הרב שמטפל בפדופילים: "הם לא אנשים רעים"

הרב אבינועם כהן

מדי שנה בחג הפסח משתחררים המוני אסירים מבתי הכלא בישראל. בתקופה זו של השנה, נוהג שירות בתי הסוהר "לעגל" את מועדי השחרורים בכמה שבועות. בין המשוחררים, אסירים שהורשעו בעבירות קשות: אונס, שוד, מרמה ורצח. גם אלי ופיני (שמות בדויים) הם עבריינים שיצאו לחופשי בחג החירות. השניים הם פדופילים מורשעים; הם מעלו באמון הבסיסי ביותר הקיים בחברה, בין אנשים שרוצים לחיות בשלווה זה לצד זה ולגדל את ילדיהם בבטחה.

כעת הם מדברים על הכל. על הפגיעה המינית שחוו בילדותם, על הפעם הראשונה שחשו במשיכה החולנית לילדים, על המאבק בין היצר למוסר. הם מתארים כיצד פסעו על הגבול שבין הריגוש לסיוט, בין הרצון להיכנע, להיות מי שהם, לפחד להיתפס. רובנו לא רוצה לשמוע את קולם. אנחנו מעדיפים לראות אותם נעולים מאחורי סורג ובריח, להתרחק עד כמה שניתן מהתודעה המעוותת שהולידה פגיעה בלתי נסלחת בילד. רובנו לא רוצה להבין את הבעיה, כדי לחפש לה פתרון.

"גיליתי שילדים מושכים אותי יותר מנשים"

במשך 15 שנה פגע אלי, חרדי בן 39 מירושלים, ב-20 ילדים בני 14-8. פעם אחר פעם, יצא לחפש לו קרבן בגן ציבורי בגבעת מרדכי או בסמטה צדדית בשכונת סנהדריה. "הייתי רואה ילד יפה, מתחיל לדבר אתו, להתקרב אליו, ואז בזמן שלא היו משגיחים בי הייתי מבצע את המעשים ומסתלק", הוא משחזר.

"כשחזרתי הביתה הייתי אומר לעצמי שלא מעניין אותי אם הילד הזה לא אשם במה שקרה לי, אני לא מתחשב באף אחד ועושה מה שאני רוצה. אחרי כמה דקות, הייתי מבין את גודל החטא, מתפלל לקדוש ברוך הוא שיסלח לי. כל פעם שלא התלוננו עלי, כל פעם שלא נתפסתי, קיבלתי את זה כאישור להמשך מעשיי".

זרעי המחלה נזרעו בו ערב אחד, בגן שכוח אל. כמו במקרים דומים רבים, גם אלי היה ילד נטוש ופגוע. גם הוא נתקל בחומת אטימות תרבותית וקהילתית וגדל לעשות לאחרים את מה שעשו לו. "הייתי בן תשע", הוא נזכר. "ערב ירד וחזרתי הביתה. סמוך לגן ציבורי ניגש אלי נער בן 16 אולי, שלא הכרתי, וביקש לדבר איתי. הלכתי אליו והוא ביצע בי מעשים מגונים. רצתי הביתה והדבר הראשון שעשיתי זה לספר להוריי, אבל הם לא האמינו לי". הפצע לא הגליד והילד החל לחפש נקמה. "הכעס הציף אותי. אם מישהו עשה לי משהו כזה ולא מאמינים לי, סימן שזה משהו שמותר לעשות".

החיים נמשכו ואלי גדל והיה לבחור. כאשר היה תלמיד ישיבה, חזרה אליו הפגיעה הישנה בתצורה חדשה. "הייתי בן 20 וחשבתי לגדל בית ומשפחה. בהתחלה לא הייתי מודע לזה, אך עד מהרה גיליתי שילדים מושכים אותי יותר מנשים".

אמרת שאתה נמשך גם לנשים. המשיכה לילדים זהה?

"לא, זה משהו אחר ועוצמתי הרבה יותר. אני לא חושב על לשכב עם ילד כמו שאני חושב על אישה. המחשבה הזו, כשהיא עולה, היא אובססיבית ובלתי נשלטת. אתה מפסיק לחשוב בהגיון ובעצם נשלט על ידי הדחפים שלך. אי אפשר להתנגד לזה. זה כמו סיפור או חלום שאתה רואה מול העיניים. אני רואה ילד יפה מגיע קרוב אלי, בלי בגדים, עירום ואני נוגע בו בלי לדבר".

מה זה ילד יפה?

"עיניים כחולות, עור לבן, שיער בלונדיני בתספורת קסדה אופיינית. האופי לא משחק תפקיד. כשאני רואה ילד כזה, הוא יכול להיות דומיננטי או חלש, לשתף פעולה או להתנגד. לא משנה לי איך הוא יגיב".

