יחסי מין בתלמוד תורה מצמרר לבעלי לב מאבן

הרבי שכב לי על הגב

לאה שלחה את ילדיה ללמוד בחדר ולא דאגה לרגע. עד שגילתה כי אחד הבנים עבר התעללות מינית קשה בידי הרב שלו. וגם בן נוסף. ועוד אחד. ועוד. איש לא עזר לה בתוך החברה החרדית, אז היא התיישבה באומץ מול הרב והקליטה אותו מתוודה בפניה על מה שעשה לילדים בני חמש. עכשיו, בגילוי לב נדיר, היא מספרת כאן על הזוועה שעברה ואיך בזכות תמיכת מרכז ההגנה למען הילד, הרבי עומד בפני גזר דין, והילדים שלה לומדים לחייך מחדש
טיפין טיפין התחוור ללאה גודל הזוועה שרבצה על חמישה מ-12 ילדיה. זוועה שהתחוללה מתחת לאפה, אפילו נגעה בה פעמים אחדות, אבל הצליחה לחמוק ממנה. בכל פעם שגילתה טפח נוסף של הסיוט הבינה באיזה גיהנום אפל חיו ילדיה משך שנים, וכל אימת שחשפה עוד פיסת מציאות נחרדה להסתכל לה בפנים. ואולי טוב כך קרה, שלא בבת אחת נגלה בפניה הסוד, כי אין אמא שמסוגלת להכיל כל כך הרבה כאב בתוך ביתה שלה.
שמונה שנים הלך בנה יונתן (שם בדוי, כמו יתר השמות בכתבה) לחדר. הוא החל ללמוד שם כשהיה בן חמש וסיים בן 13. שמונה שנים שבהן הפך מ"בן יקיר לי", גאון המשפחה, לנער קשה ומרדן שמנבל את פיו, מתעמת עם הוריו ומתרחק מדרך התורה.
"היה לי כעס גדול מאוד כלפיו", אומרת לאה, בת 40 מבני ברק. "החינוך אצלנו בחברה החרדית לא משלים עם יוצאי דופן כמו הבן שלי. אבל מעבר לכעס, היתה בי פליאה. עשר פעמים ביום שאלתי את עצמי 'מה קרה לגאון שלי? לאן נעלם הילד המקסים שהיה לנו?'. בשלב מסוים לא היתה ברירה ושלחנו אותו לביתם של אחותי ובעלה. אי אפשר היה לשאת את ההתנהגות שלו בבית. הוא הפך לילד אלים שלא מחזיק מעמד בשום מסגרת".
מספר שבועות לאחר שעזב לבית דודיו, קיבלה טלפון מגיסה: "את כועסת על יונתן, אבל הילד לא אשם. תעלו על האוטו ובואו הנה מהר". לאה היתה משוכנעת שמדובר בסמים. כל משך הנסיעה ישבה במתח, מכינה את עצמה למכה.
כשהגיעו התיישבו מול הדוד שחיכה להם, מעשן סיגריה אחר סיגריה. יונתן הסתגר בחדר הסמוך, ניגן באורגן, אפילו לא בירך את הוריו לשלום. "הגיס שלי התחיל לספר איזה ילד מקסים יש לנו,
כמה הוא מוצלח ומוכשר, עד שהפסקתי אותו וביקשתי שייגש לעניין. היה ברור שזה קשה לו. הוא סיפר לנו על שיחה שניהל עם יונתן שבה שאל אותו 'למה אתה מדבר בצורה כזו? למה אתה מנבל את הפה?'. יונתן ענה: 'כי לקחו ממני את התמימות כשהייתי בן חמש'. הגיס שאל: 'מי לקח?'. ויונתן, משלח החוצה את הסוד רב השנים, השיב בהקלה:'המלמד שלי בחדר. רבי דוד'".
