לחנה רוטמן בת ה-24 יש סיפור חיים מעניין ואף קיצוני. היא עלתה ארצה מאוקראינה בגיל 6 יחד עם משפחתה הדתית והתחנכה במסגרות חילוניות. לקראת התיכון היא עברה לפנימייה חרדית, ושם נכנסה לדת בקיצוניות והפכה לחרדית. בגיל 16.5 הכירה את בעלה לעתיד בשידוך והתארסה, בגיל 17 התחתנה, ושנה לאחר מכן כבר החזיקה תינוקת בזרועותיה. בגיל 22, עם 3 ילדים בהפרשים של שנתיים, החליטה לצאת מהדת, להתגרש ולנהל חיים חילוניים. בהמשך היא התחברה לאופנועים והחלה לרכב.
כיום חנה מגדלת את שלושת ילדיה בבני ברק, בשכונה חרדית, והיא חיה חיים כפולים: כשהיא בבית עם הילדים היא חרדית לכל דבר ועניין, עם ביגוד צנוע, פאה על הראש ושמירה קפדנית על המסורת, אולם ברגע שהיא יוצאת מהבית היא הופכת לחילונית מטורללת שרוכבת על אופנועים, מבלה ונהנית מהחיים.
היו לי חיים קיצוניים. בגיל 6 עליתי מאוקראינה יחד עם משפחתי, שהייתה דתית 'לייט'. למדתי במסגרות חילוניות עד כיתה ז', ואז רציתי לעבור את התיכון בפנימייה ועברתי לפנימייה חרדית. שם, בקיצוניות מוחלטת, התחרדתי והלכתי עם הדת עד הסוף. עד הקצה. בגיל 16 וחצי כבר התארסתי עם בחור שהכרתי בשידוך, וחצי שנה מאוחר יותר, בגיל 17, התחתנתי. מיד לאחר החופה כבר הסתובבתי עם כיסוי ראש. בגיל 18 כבר נולדה בתי הראשונה, ולפני גיל 22 כבר הייתי אם ל-3 ילדים קטנים. אז בא המהפך השני, שהטריגר שלו היה בעיות בזוגיות. החלטתי שנמאס לי מהדת ושאני רוצה להתגרש ולנהל את חיי כחילונית. פתחתי תיק גירושים בבית הדין הרבני והתחלתי את ההליך, שהיה קשה מאוד אבל לבסוף הסתיים.
החודשים הראשונים בעולם החדש היו מבלבלים. ככה זה תמיד. שינוי קיצוני בחיים מביא תקופת בלבול וחיפוש עצמי, וכך היה לי במשך 4 חודשים. גיליתי עולם חדש והתחלתי להתנסות בדברים, חלקם קיצוניים. עשיתי הרבה שטויות. אחרי 4 חודשים הכרתי את אסף, דורמן במועדון שאליו הייתי יוצאת, ונוצר בינינו קשר. חצי שנה היינו יחד, והוא זה שהצית בי את ניצוץ האופנוענות. הוא רכב על אופנוע כביש קטן וזה נראה לי באותה תקופה כמו הדבר הכי מדהים בעולם. אסף והאופנוענות זירזו משמעותית את החיפוש העצמי שלי, ואז מצאתי כיוון לחיים. אני רוצה לחיות חיים מסודרים וגם לרכב על אופנועים.
כיום אני חיה חיים כפולים. שלושת ילדיי הם חרדים, חיים באורח חיים חרדי לגמרי ולומדים במסגרות חרדיות בבני ברק. לכן כשאני איתם – גם לפי הסכם הגירושים וגם מכיוון שאני לא רוצה לבלבל אותם – אנחנו חיים כולנו חיים חרדיים לכל דבר ועניין. כשאני איתם בבית אני מתלבשת צנוע, כמו חרדית, חובשת פאה על הראש ומתנהלת כמו חרדית. כשאני מחוץ לבית אני חילונית לגמרי. אני יוצאת מהבית ועולה על האופנוע לבושה כחרדית, ויש לי סט של בגדים איתי בתיק, אותם אני מחליפה כשאני יוצאת מהבית או חוזרת אליו. זה נשמע מוזר, אבל מתרגלים לזה מהר מאוד, ואני עושה את זה עבור הילדים.
