הסיפור של עומר גור - מלך העגלות בארה"ב שהתרסק

מי שלא מכיר את נצרת עילית לא ימצא שום דבר מיוחד במרכז המסחרי רסקו שבעיר. חנות צילום וחנות טלפונים סלולריים, סניף של שופרסל, דואר ומבנה מחופה באריחים ירוקים. אבל מי שגדל בעיר בשנות ה–80 וה–90 יודע שמדובר במותג מקומי. המרכז הוותיק שבמרכזו מגדל המים היה מוקד הבילוי של העיר בשנים אלה. "זה המרכז הראשון שהיה בנצרת עילית. מגדל המים של העיר נמצא שם, ושם פחות או יותר העיר התחילה — וזה נהפך להיות האייקון שלה. כל מי שמנצרת עלית תמיד ידע מה זה רסקו, במיוחד בתקופת הנערות שלו. זה ההארד־קור של העיר", אומרת תושבת העיר לשעבר. "עם זאת, אפשר לומר שהוא גם מייצג היום את כל המסכנות של העיר".

גם אם ימיו היפים של מרכז רסקו מאחוריו, הדומיננטיות הזאת של המרכז בחיי ילידי נצרת עילית היא כנראה הסיבה לכך שכאשר עומר גור גייגר, שגדל בשכונה לא רחוקה מהמרכז, החליט להקים חברה לסחר במוצרי קוסמטיקה בארה"ב — הוא בחר לקרוא לה רסקו, כמחווה למחוזות ילדותו. זה לא המקום היחיד שבו התבטאה הסנטימנטליות של גור, 36. הסיסמה של חברת רסקו באתר האינטרנט שלה היא "לפעמים משפחה כן בוחרים", ולחברה הבת של רסקו הוא קרא סטנגה — כנראה על שם משחק הכדור. הפעילות של גור גייגר דרך שתי חברות אלה וחברות נוספות היא שגרמה לכך שהוא נידון השבוע לשש שנות מאסר וחצי בבית המשפט המחוזי בווירג'יניה, לאחר שהואשם בהלנה של עובדים לא חוקיים, עידוד לעבודה לא חוקית, הובלת עובדים לא חוקיים, תוכנית להלבנת כספים ועבירות הנוגעות לוויזה שלו לארה"ב.

מרכז רסקו בנצרת עילית כלל לא מזכיר את מלון ונשיאן בלאס וגאס, ש–4,000 הסוויטות שלו מקנות לו את המעמד של אחד ממתחמי המלונאות הגדולים בעולם, אבל זה היה האתר שבו התכנסו ב–11 בינואר השנה עובדי רסקו לאירוע החברה השנתי שלהם, שכלל טקס הענקת פרסים לעובדים מצטיינים שנערך בקזינו של מלון פאלאצו הסמוך. האירוע הזה לא היה חד־פעמי. על פי כתב האישום שהוגש במארס נגד גור ועוד עשרה עובדים ישראלים של החברה, מאז 2012, בכל ינואר הטיסה החברה את עובדיה לאחד ממלונות הפאר של לאס וגאס לאירוע החברה השנתי.

ספק אם עובדי רסקו היו נהנים בינואר האחרון מהשהות במלון שבבעלות איל ההימורים שלדון אדלסון, אילו היו מודעים לכך שה–FBI יושב להם באופן הדוק על הזנב, שכן מקריאה של כתב האישום המפורט, קשה שלא להתרשם מהמשאבים שהשקיעה זרוע הבילוש הפדרלית במעקב אחרי רסקו והחברות הבנות שלה. שנה אחר שנה, מאז 2011, מפורטות בכתב האישום העברות בנקאיות שבוצעו בחברות, כרטיסי טיסה שנרכשו, חוזי שכירות על דירות שנחתמו ומיילים עם קורות חיים שהתקבלו. במארס השנה, חודשיים אחרי הכינוס בלאס וגאס, החקירה הבשילה ו–11 מעובדי רסקו נאלצו להתמודד עם כתב האישום שהוגש נגדם ועוסק בעבירות שונות על חוקי המס, ההגירה וההעסקה האמריקאיים. גור גייגר עצמו הושם בבית הכלא המחוזי וייק (wake) שבצפון קרוליינה.

