"כשהייתי בת 20, טסתי איתו לקפריסין והתחתנו בנישואים אזרחיים. חזרתי למרוקו נשואה בלי לספר להוריי כלום. כשבעלי החליט לעלות לישראל ולהתגייס לצבא, הודעתי להם שאני טסה ללמוד בישראל.
"הגענו לארץ. בעלי התגייס וגרנו בקיבוץ גינוסר. למדתי עברית, השלמתי את לימודיי באמצעות האינטרנט ונסעתי לקזבלנקה למבחנים. רק בשנת הלימודים הרביעית גיליתי להוריי שאני ביחסים עם יהודי־מרוקאי. עדיין לא סיפרתי שהתחתנו.
"כשהודעתי להוריי שאני מתכוונת להתגייר, אמי הודיעה לי שהיא מנשלת אותי מהירושה הענקית שיועדה לי מצד אביה, והוסיפה שברגע שאעשה את הצעד, לא תהיה לי דרך חזרה. זה לא הרתיע אותי. רק אחרי שהתגיירתי ונישאתי לבעלי בחתונה יהודית, סיפרתי להוריי שאני נשואה. אז נודע לי שאבא שלי הוא בעצם בן לאם יהודייה, עובדה שהוסתרה מאיתנו כל השנים.
"לאורך כל היכרותנו היה בעלי חילוני גמור. כשהתחלתי בהליכי הגיור, הוא למד איתי, ובמהלך הלימודים התחזק בדת. כשנכנסתי להיריון עם הבת שלנו, נדרשתי להיכנס לשמירת היריון, ובעלי לקח על עצמו עוד ועוד מצוות כדי שהעובר ישרוד. לאט־לאט מצאתי את עצמי חיה עם חרדי.
"היה לי מאוד קשה עם זה, אבל ידעתי שאין לי דרך חזרה למשפחה, ולא רציתי להודות שאמי צדקה בכך שהזהירה אותי לא להתחתן איתו. הלכתי עם חצאיות ארוכות וכיסוי ראש, שמרתי מצוות, קלה כחמורה, העיקר שיהיה מאושר ושיהיה שלום בית. הרגשתי שאני צריכה להוכיח כל יום שאני יהודייה באמונה שלמה, ולא משנה מה אעשה – תמיד אהיה 'חשודה'.
"ככל שהזמן עבר, המצב החמיר. למעשה, האהבה נגמרה. חיינו באותו בית כשותפים ובקושי דיברנו. חוויתי בדידות עמוקה. הרגשתי כמו אובייקט שמשתמשים בו למטרות שהרבנים הכתיבו לאישה: לעשות ילדים, לבשל ולדאוג שהבעל ילמד תורה ויהפוך לתלמיד חכם. הרגשתי כאם חד־הורית הרבה לפני שהתגרשתי.
"הדחף לעשות שינוי הגיע בעקבות תאונת דרכים שעברתי לפני כשמונה שנים. בעקבות התאונה נמחק לי הזיכרון לטווח קצר. אני, שדוברת שבע שפות, לא יכולתי לחזור לעבודתי בקבלה בבית מלון, ועבדתי כעוזרת־מטפלת בשכר מינימום. התאונה גרמה לי להבין שהחיים קצרים. למרות שהקרבתי הכל עבור בעלי, אסור לי להקריב גם את העתיד שלי.
"השינוי התחיל ממודעה במקומון, שבעקבותיה הצטרפתי לקורס רכזי איכות סביבה. עבדתי בפיתוח פעילויות קהילתיות וגיליתי בי כוחות שלא ידעתי על קיומם. כשבתי הייתה בת שש, הודעתי לבעלי שאנחנו נפרדים ועברתי איתה לדירה שכורה. זו הייתה יציאת מצרים הפרטית שלי. פתאום הרגשתי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. היה לי חשוב לתת דוגמה אישית לבת שלי, כדי שתראה שאישה יכולה לקחת את חייה בידיה, גם בלי תמיכה כלכלית וחברתית, לשנות את גורלה ולהיות מאושרת.
"לפני שנתיים נרשמתי למרכז הבינתחומי בהרצליה ללימודי קיימוּת וממשל. קיבלתי הלוואות, מלגות ועזרה מאנשים טובים. לאחרונה התקבלתי לתוכנית ארגוב למנהיגות ודיפלומטיה, המיועדת למצטיינים. לפני שנה עברתי עם הילדה להרצליה, ואנחנו גרות בדירה עם שותפים.
"כשסיפרתי להוריי שאני מתגרשת, הם לא שמחו. לא רק שעזבתי את הקהילה הסינדהית ונישאתי ליהודי, עכשיו הוספתי בושה – גירושים! אבל אמי הודיעה לאחרונה שתהיה מוכנה לחזור בה מההחלטה להוציא אותי מהירושה, אם אחזור הביתה ואתן לה לבחור את בעלי הבא, שיהיה כמובן סינדהי ממשפחה עשירה. אבל לא עשיתי את הדרך הזאת כדי לתת לה לשלוט בחיי. הקשר שלי עם ישראל והעם היהודי הוא מעבר לכל עושר.
No comments:
Post a Comment