התחברתי לאופנועים מהר מאוד. אסף הדליק אצלי את הניצוץ, ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. חלמתי על אופנועים מבוקר עד ערב והחלטתי שיהיה לי אופנוע. בעזרת חבר יקר הוצאתי רישיון A11 ועברתי טסט ראשון. השלב הבא היה לרכוש אופנוע. בחרתי בק.ט.מ RC390 בגלל מה שהוא משדר, הספורטיביות שלו. מאוד התחברתי לקטע. תוך זמן קצר מאוד כבר הייתי חזק בעניינים והתחלתי לשחות. הכרתי מלא אנשים והתחברתי לתחום הדו-גלגלי, בעיקר של רוכבי כביש ספורטיבי. כל הפייסבוק שלי הפך לאופנועים ואופנוענים. כיום אני רוכבת על סוזוקי גלדיוס 650, שמתאים יותר לאופי הרכיבה שלי ולממדים, למרות שהוא לא כלי ספורטיבי בהגדרה. השלב הבא יהיה סופרספורט טהור 4 צילינדרים.
עם האופנועים באו הקעקועים. יש לי 3 קעקועים של אופנועים או שקשורים לאופנועים ולרכיבה, ויש עוד כמה שלא קשורים לאופנועים, למשל 33 קעקועים שמסמלים את השמות של הילדים שלי. את כל זה הספקתי בשנתיים, ובתכנון עוד כמה קעקועים. אני מסתירה אותם מהילדים שלי. הם לא אמורים לראות את זה.
ההתחלה עם האופנועים הייתה חסרת אחריות. רכבתי בלי מיגון בכלל, לפעמים עם מכנסיים קצרים וגופייה, ונהניתי מהמבטים מהסביבה על הכוסית שרוכבת על אופנוע. גם רכבתי בחוסר אחריות, ואז באו התאונות. שום דבר רציני, אבל סדרה של אירועים קטנים שיכולים היו להסתיים גרוע, תוך זמן קצר, גרמו לי להבין שאני לא בדרך הנכונה ושצריך לחשב מסלול מחדש. היו גם פציעות מעצבנות כמו דלקת בברך בגלל אופנוע שנפל עליי.
גיליתי את רכיבת המסלול מחברים. הגעתי לאימון מגרש והתאהבתי. ראיתי שאפשר לרכב חזק, להגיע למגבלות האופנוע או הרוכב בלי סכנה, וגם שגרף השיפור ברכיבה גדול מאוד – למשל ברך באספלט נהיה עניין שבשגרה, בלי עניין. התקבלה ההחלטה – אני עוזבת את טיולי הרכיבה הספורטיביים לנס הרים ולסדום-ערד, ומתרכזת ברכיבת מסלול. אני לא מוכנה לסכן את הכיף שברכיבת מסלול בגלל תאונה מטומטמת על כביש ציבורי.
זה הכיוון שאליו אני רוצה לקחת את האופנוענות שלי. אני מתאמנת באופן קבוע במגרשים ומסלולים, ולאחרונה התחלתי לרכב במסלול בדלתון. זה הייעוד שלי ולשם אני מכוונת. וכמו כל דבר בחיים שלי – אני מכוונת בגדול, עד הסוף. אני מתחילה להתחרות באליפות ישראל בסופרבייק בקרוב, אבל השאיפות שלי הן גבוהות. מאוד גבוהות. אני חולמת להגיע ל-EJC – אליפות הג'וניורים האירופאית, או לפחות לאליפות נשים אירופאית, ולהגיע הכי רחוק שאני יכולה. אני לוקחת את זה ברצינות, מתאמנת באופן קבוע, כולל בחדר כושר, מקפידה על תזונה נכונה שמתאימה לספורט, ואפילו הורדתי 10 ק"ג ממשקלי והגעתי למשקל המתאים ביותר עבורי לצורך רכיבה ספורטיבית.
אופנועים זה יקר, ורכיבת מסלול אפילו יותר. אבל אני מממנת את זה מהעבודה שלי. אני מאפרת ומעצבת שיער, ויש לי עסק קטן משלי בבני ברק. הלוואי ויבוא ספונסר.
התחלה היה הרבה אגו. נו, מה לעשות – אופנועים זה תחום כזה. עם הזמן למדתי שצריך לשים אותו בצד. אני גם יודעת שעלול לקרות לי משהו. חושבת על זה, מקווה שהכל יהיה בסדר, ועושה מה שצריך כדי שלא יקרה. זו אחת הסיבות שעברתי לרכיבת מסלול.
אני חולמת על אופנועים כל הזמן. כשאני בבית עם הילדים, בארוחות שישי, בזמן השינה, בכל רגע ורגע אני חולמת על אופנועים. אני גם מסבירה לילדים שלי על אופנועים ומלמדת אותם לכבד את זה ואפילו לאהוב. הם כבר מבינים לא מעט.
אני מכוונת הכי רחוק שאפשר. גם אם אגיע לחצי מהמרחק שאליו אני מכוונת – זה יהיה אדיר!
No comments:
Post a Comment