ואז, בפעם הראשונה, התוודעו ההורים לעולמו הנורא של בנם, לדרך שבה צעד לגמרי לבדו, לחלום הביעותים שהיו חייו. הם למדו כיצד פיתה הרבי את בנם ללכת אחריו אל השירותים, שמעו איך היה אומר לו "אמא שלך אמרה שאתה חולה ואני צריך לבדוק אותך שמה", נחרדו לגלות שסחט לו את איבר המין "כדי לראות אם כל הפיפי כבר יצא".
אבל הם לא ידעו שיונתן סיפר רק חלק. הוא התבייש, כמו שרק ילד יכול להתבייש בכך ששמונה שנים, יום-יום, מובילים אותו לשירותים, למחסן בית הספר, לספה המאובקת במחסן, מבצעים בגופו מעשים רעים והוא לא יכול לומר מילה. יונתן סיפר לגיס כי גם שנתיים אחר כך, והוא כבר תלמיד בישיבה, היה מגיע רבה דוד לבקר אותו שם, לדרוש בשלומו ולראות כיצד הוא מתקדם בלימודים.
‫"בשניה אחת נפל לי האסימון"
לאה החלה לצעוק ולבכות. "חטפתי את שוק חיי", היא נזכרת. "אין דבר נורא מזה בשביל הורים. צעקתי:'למשטרה! בואו נלך למשטרה!'. בעלי מיד אמר שאי אפשר בשום אופן ללכת למשטרה, וחייבים קודם לשאול את האדמו"ר. ניגשתי לחדר השני, ליונתן. פתחתי את הדלת, והילד שלי עמד שם וחיכה לי. חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. ואז הוא אמר: 'נכון שאת רוצה שנלך למשטרה, ואבא לא רוצה? ידעתי שזה מה שיהיה'. שאלתי אותו:'יונתן, מה אתה רוצה?'. והוא ענה: 'אמא, בואי נלך למשטרה ונספר להם הכל. אני רוצה שיענישו אותו'".
בלחץ בעלה הסכימה לאה להתקשר לאדמו"ר, שהורה להם חד-משמעית לא לעשות שום צעד אלא לפנות לראש "טוהר מחננו", או בשמם העממי, "משמרות הצניעות". האדמו"ר הרגיע את בני הזוג, הבטיח להם שהעניין יטופל, שהאיש יוכה מכות קשות, יפסיק לעבוד ויישלח לטיפול פסיכיאטרי, אבל שלא ילכו למשטרה ושלא ידווחו על העניין לאף אחד.
לאה השתוללה. "כעסתי נורא על בעלי. חזרנו הביתה בשתיקה. לא יכולתי להשלים עם ההוראה הזאת. בעדה החרדית יש המון דברים טובים, אבל שאלתי את עצמי אז, וגם היום, איך קורה שהרבנים שלנו נותנים הוראה שמאפשרת לקן צרעות להמשיך ולהתקיים בתוכנו. הם הרי מספקים קרקע פורייה לסוטים, לאנסים ולפדופילים שיודעים שהרבנים לא ייתנו למסור אותם לידי המשטרה. זה אור ירוק בשבילם להמשיך ולעשות את זה, למה שיפסיקו?".
לאה לא ישנה באותו לילה. היא ייסרה את עצמה בשאלות כמו איך לא ראתה, איך לא שמה לב שכל הכעסים, התפרצויות הזעם ואובדן ההבטחה שהיתה בילד, צועקים שמשהו לא בסדר. "בארבע לפנות בוקר, אחרי שעות ללא שינה, קלטתי בבת אחת משהו נורא", היא משחזרת. "בשנייה אחת נפל לי האסימון. ידעתי שגם אורי למד אצל רבי דוד, והלב שלי אמר שגם בו הוא פגע. משכתי את בעלי בשתי ידיים, הערתי אותו מהשינה ואמרתי: 'הוא עשה את זה גם לאורי!'. עוד לא דיברתי איתו, הוא ישן, אבל לא היה לי ספק בעניין".