מדוע רק ילדים ולא ילדות?

"אני לא ממש יודע. התחושה היא כאילו משהו נתקע אצלי בגיל תשע ומסרב להמשיך הלאה, כמו תקליט שרוט. אותו מצב שלא נפתר חוזר אלי שוב ושוב. לצורך העניין, אני מניח שאם הייתה תוקפת אותי נערה באותו הערב, הייתי נמשך לילדות".

ברבות השנים, כשהתלונות הצטברו ונבנה קלסתרון של תוקף הילדים, הצליחו בלשי המשטרה לשים עליו את ידיהם. "אני זוכר איך ההורים חיפשו אותי, התקשרו לטלפון שלי מספר פעמים, ואז התקשרתי מבית המעצר ואמרתי לאמי שאני עצור. למחרת היא הגיעה יחד עם אבי, שהיה על כיסא גלגלים. היה להם מאוד קשה, אבל כשהסתכלתי להם בלבן של העיניים אמרתי את מה שהם כבר ידעו – אתם אשמים בכל זה, כי אם הייתם מאמינים לי, מנסים להבין מה קרה לי כל זה לא היה קורה".

אחרי שישב שנתיים בכלא, נשבע אלי שלא ישוב לסורו. "ישר כשהשתחררתי ביקשתי לעבור טיפול. הגעתי לרשות לשיקום האסיר שם פגשתי באבינועם כהן – מנהל המחלקה התורנית ברשות. הוא אמר לי שאם אני רוצה עזרה עליי להיכנס למעגל תרופתי-טיפולי. זה מאבק פנימי בכל יום מחדש, מלחמה על החיים שלך. הם נמצאים בכל מקום, בתחנות האוטובוס, בגנים ציבורים, בקרן הרחוב. המלחמה נמשכת בחזרה לחיים תקינים, במציאת מקום עבודה, בחברים, במשפחה, מול הרשויות אבל זה תלוי ברצון שלך".

היום כשאתה רואה ילד, מה אתה חש?

"הזריקה עוזרת לי. היא מורידה את החשק המיני ועם הזמן הפנטזיות מתערפלות. אבל גם אם אני נתקל במישהו שאני קורא לו יפה, בתחנה או ברחוב, אני זז הצדה, מנסה להתעלם. למרות התרופה, אני לא רוצה להעמיד את עצמי במבחן".

יש לך מסר להעביר לילדים שפגעת בהם?

"הייתי רוצה לבקש מהם סליחה, אבל אני יודע שאני לא יכול. מה שנעשה אין לו מחילה. כל מה שאני יכול לומר הוא שהייתי אז אדם שונה, פגוע, שלא קיבל טיפול מעולם ולא הבין מה חומרת מעשיו. היום אני יודע שאני רוצח בדם קר. יש דם של 20 ילדים על ידיי, דם שאותו לא אוכל לנקות לעולם".

"קבעתי עם אחד הנערים, שנראה לי 'זורם' יותר"

פיני, בן 45, אב לשישה, היה אברך חרדי מן השורה, אף הוא תושב ירושלים. את הפגיעה המינית שעבר בילדותו הוא זוכר רק במעורפל. ב-2008 הוא הורשע בביצוע מעשים מגונים בנערה בת 14 ובנער בן גילה, ונשלח לשלוש שנים וחצי בכלא.

"עבדתי בלונה פארק והיא הייתה אחת הנערות שבאו לבקר", הוא משחזר. "היו רגעים של התלבטות, אבל הערפל של התאווה אליה גבר. אחרי כמה ימים של פנטזיות החל להירקם במוחי תכנון כיצד לבצע את המעשים. ביקשתי ממנה להתלוות אתי לאחד המחסנים של בעל הבית כדי לבודד אותה, הושבתי אותה על אחת החבילות במחסן, ביקשתי ממנה נשיקה, ליטפתי אותה ונגעתי בה בחזה. אמרתי לה לא לספר מה שקרה כי אז אהיה אבוד. היא שתקה ואני ידעתי שהמשטרה מחכה לי".

למחרת נעצר פיני, אך מערכת אכיפת החוק עבדה לאט. "סמכו על זה שהמסר נקלט. זה דבר איום ונורא לעשות. אם היו עוצרים את זה אז לא הייתי פוגע אחרים. הרגשתי בעננים, הבנתי שאני יכול להמשיך".

