"המאפיה החרדית" נגד "החרדים החדשים"

כשהתקין הרב מנחם בומבך, ראש "המדרשה החסידית" בעיר החרדית ביתר עילית, את מצלמות האבטחה מעל דלת ביתו - הוא לא האמין שהן יניבו יבול עשיר כל כך; יצירתי, אך גם מבחיל בו זמנית. "חטאו" של הרב החרדי – כמו של פעילים חרדים נוספים – הוא בניסיון לפעול למען החברה החרדית בדרך שונה מזו שמכתיבים העסקנים, מה שהדביק בו את הכינוי "חרדי חדש".

העין הבלתי מזוינת של מי שאינו חלק מ"המגזר", נוטה לראות בחברה החרדית גוון אחיד, שחור. אלא שהיא מורכבת מאיסנפור גוונים – בפלטה הולכת וגדלה. ובתוך אלה, לא קלים חייהם של החרדים החדשים. כל ניסיון מצדם לשנות "סדרי עולם" – החל מנשיאת מכשיר סלולרי חכם, וכלה בעידוד לימודי אנגלית, רחמנא לצלן – נתקל בהתנכלויות הכוללות נידוי, הרחקה של ילדיהם מהמוסדות הרשמיים, ועד לאיומים ופגיעות ברכוש.

קחו למשל את הרב בומבך. לפני כשנתיים הוא הקים מוסד לגילאי תיכון – "ישיבה קטנה", המיועדת לנערים המשתייכים למגזר החרדי. רק שבישיבה של בומבך לומדים גם מערך של לימודי חול לקראת בחינות הבגרות של משרד החינוך. 

הרב בומבך כינה את הישיבה הלא שיגרתית שלו בשם "המדרשה החסידית", אולי כדי לא לעורר עליו התנגדות עזה מצד חרדים אחרים בעיר, על עצם השימוש בשם הקדוש "ישיבה", למוסד שכולל גם לימודים שאינם של קודש בלבד - או בלשונם, "שעטנז". הוא נועץ עם גדולי הרבנים במגזר החרדי, שהורו לו בשיחות פרטיות להקים את המוסד הזה לנערים שלא רוצים או לא מסוגלים ללמוד רק גמרא. אלא שכל זה לא עזר. בומבך החל לעבור מסכת ייסורים, התנכלויות, וניסיונות פגיעה בלתי פוסקים.

כרזות עם שמו ותמונתו הופצו ברחובות העיר ובריכוזים החרדיים, כשלצידם מופיע הכיתוב: "חילוני מתחזה, הברנש מנחם בומבך, חזור לחבריך החילונים בתל אביב", וגם, "הורים יקרים, מנחם הפוקר מנצל את מצוקתכם". אך אם חשב הרב שעשרות הכרזות ישקיטו את כעסם של הקיצונים המקומיים, הוא התבדה. בוקר אחד התעוררה רעייתו של בומבך לדלת שרופה ולזפת שכיסה את המבואה שלפניה. אלמונים הגיעו באישון ליל, והשחיתו את כניסת הבית של ראש המדרשה.

"חטפנו שוק, לא האמנו שזה יגיע למצב שחור משחור כזה, שלא לדבר על הנזק הכלכלי הגדול", נזכר הרב בומבך. לדבריו פנה למשטרה, אך זו לא מצאה את הפורעים. בשבועות הקרובים הושחתה דלתו עוד פעמיים, עד שהוא החליט להתקין מצלמות.  

זמן קצר לאחר מכן הם הופיעו בשעה 2:47 לפנות בוקר כשהם אינם טורחים כלל להסתיר את פניהם וחזותם החרדית. כפי שניתן לראות בסרטון, הם שפכו חומר כלשהו במבואה. לא חלפו שבעה ימים, ודלת ביתו של אחד מצוות המדרשה, המתגורר גם כן בעיר ביתר עילית, רוססה והושחתה.

כשפתחת את המדרשה, היית מודע למה שעלול להתרחש?