וכך, בדיוק מצמית, אכן היה. אורי התעורר כמו בכל בוקר בשעה שש. עיניו נפקחו אל אמו שישבה מולו מארבע, מחכה בקוצר רוח לדבר איתו, להגיד לו שהוא לא לבד, רוצה-לא רוצה לצאת כבר למלחמה עם המפלצת. "שאלתי אותו אם יש לו קשר עם רבי דוד", מספרת לאה. "הוא הסתכל עלי במבט מפוחד. זה הילד הכי נעים ונוח מבין 12 הילדים שלי, לא הכרתי את המבט הזה בפניו. הוא ניענע בראשו ואמר לי'לא'. הבטתי לתוך עיניו ואמרתי לו: 'לאמא אומרים רק את האמת. יש לך קשר איתו?'. הוא הינהן.
שאלתי:'מה הוא עשה לך?'. הוא ענה: 'הרים לי את החולצה'. שאלתי: 'ומה עוד?' אז אורי אמר: 'הוא לקח אותי למחסן שליד החדר. יש בפנים מיטה. הוא הפשיט אותי ושכב עלי. הוריד את התחתונים שלו, שכב על הבטן שלי ואחר כך על הגב'. הרגשתי שאני מתפוצצת. הוא כל כך קטן, בן עשר, יושב לידי על המיטה בפיג'מה ומספר לי את הדברים הנוראים האלו.
חיבקתי אותו ואמרתי לו: 'אל תדאג, זה לא יקרה יותר'. וזה היה הרגע שהוא התחיל לבכות". עם הבכי השתחררו גם שאר הסודות והפחדים. אורי סיפר לאמו כי רבי דוד איים עליו שאם יגלה מה הוא עושה לו במחסן בית הספר יסלקו אותו מהחדר ויהרגו את הוריו. הוא אמר שניסה להתחמק מהרב, אך לא הצליח. יום אחרי יום בא אליו הרב בארוחת הצהריים, לקח אותו למחסן ועשה בו את המעשים האלה.
הרבי חייב להיות בעבודה, כדי לעזור
הידיים שלה לא רעדו באותו בוקר, אבל הלב היה מרוסק. יש בלאה עוצמה נדירה, נחישות של טיל מכוון מטרה. היא הכינה סנדוויצ'ים, עזרה לקטנים להתלבש, חיכתה איתם עד שההסעה תגיע ושיננה את המשפטים שתאמר לאדמו"ר בשיחת הטלפון שתעשה מיד כשהבית יתרוקן.
" צלצלתי לאדמו"ר וצרחתי עליו: 'אמרת לי לא לגשת למשטרה! אבל הוא פגע בעוד ילד שלי! אני הולכת למשטרה!'". אחר כך הרימה טלפון לבעלה שיצא לפני שאורי התעורר, וסיפרה לו. "הייתי במין אפאתיה עניינית. ידעתי שעכשיו צריך לעשות, לטפל, לקשור קצוות, שכל המאמצים צריכים להיות מכוונים למטרה אחת: להעיף מהחדר את רבי דוד, שיתרחק מהילדים שלי,מהילדים האחרים".
הטלפון הבא היה לתחנת המשטרה. סוף סוף. הם שמעו בתדהמה את הסיפור שגוללה באוזניהם, ביקשו שתמהר להגיע להגיש תלונה והבטיחו להגיש כל סיוע שתרצה. אבל היא, דקה אחרי הטלפון,לא מצאה כוח לקום וללכת לתחנה. השיחה לבדה היה צעד נועז וחריג במחוזות שבהם חיה. "ישבתי בבית,ובמקום לטפל בילדים שלי, במצוקה שלהם, הסתבכתי בתוך דילמה בלתי אפשרית: לשמוע בקול האדמו"ר כמו שעשיתי כל חיי, או לקום נגד כל מה שהכרתי וללכת למשטרה להגיש תלונה.
התקשרתי לאחיות שלי, התייעצתי עם מכרה פסיכולוגית, וכל הזמן הזה דיברתי עם יונתן, שלא הפסיק להתקשר ולשאול 'מתי הולכים למשטרה?'. הרגעתי אותו, הבטחתי לו שנלך בכל מקרה, גם אם אבא לא יסכים. הבנתי את הרצון להתפרק ולהשתחרר מהדבר הנורא שרדף אותו כל כך הרבה שנים, אבל חששתי מאוד לעשות משהו בניגוד להוראה של האדמו"ר".