ביולי כבר הודה גור במרבית סעיפי ההונאה והלבנת הכספים שבהם הואשם. בכתב האישום נטען כי רסקו העסיקה כ–140 עובדים ועברו דרכה יותר מ–14 מיליון דולר בשנים האחרונות. חוץ מהמאסר, קנס בית המשפט את גור גייגר ב–25 אלף דולר — והורה על החרמת נכסיו, ובהם אאודי Q5 ו–300 אלף דולר במזומן.

קשה להאמין שגור גייגר לא דמיין את היום הזה, שבו ייתפס. אחרי הכל, העבודה — שבמסגרתה מגיעים לארה"ב מדי שנה מאות ולעתים אף אלפי ישראלים לעבוד בעגלות מכירה בקניונים — אינה חוקית. אמנם יש סיכוי גדול להרוויח בעבודה — הכוללת מכירה אגרסיבית של מוצרים משעת פתיחת הקניון ועד לסגירתו — אלפי דולרים בחודש, אך קיים גם סיכון שהעובדים ייתפסו על ידי רשויות ההגירה, ויגורשו מארה"ב. למנהלים, לעומת זאת, צפוי טיפול קשוח הרבה יותר.

"ההסתבכויות האלה קורות פה לישראלים כל הזמן. פעם זה בסנט לואיס ופעם בקליפורניה. מה שמיוחד במקרה של עומר הוא הסכומים הגדולים של הלבנת ההון שהוא מואשם בהם. מדובר על המון כסף בשביל התחום הזה. זה לא איזה בעל עגלות מכירה בקניונים שעשה 50 אלף דולר בתקופת השיא של חג המולד, וגם העונש חריג — עוד לא שמעתי על מישהו שנידון לכל כך הרבה שנות מאסר", אומרת עמליה (שם בדוי), ישראלית המתגוררת בארה"ב ועבדה מול גור גייגר בשנים האחרונות.

גור גייגר, יוצא שייטת 13, תואר השבוע על ידי נאוה (שם בדוי), ישראלית נוספת שעבדה בעבר מולו ומול שותפו אייל כץ (שעל פי כתב האישום נדרש על ידי שלטונות ארה"ב לעזוב את המדינה ב–2010) כ"מלח הארץ". "תמיד הייתי מחלקת את אנשי העגלות לשניים: יש את אלה שהכסף הגדול עולה להם לראש וזה ניכר בהם. אלה חבר'ה שרואים אותם הרבה בווגאס, שהם לא כל כך אתים ומוסריים; והיו כמה בעלי חברות שהיו צנועים מאוד, הרבה יוצאי קיבוץ ומושבניקים, שיש על מה לדבר עמם. החבר'ה של רסקו היו כאלה שכיף לעשות אתם עסקים ולדבר אתם בפן האישי. הם ידעו איך לעבוד והיו נעימים ללקוחות".

"המקרה שלהם קיצוני", אומר ישראלי נוסף שעשה בעבר עסקים בתחום העגלות בארה"ב עם גור ועם כץ. "כמות האנשים שהם הצליחו להעסיק מראה כמה הם היו מוכשרים. בכלל, הישראלים שמצליחים בעגלות בארה"ב הם חבר'ה עם המון מוטיווציה ואמביציה. אלה לא אנשים רגילים. לא כל אחד שעובד בעגלות עושה דברים כמו שהם עשו. זה היה כרוך בכישרון ניהולי ויכולת להביט קדימה — כמה רמות למעלה. מי שמגיעים לרמות כמו שהם הגיעו אליהן אלה רק אנשים עם המון רעב ורצון להצליח. זה דורש המון עבודה קשה והתמדה. הם היו חבר'ה שקטים. כשהכרתי אותם הם היו קטנים — אבל מצליחים. עוד כשהיו להם רק ארבע־חמש עגלות הם עשו הרבה כסף, הם פשוט נשארו שם שנה אחת יותר מדי.

