כמה חודשים לפני שנבחר
לרב הראשי לישראל, ביקר הרב יונה מצגר ברומניה בהזמנת רב בקהילה המקומית ופגש שם לראשונה
את ח'. האיש, צעיר ישראלי שהחזיק בבעלותו שורת חנויות בבוקרשט, סיפר למצגר שהוא מבקש
לגייר את חברתו הגויה ולהינשא לה, בעוד הרבנות המקומית, בראשות הרב מנחם הכהן, לא מוכנה
לאשר את הגיור לצורך החתונה, אלא בתהליך ארוך ומפרך. בין מצגר לאיש העסקים נוצר חיבור
מהיר. הרב התארח בביתו של האיש, ביקר בחנותו, רכש נעליים והתגייס לעזור בפתרון הבעיה.
מצגר, שבהצהרותיו במהלך כהונתו הציב את עצמו כמחמיר בתחום הגיור וכעת נחשד כמי שקיבל
כסף תמורת אישורי גיור, נרתם למשימה. בטרם עזב את רומניה ביקש מהרב המארח לשלוח לו
לישראל, כמי שמכיר את הבחורה, בקשה לגייר אותה.
ב-16 בפברואר ,2003 ערב בחירתו לרב הראשי לישראל, נרשם הנס. ח' ונ' חברתו באו
בברית הנישואין בקיבוץ
נצר סירני כדת משה וישראל. את החופה ערך הרב מצגר. במשבצת
"מקום המגורים לפני הנישואים" בתעודת הנישואין, צוין שנ' מתגוררת ברחוב אוסישקין
בתל אביב. ה"עדים":הרב יונה מצגר ונהגו. איך הפכה לפתע נ' ליהודיה? התברר
שבין מועד ביקורו של מצגר ברומניה לבין החתונה בישראל, צץ מכתב של רב לא מוכר - שמעון
סיבוני, מהקהילה בדיז'ון, צרפת - שהכריז לפתע כי נ' היא יהודייה בת ליהודייה. כשביקשנו
לפני כמה שנים, בעז גאון ואנוכי, לפרסם את הסיפור ב"מעריב", התקשרנו לרב
סיבוני כדי לברר הכיצד הוא בצרפת יודע להעיד שנ' הרומנייה היא יהודיה בת יהודיה.
"היו לי מסמכים", השיב. "אולי
אפשר לראות אותם", בקשנו. "הם הלכו לאיבוד", התנצל הרב.
חודשיים אחרי הסיפור
הזה הגיע זוג צעיר אחר אל הרבנות בנתניה וביקש לפתוח תיק נישואין. הבחורה, עולה חדשה
בהריון מתקדם, סיפרה לרב הראשי של נתניה, דוד שלוש, כי לפני שעלתה לארץ קיימה מערכות
יחסים עם פרטנרים לא יהודים. ומכיוון שהבחור היה כהן, הודיע הרב לשניים כי ההלכה אוסרת
עליהם להינשא. בני הזוג, שכבר הזמינו אולם וחברים, ניסו את מזלם בבית הדין בירושלים
וגם שם הסתיים הבירור בהחלטה מפורשת של הדיין נגדם. קשרים, זה היה המוצא האחרון שנותר.
בני משפחה מצד הכלה, שפגשו את הרב מצגר באירוע בירושלים, ביקשו גייס אותו וכנראה שגם
הצליחו.
יום לפני החתונה התקבל במחלקת הנישואין ברבנות בירושלים
מכתב בחתימת ידו של ראש לשכת הרב מצגר. "אבקש לאשר באופן חד פעמי ומיוחד רישום
הזוג המצ"ב", כתב. אחר כך הגיע אל
החתן המיועד טלפון מלשכת הב מצגר עם המלצה חמה לקחת את אחיו של ראש לשכת הרב כדי שיערוך
את החופה. החתן ציית, התקשר לאחיו של מנהל הלשכה, שילם לדבריו כמה אלפי שקלים ונישא
באושר. "עשינו הכל בסודיות", סיפר אחר כך החתן ל"מעריב",
"פחדנו שהמשגיח כשרות של האולם ילך לרבנות ויגיד שמקיימים את החתונה שאסרו עליה".