"כשההחלטה גמלה בליבי, הבנתי שאני הולך לאבד את החירות האישית שלי, ואת החירות של משפחתי. ועם זאת, לא האמנתי שזה יגיע לזה. זה לא נגמר. אני ערוך לצעדי מחאה נוספים, אבל אני נחוש. זה סוג של תשלום מיסים שלי לחברה שאותה אני כל כך אוהב".

אתה לא מפחד?

"זה לא קל, אבל בתוך המקומות החשוכים יש הרבה אור. אני מקבל הרבה מאוד תמיכה וחיזוק מאנשים שמבינים שאנחנו נוגעים כפי הנראה בצורך קיומי של שימור החברה החרדית. כשזו המשימה, הפרעות מן הסוג הזה לא יכולות להסיט את תשומת הלב שלי. הן קטנטנות פרופורציונלית למהלך שבו אני מאמין".

יש פה כהן?

הרב בצלאל כהן הוא תלמיד חכם בוגר ישיבת פוניבז', שכמו הרב בומבך החליט להקים ישיבה תיכונית-חרדית המיועדת למיינסטרים החרדי. להבדיל מ"ישיבות תיכוניות חרדיות" אחרות, כהן מכריז כי ישיבתו הכוללת לימודי חול ו"כישורי חיים", היא בבחינת "לכתחילה", ומיועדת גם לנערים "רגילים" (להבדיל מישיבות הליבה האחרות, המגדירות עצמן לנוער המתקשה בלימודי גמרא).

ההיגדים המסוכנים הללו הציבו את הרב כהן לצד עמיתו החסידי – הרב בומבך, וגם הוא עבר "סדרת חינוך" קשה, שכללה השמצות מצד נציגים בתנועת "דגל התורה" ("רפורמי", "כופר", "יורש גהינום" ועוד), מאמרים ארסיים כמיטב מסורת הבטאון הליטאי, "יתד נאמן" ("רוצח גדולי הדור", "סוס טרויאני"), ואפילו גרפיטי מול הבית ("בצלאל כהן מיסיונר").

גם בבית הכנסת שלו הפך הרב למוחרם, ועל ברכות ה"שבת שלום" שלו, סירבו חבריו הוותיקים לענות. בהמשך יגלה כי עסקנים ו"נשמות טובות" ניגשו אליהם ודרשו מהם שלא לשוחח עמו.

כמו ששמו מרמז, הרב בצלאל הוא כהן, ומכאן שהוא זכאי לעלייה לתורה הראשונה והמכובדת, אלא שהגבאים בבית הכנסת לא ששו לתת את הכבוד ל"כופר". בכל פעם נמצא כהן אחר, ואם הוא היה ה"כהן" היחיד בבית הכנסת - מיהרו הגבאים לאתר כהן מחליף במניינים שבחדרים הסמוכים - ובלבד שלא להעלות לתורה את "צורר החרדים".

בשבוע האחרון, ניגש אחד הגבאים לרב כהן, והבהיר לו כי הוא לא רצוי בבית הכנסת. "אני מציע לך את זה בלשון יפה", אמר הגבאי. "בפעם הבאה זה יהיה בצורה מבזה".

הילדים סולקו ממוסדות לימוד

אתה לא מפחד? אני שואל את הרב כהן, והוא מפתיע: "לא". לדבריו, "מכריזי המלחמה נגדי משתייכים למגזר הליטאי, שלא משתמש באלימות פיזית. האלימות שהם נוקטים היא הרבה יותר קשה והרבה יותר חמורה. הם נוקטים באלימות של חרם".

מה זה חרם? ילדיו של כהן נדחו ממוסדות לימוד, כצפוי, אך הוא מספר כי חלק מחבריו מעידים שלא רק הם מסורבי קבלה - אלא גם בני משפחתם מן המעגל הרחוק יותר. "זאת שיטה מדהימה. הסמינר לא מקבל את בתו של הפעיל החברתי, ומשהם רואים שהמעגל הראשון חזק והוא לא 'ממצמץ', הם פוגעים במעגל השני; באחיינית שלו. ההורים שלה לא מבינים מה הם 'אשמים' בפשע של הדוד, שממנו הם מתנערים בכלל. הם כועסים עליו, וכך גם נוצר סכסוך קשה במשפחה. זה מנוף לחץ אדיר".