בשש בערב הגיעו הילדים מהחדר. אורי סיפר שרבי דוד היה גם היה בעבודה, אבל הוא, אורי, לא הלך לחדר האוכל. לא רצה להסתכן בכך שיפגוש אותו וייאלץ שוב ללכת אחריו אל המחסן בחצר האחורית. לאה שוב הרימה טלפון לאדמו"ר, שוב התחננה שיטפלו באיש ושוב איימה לגשת למשטרה. האדמו"ר הפנה אותה לראש "טוהר מחננו" והורה לה לעשות כל מה שיבקש. כשלאה התקשרה אליו, כועסת ומיואשת, הרגיע אותה: "קראנו לו, הוא היה כאן היום אצלנו והודה שפגע ביונתן. אבל אל תלכי למשטרה, כי אחרת לא נוכל לעזור לך, לא נוכל להוציא ממנו הודאה גם לגבי אורי".
למחרת, יום שני, בשיחת טלפון נוספת עם משמרות הצניעות, כבר עידכנו אותה כי הוא הודה שפגע גם באורי ושהם שולחים אותו לטיפול פסיכיאטרי. אבל כל זה לא הרגיע את לאה. יונתן המשיך ללחוץ שילכו למשטרה, והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שהאיש מסתובב חופשי. התחושות הללו התחדדו כאשר אורי חזר ביום שלישי מהחדר וסיפר שרבי דוד שוב הגיע לעבודה.
"התקשרתי למשמרות הצניעות ושאלתי אותם: 'מה הוא עושה שם? למה אתם לא מקיימים את ההבטחות שלכם?'. הם הסבירו לי שיש רישום לכיתה א', אז הוא חייב להיות בעבודה כדי לעזור". לאה ביקשה מגיסה שייגש לשם, שידרוש מהם להרחיק אותו מחברתם של ילדים, אבל כשזה הגיע לחדר ואמר למנהל שהוא מעסיק רב שאונס ילדים, הם זרקו אותו ואמרו לו שהוא מדבר שטויות.
פעם שלישית מול המציאות הנוראה
שום דבר לא הכין את לאה למכה הבאה. היא שוב הרימה טלפון לראש "טוהר מחננו", רצתה לברר איך מתקדם הטיפול באיש ולמה הוא עדיין מסתובב באזור החדר. אבל אז הוא אמר לה: "רבי דוד כאן, ועכשיו הוא הודה גם במעשים שעשה בעובדיה". לאה השתתקה. עובדיה היה בן שש.
"כל בוקר הוא היה בוכה שהוא לא רוצה ללכת לחדר", היא מספרת, "וכשהייתי שואלת אותו למה, הוא היה אומר: 'אני לא אוהב את רבי דוד, כי הוא חונקאותי בגרון'. התקשרתי בזמנו למנהל וביקשתי שיבדקו את העניין. אחרי יומיים צלצלתי שוב, אז הם אמרו שרבי דוד רק התלוצץ עם הילד ושהכל בסדר. עכשיו הבנתי ברגע אחד למה הכל לא היה בסדר". על הקו עדיין היה ראש משמרות הצניעות ובפיו הצעה ללאה: "רבי דוד נמצא כאן לידי והוא רוצה לבקש ממך סליחה". לאה חתכה אותו בכעס: "שלא יעז להתקרב אלי", אמרה וטרקה את הטלפון.
כשעובדיה חזר מהחדר באותו היום התיישבה לאה בפעם השלישית מול המציאות הנוראה. היא ידעה מה היא הולכת לשמוע והרגישה שכוחותיה כבר לא עומדים לה.
לאה: "מה רבי דוד עשה לך?".
עובדיה מחייך ושותק.
לאה: "תגיד לי מה הוא עשה לך!".
