ההולדת שלך, שאתה לא חוגג כי אין מי שיחגוג לך".
חוויית הבדידות של "המהגר התרבותי"
אזולאי גדל במשפחה חרדית-ספרדית "משתאכנזת" בירושלים. הוא למד בישיבות, אולם בגיל 18 החל תהליך שבסיומו עזב את הדת ואת ירושלים. הוא עבר למרכז ובהמשך לצפון הארץ, שם למד לימודי תואר ראשון. באחרונה חזר לירושלים להמשיך את לימודיו לתואר שני באוניברסיטה העברית.
"החלום שלי היה להקים קבוצה שתיפגש בימי שישי לארוחות שבת. בסניפים של 'הלל' בירושלים ובתל אביב היו מפגשים כאלה, אבל אני הייתי בצפון, ולהגיע מהצפון למרכז בימי שישי בערב זה בלתי אפשרי.
"כך זה נמשך עד שבאה המשפחה המלווה שלי מ'הלל', שבכל יום הולדת ובכל חג מגיעה עם מתנות, שמתעניינת בי כשאני חולה, כשאני עובר דירה, טס לחו"ל. זו משפחה מדהימה שמלווה אותי עכשיו בכל פסיק בחיים שלי".
אזולאי מוסיף כי בדידות היא רק אחד מתסמיני המשבר של היוצא בשאלה. "הדבר השני שבו 'הלל' עוזרים מאוד זה נושא המלגות. זה לא רק הכסף, זה היחס. אתה רואה את החברים שלך; גם אם הם לא מקבלים כסף, הם חוזרים למעונות עם אוכל מאמא, עם כביסה נקייה. יש מישהו שדואג להם. אין כמעט סטודנטים שהם לבד בעולם. אז הלל נותנים מלגות, ויש מישהו שמכוון אותך מה קורה לפני הלימודים, ולאן הולכים אחריהם".
"פיטרו אותי כי דיברתי בהברה אשכנזית"
אזולאי היה צריך הכוונה בדברים הבסיסיים ביותר: איך לכתוב קורות חיים ומהן בגרויות. "זה לא עובר לך בראש. אתה אף פעם לא חושב על זה. הייתי בטוח שאני אהיה רופא, כי אף פעם לא הבנתי מה צריך כדי להתקבל ללימודי רפואה".
"כל יוצא בשאלה הוא 'מהגר תרבותי', והוא לומד את הכל מהתחלה. היה מישהו שפיטר אותי מהעבודה כי דיברתי בהברה אשכנזית, והייתי מדבר יידיש לפעמים. אז הוא אמר לי שזה לא מתאים. גם שפת הגוף שלי הייתה שונה. הוא אמר לי שאני לא עומד כמו 'גבר'. נחרדתי, והבנתי שיש לי עוד הרבה ללמוד - ואין ממש את מי לשאול. אתה נופל וקם, נופל וקם, ככה מאות פעמים".
גלית רוזנבלט, מנהלת הסניף החדש של "הלל" בצפון, עבדה בעבר מול אוכלוסיות מוחלשות מטעם משרד הרווחה. "מאוד קוסם לי כעת לעבוד מול אוכלוסיות חזקות, של אנשים שבחרו לעשות שינוי ומחפשים מישהו שייתן להם יד", היא אומרת. "מי שעובר את התהליך הזה הוא אדם חזק, שעושה בחירה לא פשוטה".
רוזנבלט מספרת על פניות מיישובי הצפון עוד טרם פתיחת הסניף (בסוף החודש), ומדגישה כי הבעיה המרכזית העומדת בפני היוצאים בשאלה היא "הנגשת החילוניות", כהגדרתה: החל מפתיחת חשבון בנק, וכלה בפתיחת עמוד פייסבוק.
מכשול נוסף, הוא ההשכלה. "רובם צריכים השכלה בסיסית. גם אלה שהם היום סטודנטים חזקים בטכניון, היו צריכים לעבור קודם על כל לימודי הליבה, לעשות קדם-מכינה ואז מכינה, לפני שיכלו להתחיל בלימודים".
"חדוות החיים ניצחה"
אחת הסטודנטיות האלו היא חני (24), עד לא מזמן חסידת חב"ד מהקריות, וכיום סטודנטית לאדריכלות נוף בטכניון. לפני מספר שנים החלה בתהליך היציאה בשאלה. "זה התחיל כתהליך פנימי, קונפליקט בין האמונות הפנימיות והערכים שבהם מאוד האמנתי, לבין חדוות החיים. חדוות החיים ניצחה".
"התלבטתי תקופה ארוכה, וגם רציתי להיות עצמאית מבחינה כלכלית. אז מצאתי קודם כל מקום עבודה, לעמוד על הרגליים, ואז קניתי שלושה זוגות מכנסיים בבת-אחת. זה היה הצעד הפיזי".
עם המשפחה היא נמצאת במה שהיא מגדירה "קשר רופף", ול"הלל" פנתה לפני כשלושה חודשים. "בחב"ד דיברו על 'הלל' כעל ארגון מיסיונרי שגורם לאנשים לחזור בשאלה. זה רחוק מהאמת. הם בהתחלה בכלל לא רצו לקבל אותי, כי לא הייתי סגורה על עצמי. הם דרשו ממני לקבל את ההחלטה בעצמי".
No comments:
Post a Comment