איך אתה מתמודד עם זה?

"אנשים אומרים לי שאני אמיץ. לאמיתו של דבר, אני פחדן, רק שאני מפחד ממה שיקרה אם לא אעשה את מה שאני עושה. אני חרד באמת לציבור החרדי שהולך לקראת אסון אם לא יתעשת בזמן, ויבין כי 'חברת הלומדים' שאותה הכרנו עד היום, לא יכולה להמשיך ולהתקיים".

להוציא את הילדים מהגן עם ליווי משטרתי 

ליאת מלכה היא אשה חרדית, מאוד. מלכה, תושבת זכרון יעקב, היא היחידה שמכהנת כחברת מועצה דתית. בשנים האחרונות היא פועלת ללא הרף למיגור האפליה העדתית בעירה, ולניהול תקין ורגולטיבי בשירותי הדת. פעילותה, להבדיל ממקומות אחרים, נחלה הצלחה, וכיום יש שקט תעשייתי והבנה שקטה בין מלכה לקהילה.

מלכה היא "עוף חריג" במועצה הדתית, והקהילה החרדית הפנימה זאת. אבל הדרך לשם הייתה ארוכה וסלולה בקשיים. כחלק מפעילותה בעמותת "נוער כהלכה" עם עו"ד יואב ללום, הנאבקת באפליה העדתית בחברה החרדית, טיפלה ליאת במשפחה מזרחית שילדיה לא התקבלו למוסד החינוך בעיר, כמובן על רקע עדתי.

תוצאת המאבק הייתה כמעט הרת אסון, מבחינתה. היא מעידה כי נערים מתלמוד התורה המקומי חסמו את מכוניתה בעידוד מבוגרים, השליכו אבנים כשילדיה בתוך הרכב - ורק המשטרה חילצה אותה. בהמשך נאלצה מלכה לא פעם להוציא את ילדיה ממוסדות החינוך כשהיא מלווה בכוח משטרתי.

גם בעלה של האישה האמיצה קיבל "טיפול" נקודתי. רבנים נשלחו אליו ודרשו ממנו להשפיע עליה לנטוש את המועצה הדתית, "שלום הבית" עורער, וכתובות גרפיטי של "מוייסר" קישטו את המדרכות הסמוכות. מלכה יודעת שלא כל הקהילה הסכימה לנורמות המחפירות הללו, אך המיעוט הקולני והרדיקלי הוביל את הטון, ויצר דיסוננס קשה אצל ילדיה. מצד אחד, הם ראו את ההורים מחבקים את הקהילה. מצד שני, הערכים שעליהם הם מתחנכים התנגשו עם מה שראו בחוץ.

פעילים חברתיים במגוון תחומים ברחוב החרדי, נתקלים בתגובות דומות. עובדי צה"ל, פעילים במערך הגיוס, אקטיביסטיות חרדיות, אנשי חינוך ועיתונאים משלמים מחירים כבדים על ה"התעקשות" לצעוד במסלול שעשוי, לעיתים אף בסבירות נמוכה, להגשים את האידיאלים שבהם הם מאמינים.

אפילו חתימת שמי על הכתבה הזו וכתבות אחרות שאני מפרסם כאן, גובה את המחיר. בעיר מודיעין עילית הבהיר מנהל הסמינר המקומי גלויות וללא היסוס, כי אופיה, צניעותה ויראת השמים שבה ניחנה התלמידה המבקשת להירשם למוסד שבראשו הוא עומד (והמתוקצב כמובן על ידי משרד החינוך), אינם רלוונטיים כל עוד היא בתו של "הפובלציסט אליעזר היון שכותב באינטרנט".

זהו "יהרג ובל יעבור" מבחינתי, אמר האיש בעזות וללא כל מורא מאקטים משמעתיים של משרד החינוך. וכנראה שבצדק, שהרי בסופו של דבר הוא ניצח, והילדה נאלצה למצוא מוסד לימודי אחר.