עובדיה: "אבל אני מתבייש".
לאה: "למה אתה מתבייש? מאמא לא מתביישים. אתה יכול לספר לי, הוא עשה ככה גם לאורי".
עובדיה: "אז שאורי יספר".
לאה: "אתה היית בתוך הבטן של אמא, אתה הכי קרוב אלי, ספר לי".
עובדיה: "אפילו אם זה חזירי? ".
לאה: "כן".
האם ישבה על הספה בסלון. הילדון עמד מולה ופירט את הסיוט: "הוא לקח את מה שעושים איתו פיפי והכניס לי לפה עד לגרון, עמוק עמוק עד שנחנקתי". עובדיה התפרץ בבכי נוראי, ולאה איתו. ואז אמר לה: "אני סיפרתי לך ואת לא שמעת". לאה חיבקה אותו וביקשה ממנו סליחה. "אמרתי לו: 'אתה לא היית ברור. אמא לא הבינה אותך'. אחרי שהכל נגמר שנינו נרגענו והוא יצא מהסלון צוהל ושמח, צועק לאחיו: 'סיפרתי לאמא סוד גדול'".
רבי דוד הביא מתנת פיוס - קיגל
ההקלה הילדותית של עובדיה, האושר התמים לנוכח הגילוי, הם שהביאו את לאה למסקנה כי הפעם היא חייבת ללכת למשטרה. היא ביקשה מיונתן שיחזור הביתה כדי שיוכלו ללכת יחד. לבעלה לא סיפרה, ידעה שעדיף לו להיות משוחרר מהצורך להתמודד עם הדילמה הזו וכי בעניין הזה תהיה לגמרי לבדה. היא ויונתן ישבו מול קצין החקירות וסיפרו לו את כל השתלשלות האירועים. אחרי שסיימו שאל הקצין אם קיים ביניהם איזה סכסוך והיא השיבה בשלילה. ואז לאה הציעה: "הוא רוצה לבוא ולבקש ממני סליחה, כמובן שסירבתי. אבל אני יכולה לומר שחזרתי בי, הוא יבוא, אני אדבר איתו, ואתם תוכלו להקליט את השיחה ואז לעצור אותו".
החוקרים חשבו שזו הצעה מצוינת וביקשו ממנה להתקשר אליו מתחנת המשטרה. היא חייגה לראש "טוהר מחננו", והשוטרים שעמדו על ידה הקליטו את השיחה.
לאה: "שלום. אתה יכול לעדכן אותי במה שקורה עם רבי דוד?".
איש משמרות הצניעות: "כן. הוא עכשיו אצל הפסיכיאטר".
לאה: "באילו מעשים הוא הודה?".
איש משמרות הצניעות: "הוא הודה במה שעשה ליונתן, אורי ועובדיה. אבל תשאירי את עניין המשטרה תלוי ועומד. אל תפני אליהם".
לאה: "אתה אמרת שהוא רוצה לבקש ממני סליחה, נכון? שיבוא אלי בחמש אחר הצהריים לבית של משפחת ידידים".
זה היה יום חמישי. הקצין שאל את לאה: "מתי את רוצה שנעצור אותו?". היא ביקשה: "עד שבת אני רוצה שהאיש הזה יישב בכלא".
חמש שעות היו למשטרה להגיע לבית, לאייש אותו בשישה שוטרים, להתקין מצלמות ומכשירי האזנה, להעמיד בחוץ עוד שני בלשים ליד הניידת המוסווית ולשכנע את יונתן לא להיות בבית בזמן שזה קורה. "יונתן כל הזמן ביקש לראות במו עיניו את רגע המעצר, אבל המשטרה חששה מהסיטואציה הזו, שעלולה היתה להכשיל את המבצע כולו". הפשרה היתה שיונתן יחכה בקרבת מקום, ואחרי המעצר יביאו אותו כדי שיראה את הרבלה עצור.