כמה ימים אחרי החתונה גילה הרב שלוש על קיומה ומיהר להתקשר ללשכת הרב מצגר, כדי לשאול
איך נותן הרב הראשי את ידו לחתונה שאסורה על פי ההלכה וגם עומדת בניגוד להחלטה מפורשת
של בית הדין הרבני. "לא ידעתי", ענה לו מצגר.
אי אפשר להקל ראש
באף אחד מהחשדות שמיוחסים השבוע למצגר. ולמרות זאת, יש משהו מטריד במיוחד בחשד שלפיו
הרב הנפיק תמורת כסף אישורי גיור ומכר תמורת ממון את מפתח הכניסה לעם היהודי.
אוסף הפרשיות המביכות והחשדות לפלילים מקשה מאד
להיזכר מאיפה הכל התחיל. לעיתים נדמה שהרב מצגר והחקירות ירדו לעולם כרוכים זה בזה,
אף שבאורח פלא אף אחת מהן מעולם לא הצליחה לעצור אותו עד להתרסקותו, התרסקותנו.
מעט לפני שנבחר לתפקיד
הרב הראשי לישראל פרסם כאן בעז גאון עדויות של צעירים שסיפרו כיצד בעבר, לפני שנים, הביע הרב עניין בגופם הנאה, שלח ידיים מתחת לחולצותיהם
וביקש ללטף גם את רגליהם כדי "להתרשם מהשרירים". במחצית 2008 פורסם כאן סיפור
נוסף דומה. הפעם היה זה צלם צרפתי שהעיד כי במהלך כנס בין-דתי בספרד, בהיותם בחדר במלון, ביקש ממנו מצגר להתפשט ערום ולשכב על המיטה. ברבנות
התעלמו. "כל שמועה היא בגדר חילול השם", אמרו אז.
לרבנות, ממש כמו למערכת
הפוליטית, לא היה מעולם עניין לעצור את הפארסה. זמן קצר אחר הפרסום ההוא ישבתי עם אחד
מחברי הוועדה למינוי דיינים, איש ירא שמיים וירא חטא. בקשתי ממנו להסביר לי איך הוועדה
שלו שותקת. איך הוא שותק. "לא אגיד לך שזה לא מפריע לי", השיב, "אבל
בהרכב הזה של הוועדה אין שום סיכוי שבעולם לפגוע ברב, גם אם תביא את כל מה שכתבת בקלטת.
אז אתה רוצה שאני אהיה הטמבל היחיד שנלחם נגדו? מה יצא מזה?".
הרב יונה מצגר לא
נחת עלינו משמים. הביאו אותו גדולי רבני החרדים, ובראשם הרב יוסף שלום אלישיב. אלישיב
לא חשב שמדובר בפוסק הדור. הוא חשב שיוכל להפעיל אותו כדי לקדם פסקי הלכה שהולמים את
גישתו ועל הדרך גם להגחיך את הרבנות הראשית. המטרה הראשונה כשלה. השנייה צלחה מעל ומעבר.
כולם ידעו על הרב
מצגר הכל. אין סיפור שלא נחשף בעיתון. ב"מעריב" לבדו פורסמה סדרה ארוכה של
תחקירים. פרקליטיו של הרב איימו תמיד שיגיש תביעה. מצגר, מצידו, בחר תמיד לבלוע בשקט
ולהמשיך קדימה. הוא עשה מהרבנות קרדום לחפור בו. בעבר העיד נהגו כיצד היה מגיע לסדרה
של חופות, לפעמים שמונה בערב, כדי לגבות בכל אחת חמש מאות דולר ויותר. פעמים רבות ביקש
את הכסף במטבע זר, במזומן, במעטפה. "כולם עושים את זה", טען להגנתו. ראש
אגף חקירות משה מזרחי כתב עליו פעם שהחומר אודותיו מעלה תחושה של "אי נוחות כבדה
ומעיקה". היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הוסיף ש"החומרים מדיפים
למרבה הצער ריח לא טוב". לפני כמה שנים שלח "מעריב" את כתבו בניו יורק
אל אחד מעוזריו של מצגר, בעת שהאחרון שהה בעיר, כדי להזמין אותו לערוך חופה וקידושין
ב"חתונה של עשירים". עוזר הרב, ביקש להעביר אליו תאריך מדויק והבהיר שהדבר
יהיה כרוך במימון טיסה ואירוח לרב ולעוזר וככל הנראה גם לרעיית הרב, שכן הוא איננו
נוהג להשאיר אותה לבד בשבת.