"בעולם עגלות המכירה יש שרשרת מזון. אתה מתחיל ברמה הכי נמוכה, כעובד פשוט, ולאט־לאט מתקדם. הבסיס של העולם הזה הוא העובדים הרגילים — ישראלים שבאים לתקופה קצרה, נהנים מהחוויה ועושים אחלה כסף. לא חסרים כאלה. יש הרבה ישראלים שחוזרים לארץ עם 30–50 אלף דולר משלושה־חמישה חודשים של עבודה. יש כאלה שמעבירים תואר שלם באוניברסיטה באמצעות העבודה בעגלות. הם נוסעים כל קיץ לכמה חודשים, וכשהם חוזרים לישראל הם לא צריכים לעבוד. לעובדים הפשוטים זו אווירה מדהימה. אחרי שלוש שנים במסגרת הצבאית הם מגיעים לחיים שבהם הכל חופשי והם עושים הרבה כסף ופאן. בעל העגלות שוכר ארבע־חמש דירות, משכן בכל אחת ארבעה־חמישה עובדים, ויש להם הווי. הם יוצאים, מבלים ועושים כסף.

"בעלי העגלות הם המוכרים המצליחים, שפורשים כנפיים ומחזיקים עגלות משלהם. יש מעטים כאלה. הרעיון הוא לפתח את העסק הזה על בסיס שיטה של שותפויות — אתה לוקח כל פעם את העובד הכי טוב שלך ופותח לו עגלה נוספת במדינה אחרת, ואז מביא לו שני ישראלים נוספים שיעבדו תחתיו, והוא נהפך לשותף שלך. אני מכיר הרבה חבר'ה שהצליחו ככה וחזרו לישראל — והיה להם קשה פה. זו בעיה לחזור לישראל אחרי שהצלחת בעגלות בארה"ב. זה כסף מהיר יותר מבכל דבר אחר. אין עסק כזה כמו העגלות. אני תמיד צוחק כשמדברים על רווחיות, שקודם יש סחר בסמים, ואחרי זה, במקום השני — העגלות. יש הרבה חבר'ה שמגיעים לרמות האלה, חוזרים אחר כך לישראל ומשאירים מנהלים בארה"ב שיחזיקו את העסק במקומם".

שיטות המכירה שבהן משתמשים הישראלים נחשבות אגרסיביות למקובל בארה"ב, ולפעמים אף גובלות בהטרדה. "קראנו לזה שיטת הקומבינציה", מספר ישראלי בעבד בתחום בארה"ב. "נכנסת אליך לקניון אמריקאית, למשל, פקידה במשרד עורכי דין, אחרי יום עבודה שבו היא ישבה כל היום מול מיילים בלי לדבר עם אף אחד. אתה מחייך אליה. שואל אותה כמה ילדים יש לה ואיך היה לה בעבודה. היא, שיש לה בעל אמריקאי שלא מדבר אתה ורק עסוק בבקבוק בירה שלו, מבסוטית. ואז אתה אומר לה איזה מדהימה היא יכולה להיות עם מוצרי ים המלח, מציע לה מחיר טוב — וזהו. שילוב של דיל טוב עם מוצרים טובים. כאלה שנמכרים ברשתות הפארם פה. זה בדיוק כמו הדיילים שעוצרים אותך ברשתות הפארם בישראל — רק שבארה"ב לשלם 20 דולר זה כמו לשלם בישראל 20 שקל, ואם יש לך קניון טוב בשכונה עשירה — אתה מרוויח יפה".