בשעה חמש בדיוק הגיע רבי דוד אל בית הידידים, בידו מנחת פיוס: קיגל. הוא בירך את לאה ובעלה לשלום, הניח את הקיגל על השולחן והסביר שהביא אותו לכבוד יום השנה לזכרו של הרב אור החיים הקדוש שחל היום.
"את אורי פחות אהבתי"
לאה בלעה את הרוק. המשטרה נתנה לה הנחיות מפורשות להוציא ממנו כמה שיותר פרטים על מה שעשה לילדיה, ואם אפשר גם שיודה במה שעשה לילדים אחרים. הכי חשוב, אמרו לה, לא להפחיד אותו, לא ליצור אצלו אנטגוניזם שיכשיל את כל המבצע. היא התיישבה בדיוק היכן שהורו לה השוטרים, כך שהמצלמה תהיה בזווית נוחה לצילום ולהקלטה. בעלה התיישב לצדה, בשלב הזה הוא כבר היה מעודכן בכל מה שקורה.
הרב דוד: "מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק?".
לאה: "נו, מה יש לך לספר? ".
הרב דוד: "אני רוצה לבקש סליחה על שפגעתי בילדים שלכם".
לאה: "מה עשית ליונתן? ".
הרב דוד: "נגעתי בו במקומות הצנועים".
לאה: "סליחה, איפה בדיוק נגעת בו? ".
הרב דוד (מביט בהיסוס בבעלה של לאה): "לא נעים לי להגיד".
לאה: "היה לך נעים לעשות? עכשיו שיהיה לך נעים לדבר!".
הרב דוד: "כן, אבל לא חדרתי. לא שפכתי זרע לבטלה חס וחלילה".
לאה צוחקת צחוק מר. היא נזכרת בשיחה הזאת כמי שנזכר בכוס תרעלה שאולץ לשתות עד תומה. זיכרונות מהמעמד הזה מציפים אותה בשאט נפש, אבל היא מילאה את המשימה עד הסוף. כשהחל הרב לספר על כך שגם יונתן אהב אותו, רתחה: "אמרתי לו: 'אל תדבר אף מילה על הילדים שלי! דבר רק על עצמך!'". השוטר בחדר הסמוך, חבוש אוזניות, התכווץ בכיסא. הוא היה בטוח שהרב תכף קם ממקומו והולך. לתדהמתם הוא ישב וענה לכל שאלה שהציבה לאה בפניו.
לאה: "מה עשית לאורי? ".
הרב דוד: "את אורי פחות אהבתי".
לאה: "אז לכן כל כך פגעת בו?".
הרב דוד: "גם בהסעה הכנסתי את היד שלי למכנסיים שלו, ואת היד שלו למכנסיים שלי".
לאה: "ומה עשית לעובדיה?".
הרב דוד: "את עובדיה מאוד מאוד אהבתי. כי הוא דומה ליונתן".
לאה נזכרת שהוא סיפר להם על דברים איומים שעשה לעובדיה, דברים שהילד עצמו לא סיפר להם. היא שאלה אותו "מה עוד? מה הכנסת לו לפה?".
הרב דוד הודה בכל. באופן מפלצתי אף שאב הנאה מסוימת מעצם סיפור המעשה, ואפילו הגדיל לעשות כשהודה שהתעסק עם שניים מבניה הנשואים של לאה, כשהיו צעירים יותר, ובעוד שני ילדים אחרים מהחדר. שום דבר לא הפתיע אותה. היא רק רצתה שהכל ייגמר. בעלה ישב לצדה כל הזמן הזה קפוא ומשותק. לאורך כל השיחה לא הוציא הגה. רק כשלא יכול היה לשמוע יותר את התיאורים שאל בזעקה: "למה עשית את זה לילדים שלי?"