הקלון הגדול היה יכול להימנע בנקל לפני 15 שנה.
מצגר הציג אז את מועמדותו לרב הראשי של תל אביב, כשזרם של סיפורים מביכים ותלונות אודותיו
החל לזרום מכל עבר. הכסף עבר כחוט השני בין רבות מהעדויות. בין השאר העיד אז נהגו כי
הרב החתים אותו שלא בידיעתו על עשרות כתובות, כדי שיוכל להספיק כמה שיותר. ועדה שהוקמה
אד הוק כדי לבדוק מה לעשות בו, החליטה לקחת לו את הכושר לכהן כרב של עיר גדולה. זו
הייתה יכולה להיות רעידת אדמה של ממש. בסיום אותה בדיקה נערכה פגישה לילית מצומצמת
בביתו של הרב שאר ישוב כהן, רבה של חיפה. הרב אליהו בקשי דורון, שהיה אחראי על בדיקת
התלונות, הביע בה עמדה נחרצת וסרב לוותר. מצגר ופרקליטו, הפרופ' דוד ליבאי, פנו אל
הלב שלו. ביקשו שיחשוב על ההשפלה שתהיה מנת חלקם של הרעייה ושל הילדים. בלב כבד הסכים
הרב בקשי דורון לפשרה שהוצעה. הבדיקה בעניינו של מצגר תיפסק והוא יודיע שהוא מסיר את
מועמדותו לרב הראשי לתל אביב. מצגר יצא שמח וטוב לב, הסיר את מועמדותו לתל אביב וכעבור
כמה שנים התמודד לרב הראשי לישראל. "זה חילול השם", הגיב הרב בקשי דורון,
שחש שהרב מצגר רימה אותו.
שנות כהונתו של מצגר בתפקיד הרב הראשי הייתה מסע
אחד גדול סביב לעולם. עשרות יעדים, דילוג מטיסה לטיסה, החלפה של מלון פאר אחד במשנהו,
פעמים רבות במימונם הנדיב של אילי הון, אנשי עסקים ואוליגרכים מקומיים. כאן השאיר להם מכתב שסייע בענייניהם מול השלטונות
המקומיים, שם הצטרף לפגישות של אותם אנשי עסקים עם הנשיא או עם גורמי ממשל. הקשר הזה
היה טוב לו וטוב להם. באחת ההזדמנויות טסו מצגר והראשון לציון, הרב שלמה עמאר, לאותו
כנס בין דתי שארגנה מחלקת המדינה האמריקאית בוושינגטון. את טיסתו של הרב עמאר במחלקת
עסקים מימנו האמריקאים. את זו של הרב מצגר, במחלקה ראשונה ובעלות של כ- 7800 דולר,
מימן ארגון גיור אורתודוכסי פרטי אמריקאי. פעם אחר פעם ניסו במשרד המשפטים להעיר על
הטיסות הללו, פה ושם הוסיפו עליהן מגבלות. בשורה התחתונה זה לא עזר. לאיש במערכת לא
הייתה מוטיבציה אמיתית לשים לרב גבול ולומר לו "עד כאן". כך בדיוק לא הפריע
לו איש להסתובב בערבי התרמה ולסייע בגיוסי כספים. התחושה שקיבל מצגר הייתה שהוא הולך
על הגבול אבל אף אחד לא נבהל אם הוא לעיתים חוצה אותו. כך היה גם כשחשפנו כאן כיצד
סידר ואישר כושרים לרבנים למקורבים שכלל לא עברו את הבחינות או שכשלו בהן.
ואחרי הכל, אסור שמהפרשה
הזו נזכור רק את הרב יונה מצגר. כי לא רק העכבר חשוד כאן, גם לחור יש אחריות. פרשת
מצגר היא הזדמנות פז לנער את הרבנות הראשית ולהכפיף אותה פעם אחת ולתמיד לסדרי מינהל
תקין שלא היו בה שנים רבות. בלי כספים מהצד, בלי השתתפות בערבי התרמות, בלי מתנות ובלי
פרוטקציות למקורבים. הרב הראשי חייב להיות כפוף לאותם כללים כמו כל פקיד ציבור אחר.
No comments:
Post a Comment