"עשיתי קיץ אחד בעבודה הזאת. הייתי מרושש באותה תקופה, דיברתי עם מישהו שעשה את זה ואמר שזה כיף ועושים מלא כסף, אז נסעתי", אומר ערן (שם בדוי). "הכרתי שם חבר'ה נפלאים, כל מיני קיבוצניקים ומושבניקים, עבדתי בארקנסו, שעתיים מאיפה שביל קלינטון גדל. גרתי עם שותף, די.ג'יי שעשה מוסיקת טראנס. באתי לעונת המכירות של חג המולד, עבדנו קשה — שבעה ימים בשבוע, השותף שלי הצליח הרבה יותר ממני. אתה מחזיק דוכן בקניון ונחשף לאמריקה האמיתית. זה לא ניו יורק. אלה מקומות של אמריקאים פשוטים שבהם אתה רואה נערות בנות 16 שמגיעות לקניון עם בטן של הריון. היתרון של הישראלים הוא שהם לא מחכים שהלקוחות יבואו אליהם. ראיתי אנשים בעלי כישורי מכירה שעומדים באותו מקום עם אותה סחורה ומרימים קופות שאתה לא מאמין. היכולת לתמרן אנשים היא בסופו של דבר חוש בפני עצמו".

ולמה כל כך חשוב שהעובדים יהיו ישראלים?

ערן: "לבעלים הישראלים יותר נוח לתקשר אתם, וחוץ מזה זו עבודה שאתה צריך בה להיראות אמריקאי, להיות ייצוגי, בחולצה עם כפתורים".

לדברי נאוה, "בעסקים האלה בדרך כלל אחד השותפים נמצא בארה"ב והשני נמצא בישראל — ועסוק בגיוס האנשים — כי על זה 50% מהעסק הזה עומד. זו המהות של העסק, על זה הוא יקום וייפול. זו העלות העיקרית שלך, ואתה חייב למצוא אנשים טובים, ברמה, שאתה יכול להשתמש בהם כמנהלים ואם יש כאלה עם אזרחות אמריקאית — זה בכלל המצב האידיאלי".

"כל שלוש־ארבע שנים תופסים קורבן בתחום הזה"

שמותיהם של אתרי האינטרנט המציעים לישראלים לעבוד במכירת מוצרי קוסמטיקה בארה"ב ובכלל לעבוד מעבר לים — "ג'ובה", "אקזיט" או "מכה" — מעידים על מה שאמור למשוך את מי שמתעניין בנסיעה. פוטנציאל השכר שעליו מדווחים האתרים — בין 4,000 ל–8,000 דולר בחודש — אטרקטיבי גם עבור מי שלא השתחרר מהצבא זה עתה, לאור העובדה שהוא גבוה לעתים פי ארבעה ויותר מהשכר הממוצע במשק הישראלי. השכר ניתן במזומן, בדולרים, ללא כל תשלום מס מצד העובד. אלא שמה שמנסים לצבוע לישראלים הצעירים כחוויה קלילה ומתגמלת המשלבת שכר גבוה עם טיול מסביב לעולם, נצבע השבוע בצבעים של חוויית אקסטרים עם סיכון גבוה — והסיבה לכך היא שרבים מאוד מאותם צעירים ישראלים פשוט עוברים על החוק האמריקאי.

"רוב הישראלים מגיעים לארה"ב ללא אישור עבודה, עם אישורי שהייה לתיירות בלבד. זה לא שהם לא חוקיים לגמרי — הם פשוט לא יכולים לעבוד, ומאחר שאתה משלם להם ב'שחור' אתה עובר על החוקים", אומר אותו ישראלי שעבד בעבר עם גור גייגר וכץ.

למה בעצם העסק הזה חייב להיות 'שחור' עם העסקה לא חוקית של ישראלים, ולמה פשוט לא לקחת אמריקאים שיעשו את העבודה?