אל תחזור לבית

לא כולם מוכנים לשלם מחיר כה גבוה על פעילותם, גם אם הם מאמינים בה בכל ליבם. "פנה אלי איש חינוך מעיר חרדית, שביקש לפתוח תלמוד תורה הכולל לימודי אנגלית ומתמטיקה, כשהוא מבקש עזרה ועצה", מספר הרב בומבך. "אמרתי לו רק: תבדוק קודם כל עם אשתך, אם היא בנויה לזה".

האישה, מתברר, הודיעה לבעל כי ביום שבו יפתח תלמוד תורה מן הסוג הזה, מוטב לו שלא יחזור לבית. היא לא מסוגלת לשאת את ההתמודדות מול הוריה, ובטח שלא להתמודד עם הקולות ברחוב". האברך ויתר על חלומו, אבל מתברר כי גם בקרב הקבוצה המבקשת לחולל שינוי, ובעיקר להציב קול אחר לקו החרדי השמרני - נשמעים קולות שונים.

לטענת המתנגדים להסלמת המאבק בממסד החרדי, הפעילות הנכונה צריכה להיות שקטה, הדרגתית ואיטית. הגישה המתריסה, לטענתם, רק מזיקה לאינטרס המשותף. הטיעון המרכזי החוזר בווריאציות רבות הוא כי אנו נמצאים בליבו של תהליך המתרחש בלאו הכי מתחת לרדאר."אתם פוגעים 'בתהליכים' ההדרגתיים במאבק הברוטלי שלכם", מוטחת שוב ושוב האשמה. "הנסיונות הפומביים שלכם רק מובילים את הצד שהשני להתבצר ולהתכנס בעמדתו".

אל מול הקולות הללו, משיבים הפעילים החרדים: "אין מילה גסה יותר מהמילה 'תהליכים'. המילה השקולה לה אולי בגסותה היא 'תוקם ועדה'. המשמעות של שניהם זהה: לא קורה בעצם כלום. בכל פעם שמבקשים לעצור מהלך אמיץ כלשהו, מבטיחים השמרנים: 'תהליכים מתרחשים, רק אל תפריעו'".

יש אלטרנטיבה

ובנימה אישית: מאז שהייתי ילד שחווה שוב ושוב דחייה ואפליה בגין מוצאי העדתי, מבטיחים לי כולם: "זה ישתנה, אנחנו בתהליכים המתרחשים בלאו הכי". 26 שנים חלפו, ובאפלייה של עברייני החינוך לא חלה כל רדוקציה. בקריית ספר הכריז הרב המקומי מלחמה על הישיבות ותלמודי התורה שהמשיכו להפלות נערים מזרחיים, אך אלה המשיכו בפשעיהם. מנהיגי הציבור הליטאי הרב שך והרב אלישיב המנוחים פסקו כי הדבר אסור על פי ההלכה, אבל מנהלי המוסדות הנהנו בראשם - והמשיכו לבוז לפסק. הם, בניגוד אלינו, לא מודעים לכך שאנו בעיצומם של "תהליכים".

גם המספרים של הפעילים החברתיים החרדים לא בדיוק המוניים. הרב כהן סבור שהשאלה איננה מספרית, והתנועה לא נדרשת בהכרח לכלול המונים. לדבריו, דרוש שינוי כיוון בחשיבה, והוא מייחל ליום "שבו תקום קבוצה חרדית שתאמר כי היא באה בשם התורה, בשם החרדיות הוותיקה, בשם נציגי היהדות שמבינים שלימוד מקצוע זה לא קולה בתלמוד תורה - אלא חומרה במילוי חובת הבעל לפרנס את אשתו וילדיו. באותו היום ישתנה מאזן הכוחות בין הפעילים ל'עולם התורה' החרדי".

וזה ריאלי?

"בחזוני קמים תלמידי חכמים אמיתיים בני 30-50, שמכירים בצורך השעה של התכתבות עם העולם המודרני - ואומרים בקול וללא מורא: רבותיי, אנחנו צריכים לשנות כיוון. לחלק גדול מן הציבור אין באמת מושג מהי עמדת התורה, והם ניזונים מסוכני השפעה שלא תמיד מדייקים. יש לנו לא מעט תלמידי חכמים אמיתיים שרק צריכים את היכולת לגייס את האומץ ולומר: זה הזמן לשינוי".