הרב עוד הספיק לומר להם שהוא מבקש סליחה, כשלאה נעמדה במקומה ואמרה לו: "על מעשים כאלו אין סליחה. אני לא רוצה את הסליחה שלך וקח מפה את מה שהבאת". הוא פתח את הדלת ויצא. רק אז, עוד לפני שזינקו עליו שני בלשים, הבין שדיבר יותר מדי, אחז את ראשו בין שתי ידיו ועמד כך בפתח הבית. אז הביאו השוטרים את יונתן כדי שיראה בעיניו את המעצר. והוא אכן ראה כיצד תופסים את האיש, אוזקים אותו, מעלים לניידת חרף זעקות "הצילו" שלו שהחרידו‬ את השכונה כולה, ולוקחים אותו לבית המעצר.
"כאן רק התחיל הסיוט שלי‭,"‬ נזכרת לאה. "בבית היתה צהלה ושמחה, השוטרים פירקו את הציוד ולא הפסיקו להגיד לי 'איזו גדולה את! איך חקרת אותו! אפילו בחקירת שב"כ לא היו מוציאים ממנו הודאה כזאת‭.'‬ ואני עניתי: 'מה אתם מבסוטים? אלה הילדים שלי שעשו להם את המעשים הנוראים הללו‭."'!‬
השבת הראשונה שבה היה הרב דוד עצור היתה קשה מאוד עבור לאה ובני משפחתה. הקטנים חגגו את השמחה וההקלה, אבל הגדולים ראו את החורבן וההרס שהשאיר אחריו האיש. "הילדים סיפרו לי, כל אחד בנפרד, על מה שהוא עשה להם. הם הרגישו שעכשיו כשהוא בכלא אפשר לדבר. אני בכיתי ובכיתי. התמלאתי פחדים ממה שיהיה ורגשות אשמה על מה שהיה. חששתי שלא אצליח לטפל בהם,שלא אדע לתפקד מול כל המצוקה הזאת. קיבלתי רגליים קרות. מהמשטרה הודיעו לי כבר בחמישי בלילה שהוא נתן הודאה מלאה על כל המעשים שעשה ושעכשיו אני חייבת להגיע עם הילדים כדי שימסרו עדות שרק לפיה ניתן להרשיע אותו. הדבר האחרון שרציתי זה לקחת את הילדים לתחנת משטרה. הם כל כך קטנים. דאגתי שמא ידברו איתם אנשים שאני לא סומכת עליהם, שמא ישמעו שם דברים לא ראויים, והכי גרוע, פחדתי שיחוו שוב טראומה. הודעתי להם שאני לא מגיעה ומבחינתי שלא יהיה משפט. פשוט נגמרו לי כל הכוחות‭."‬
המשטרה יצרה קשר עם הפרקליטות ששלחה אל לאה את עו"ד טל וייסמן. השתיים נפגשו לשיחה שבה הוסבר לאם כי אם הילדים לא ייחקרו האיש עלול לצאת לחופשי. לאה השבורה אמרה לוייסמן כי אינה יכולה להתרוצץ עכשיו עם שלושה ילדים שעברו התעללות מינית בין תחנת משטרה לפקידות סעד ועובדים סוציאלים. וייסמן, נציגת הפרקליטות ב"מרכז ההגנה למען הילד" בירושלים, הציעה ללאה להגיע למקום.
לאה כבר לא לבד
הסיפור של לאה וילדיה הוא אחד מרבים המגיעים לטיפול במרכז הייחודי להגנת הילד. אין עוד אחד כזה בארץ, אבל בשבוע שעבר אישר משרד העבודה והרווחה את הקמתו של מרכז נוסף בתוך בית החולים תל השומר, והכוונה היא לבנות עוד ארבעה. בתוך מבנה אחד יושבים כל הגורמים המטפלים בילד שעבר התעללות, מינית או פיזית, ובמשפחתו. בנקודת המשבר הקשה הזו, רגע אחרי הגילוי הנורא של ההורה כי ילדו חווה טראומת התעללות, בדיוק שם נפגשים אנשי המרכז עם המשפחה. במבנה יפהפה שהשכיר ושיפץ הג'וינט מתרומה של גב' לין שוסטר, יהודייה אמריקנית, יושבים כל אנשי המקצוע שאותם צריכה לפגוש משפחת הילד הקורבן. פקידות סעד, חוקרת נוער, חוקרת ילדים, שוטרת, פרקליטה ורופא ילדים.