"מהרבה בחינות זה נובע משיטת המכירה. נכון שאתה בסך הכל אומר ללקוח 'קח שני מוצרים ב–20 דולר ותקבל עוד שניים בחינם' — כמו שמוכרים כל דבר בארה"ב, אבל הישראלים פיתחו את זה. המוכרים הישראלים נחמדים, חרוצים, ואצלנו גם העובדים הפשוטים רוצים להצליח. הם לא יישבו בקניון ויחכו שהלקוח ייגש אליהם כמו האמריקאים — הם קמים ומושכים את האנשים אליהם. מהבחינה הזאת העסק הזה מבוסס על שיטת מכירה שרק הישראלים יכולים לעשות. מבחינת הכסף השחור, אתה משתדל לא לעבוד בצורה הזאת, אבל אם העובדים לא חוקיים, אין לך ברירה. הסיכון תלוי בכמות של הכסף שאתה מעלים. אם אתה מעלים 14 מיליון דולר — אתה בבעיה. כשאתה מגיע לגודל כמו שרסקו הגיעה אליו — לא רוצים אותך בארה"ב. אצל גור גייגר זה פשוט היה בגדול יותר, וברגע שאתה גדול אתה חשוף להרבה בעיות. כשאתה בעסק הזה אתה מגיע לרמה שאתה חצי עורך דין לענייני הגירה וחצי יועץ מס. אתה צריך להבין בהעברות כספים.

"גור גייגר וכץ היו חבר'ה מוכשרים מאוד, אבל פשוט אסור לגדול כל כך. זה עסק מסוכן. אתה משלם מסים, אבל לא על כל מה שאתה מרוויח. את המשכורות אתה משלם במזומן ואתה מעלים בדרך הרבה כסף. כשגרתי בארה"ב בחרתי את מקום המגורים שלי ליד הגבול של המדינה שבה עבדנו — כך שבמקרה שיש פשיטה, אוכל לעבור את הגבול ברגל".

גור גייגר, שלפי כתב האישום היו לו שני בתים ששוויו של אחד מהם מוערך ב–1.3 מיליון דולר, התגורר בעיר ראלי שבצפון קרוליינה עם אשתו ושני ילדיו, הגיע לארה"ב אחרי צבא עם ויזת תייר ונהפך למיליונר. לפי מסמכי בית המשפט, ב–2005 הוא התחתן בנישואים פיקטיביים כדי ליהפך לאזרח קבע בארה"ב, ועוד חמישה מהעובדים של החברה הנאשמים בכתב האישום קיבלו גם הם אזרחות דרך נישואים.

על פי כתב האישום, ב–2010 נאלץ כץ לעזוב את ארה"ב, וגור גייגר נותר לרכז את הפעילות בארה"ב, שמלבד צפון קרוליינה התפרשה בין היתר, גם לפנסילווניה, וירג'יניה, ניו ג'רזי, מיזורי וג'ורג'יה. בסרטון התדמית באתר החברה אומר גור גייגר: "מה שבאמת מעצב את רסקו ומגדיר אותה ועושה את מי שאנחנו זה העובדים שביום־יום עושים את העבודה". עובדיו, כפי שעולה מעדויות האופי שהוצגו בכתב האישום, העריצו אותו.

"הוא היה גדול, אבל היו חברות גדולות ממנו", ניסתה השבוע עמליה להבין מדוע דווקא רסקו עלתה על הכוונת. "יכול להיות שהסיבה לכך היא שהאזור שגור גייגר עבד בו — וירג'יניה והחוף המזרחי — הוא אזור שהממשלה יושבת בו, ואתה יותר קרוב בו לאש. זה אזור שכל שלוש־ארבע שנים תופסים בו קורבן בתחום הזה. הוא גם לא האחרון, כי מטבע הדברים מישהו ישתלט עכשיו על הקניונים שבהם הוא עבד".

למרות הפרשה, העניינים בתחום עובדים כרגיל. חברה ישראלית המעסיקה עובדים בעגלות בארה"ב שאליה התקשרנו השבוע בניסיון לברר על האפשרות לעבוד בארה"ב במכירה בחנויות ובעגלות לא נבהלה מהעובדה שאין לנו ויזת עבודה.

עם זאת, דף הפייסבוק שהחזיקה רסקו כבר אינו פעיל. מי שחיפש את שם החברה ברשת החברתית יגיע לחברת הבנייה שמחזיקה באותו שם — אותה חברה שבנתה את המרכז המסחרי הוותיק בנצרת עילית, שבו התחיל גור גייגר.