לא עבר זמן רב ופיני פגש שלושה נערים חרדים במרכז קניות. "המפגש הראשון לא היה מתוכנן. ביקשתי מהם להתלוות אליי למעיין. אבל שם, במים, עלו בי העיוותים. אני זוכר את עצמי מתבונן ברגליים שלהם במים, בגופם הרטוב, ומתכנן כיצד אני מבודד אחד מהם". יום לאחר מכן חזר פיני למעיין. הוא תכנן את מעשיו בקפידה. "קבעתי עם אחד הנערים שנראה לי 'זורם' יותר. נכנסנו לנקבה. התחלתי לפשוט את בגדינו, דיברתי אתו דברי אהבה ונגעתי באיבריו המוצנעים. כמו בפעם הקודמת, המשטרה המתינה לי, ומזה כבר לא יצאתי".

איך אדם כמוך, בן 40, נשוי ואב לשישה, מתחיל פתאום להתעסק עם נערים ונערות?

"הייתה לי תמיד משיכה לבשר הצעיר. בבר המצווה שלי אני זוכר את עצמי מפנטז על נערים בגילי, אלא שאני גדלתי והפנטזיות נשארו באותו הגיל. הייתי מודע לכך אבל לא עסקתי בזה יותר מדי. ידעתי שיש לזה מחיר. הפחד עדיין מנע ממני לפעול עד לרגע שהרגשתי שיש לי כוח, סמכות, אז החולשות גברו בי. נתתי לעצמי תירוצים לא הגיוניים שזה איכשהו יעבור בלי שאני אסתבך".

גם לילדים שלך נמשכת?

"לא, משום שזה בשר מבשרך. זה כמו אח ואבא ביחד, לא משהו שיכול למשוך אותך, אבל אני יכול לדבר כמובן רק בשם עצמי, אני יודע שיש מקרים שזה קורה בתוך המשפחה. אני נפגש איתם אחת לתקופה אך עם השגחה של דמות בוגרת. הם סבלו מהסיפור הזה רבות, ובסופו של דבר נאלצו לעבור למקום אחר. אשתי נעלבה מאוד מעצם העובדה שאני מעדיף נערים על פניה וביקשה להתגרש. היום זה נראה לי דבר מגעיל. אני אוכל את עצמי איך הגעתי למצב הזה שאני חלק מהקבוצה ומההגדרה הזו".

אתה יכול לומר שיש ניסיון בחברה החרדית להסתיר עבירות כאלו מרשויות החוק?

"כן. זה נובע בעיקר מחוסר אמון ברשויות וגם מבורות ומחוסר הבנה של הנזק ושל ההשפעה שיש לפגיעה כזו על הילדים. הרב ינסה בדרך כלל לסגור את הטיפול הזה בתוך הקהילה, למרות שלאחרונה יש פתיחות יותר לחשיבות של התערבות הרשויות".

את הטיפול ברשות לשיקום האסיר התחיל פיני עוד במהלך ריצוי העונש. "הרגשתי שאני מתחיל לעמוד על הקרקע, לקחת אחריות. הטיפול כולל פירוט של הליך העבירה, מפגשי פיקוח, שיחה על העבירות. זה לא דבר קל, להבין מה שעשית. זה מאבק יומיומי מול היצרים, מול עצמך", הוא משחזר.

"בהתחלה רציתי לגור בראש הר רחוק מכל יישוב. אבל אחר כך הבנתי שאני לא יכול להיעלם. מה אני יכול לעשות, לגור במערות? אני רוצה לומר תודה בעיקר לאבינועם כהן, על הרצון שלו לעזור. הרב אבינועם לא רואה את העבודה שלו בתור משרה אלא בתור פרויקט אישי. יש לו שליחות חברתית, שליחות יהודית תורנית. הוא לא מנסה רק להגן עלינו אלא גם להגן על החברה מאתנו ולמנוע מצבים דומים כאלו בעתיד".

אתה חושב שתפגע בילדים נוספים בעתיד?

"אף אחד לא יכול להבטיח לך שיצליח לגבור על יצריו, במיוחד אני, שכבר נכשלתי. אבל אני מנסה מאוד שלא. אני מנסה לחשוב על הקרבן, מה הוא צריך לעבור, על מה אני אצטרך לעבור, לזכור את זה בתודעה שלי".

יש לך מסר למי שנמצא בשלב הפנטזיות והתכנון ועדיין לא פגע?

"שתמיד אפשר לחדול ולהציל את המצב. ללכת לטיפולים, לדבר עם אנשי מקצוע, עם מי שיודע להבין את הנפש. להסביר את המשמעות של מה שעובר עליך, ובמיוחד לאנשים בעלי יכולות כלכליות - כדאי להשקיע לפני שימצאו את עצמם בדרך ללא מוצא. מי שיודע שיש לו את החולשה הזו ולא פגע, טוב יעשה אם יחשוף את חולשתו בפני חבר נאמן. רבים לא עושים זאת בגלל בושה, אך אני יכול לומר, מהניסיון שלי, שהבושה כשנתפסתי הייתה גדולה הרבה יותר".