את הדגם הביא הג'וינט לארץ מארצות הברית, שם קיימים 600 מרכזים כאלו למעלה מ‭25-‬ שנה. הרציונל שעומד בבסיס המרכז מדבר על כך שלא תמיד יש בין הגורמים השונים העברה מסודרת של מידע ותיאום. וגם כשיש, זה כרוך בסרבול ובאובדן זמן יקר, שבמהלכו קיימת סכנה כי ההתעללות בילד תימשך ותוחרף. ריבוי הגורמים המטפלים, על מיקומם המרוחק זה מזה וצורת הניהול השונה, אינו מאפשר קבלת החלטות משותפת והתערבות חד-משמעית. רויטל אלמוג, מנהלת הפרויקט מטעם הג'וינט ועמותת אשלים, אומרת כי למעשה לא מתקיים בין הגורמים דיון אפקטיבי ומסודר באשר לדרך החקירה והטיפול בילד: "זה מצב שלא מאפשר ראייה כוללנית של הילד והמשפחה, כפי שאמורה להיות כדי שיתקבלו החלטות בצוות רב מקצועי, ומכאן חשיבותו של מרכז כזה‭."‬
בשנה הנוכחית קיבל המרכז כ‭750-‬ פניות, מתוכן הגיעו פיזית למעלה מ‭400-‬ ילדים. יותר ממחציתם בגילאי חמש עד עשר. 42 אחוז מכלל הנפגעים הן בנות שהותקפו מינית ו‭26-‬ אחוז בנים, 12 אחוז הן בנות שנפגעו פיזית ו‭20-‬ אחוז בנים. הנתונים אינם כוללים ילדים שנחקרו במסגרות החינוך השונות, אלא רק את אלה שהגיעו למרכז ההגנה. שוש תורג'מן, מנהלת המרכז, מספרת על צוות מקצועי ומיומן שמונע על ידי תחושת שליחות וייעוד. "מגיעות הנה משפחות מרוסקות. הדבר האחרון שהן מסוגלות לחשוב עליו זה התרוצצְות בין חדרי חקירות לפקידות סעד. אין להן ראש לזה ולא תמיד יש להן מושג למי פונים בכלל. אבל הבעיה הגדולה ביותר היא שמשפחות רבות לא ניגשות בכלל להתלונן במשטרה ולקבל טיפול. במצב שלהן אי אפשר לצפות שיחזרו פעם שנייה ושלישית להשלמת החקירה או לכל פרוצדורה אחרת. בגלל זה תלונות רבות כלל לא נחקרו ותיקים פשוט נסגרו. פושעים הלכו הביתה כי לא היה מי שידאג לקורבנות‭."‬
בישיבת הבוקר של הצוות, מסבירה נגה לוי, פקידת סעד במרכז, מה משמעות תפקידה: "כשמגיעה אלינו אמא עם הילדים שלה,אנחנו מנסים ללמוד כבר מההתחלה איזו תקשורת יש לה איתם, איך מתנהלים הדברים בתוך המשפחה. מנהלים שיחה ראשונית עם ההורה, מבררים האם הילד משוטט באופן חופשי באינטרנט, האם הוא חשוף לתכנים מיניים בטלוויזיה ללא הגבלה, ואפילו דברים שנראים לכאורה טריוויאליים כמו מי מקלח את הילדים, האם יש מקלחות משותפות בבית, האם ההורים מסתובבים עירומים ליד הילדים, ולהפך. התשובות לשאלות האלו לא מהוות אינדיקציה לשום דבר, כי מה שנורמלי במשפחה אחת יוצא דופן לחלוטין במשפחה אחרת. אם מגיעה הנה אישה חרדית ומספרת שהבעל שלה מתקלח עם הילדה בת החמש, מיד נדלקת אצלי נורה אדומה, מה שלא קורה אם מדובר במשפחה שאינה חרדית"‭.