"המכה הקשה ביותר היא הבגידה של ההורים"

כל אסיר שמשתחרר, ובפרט כל פדופיל מורשע, נמצא במעקב ובטיפול של הרשות לשיקום האסיר. מנהל המחלקה התורנית ברשות, הרב אבינועם כהן שאלי ופיני מדברים בשבחו, מופקד על הסיוע לאסירים החרדים. כהן כבר ראה הכל. פסיכולוגים נעזרים בעצותיו, הרשויות בהוראותיו ובתי משפט - בדעותיו. לאחר ניסיון של עשרות ומאות מקרים, נדמה שהוא מבין טוב יותר מכל אחד אחר את מוחם המעוות של עברייני המין.

מה לדעתך גורם לקרבן פדופיליה להיות בעצמו פדופיל?

"75% מהפדופילים נפגעו בעצמם בילדותם. זו החוויה המינית הראשונה שנטבעת בזיכרון. כשיצר המין מתחיל להתפתח הוא מתלבש על התמונה הראשונה שהוא מכיר. המכה הקשה ביותר לקרבן פגיעה מינית זו הבגידה של ההורים שלו. חלק מהתהליך הריפוי זה הגשת התלונה של הקורבן נגד המקרבן, ההתעמתות אתו, התוצאה והעיבוד של המעשה. כשההורים מתכחשים למה שנעשה הם זורעים בקורבן כעס, נקמה והבנה של המסר השגוי, שאם לא עושים עם זה שום דבר כשאני התלוננתי אז סימן שזה לא כל כך נורא. סימן שזה מותר".

איך אתה מסביר את התופעה של פדופיליה רדומה שמתפרצת פתאום באמצע החיים אצל הורים וסבים?

"יש כאלה שזה היה אצלם זרוע וטמון הרבה שנים, היה להם חשש, מה יקרה אם יתפסו אותי, ולכן עדיין הייתה השפעה של הגבולות על המעשים שלהם. הם פנטזו כל חייהם, אך זה נשלט ובשלב מסוים של חולשה בחיים זה התפרץ. מרגע שהרצועה המוסרית הותרה המעשים יבוצעו תוך תכנון מדוקדק – בניית מעגל תקיפה מסודר, מתי הילדים נמצאים, איפה הילדים מסתובבים, מה הם אוהבים.

"אופציה אחרת קשורה למנגנון נפש שונה שיכול לגרום לפגיעה כזו 'להירדם' לשנים רבות אך כשמתחילות צרות, כשאין סיפוק מיני מהאישה, מחפשים קרבנות זמינים מהילדות. ישנה אפשרות שגם מי שנפגע מינית בילדותו יתחתן ויחיה חיים נורמליים; אך עד שהוא לא יעבד את החוויה השלילית שהוא עבר, הדבר הזה לא יניח לו".

מדוע רבים המקרים שבציבור החרדי לא פונים לרשויות והדבר מושתק בתוך הקהילה?

"ההיסטוריה מול הציונות לא התחילה מעכשיו. אין לקהילה הזו אמון לא במשטרה ולא במוסדות. הדבר יכול לבוא גם ממקום של בורות מוחלטת לגבי מה שעושה עבירת מין לילד – מבחינתם זה יצר רע קטן שהתלבש על מישהו שפגע, לעתים מאשימים בחוסר צניעות את הקרבן, אומרים לו מה אתה עשית שהבאת את זה על עצמך. ישנו גם חשש שאם ידעו שהילד עבר פגיעה מינית זה יכול לגרום לבעיות בשידוכים עתידיים. הם לא מבינים שכשיגיע יומו והוא ילך להתחתן הוא יחווה חוויות קשות עם אשתו. הוא יסלוד מזה פתאום, יגיב לזה בצורות משונות משום שכל העניין המיני אצלו פגוע. הם לא מבינים מהי טובתו האמיתית מאותה נקודה של בורות".

יש דרך לטפל בפדופיל?

"אם לאדם יש קוגניציה מפותחת יש אפשרות לטפל בטיפול קבוצתי, אך היום יש גם גישות פרטניות ואפילו טיפול למכחישנים. ניתן לטפל בפדופילים. אני מכיר כאלה שאפילו התחתנו. צריך להתייחס לפדופיליה כמו לכל תאווה אסורה אחרת. ישנם אנשים שהתמכרו לסיגריות, לשוקולד או למין עם נשותיהם. לפדופיל יש משיכה לילדים, אבל זה עדיין תאווה ותאווה זה דבר שניתן לעבוד עליו, צריך רק את הכלים הנכונים".