הכל התחיל בכתבה שעשתה עליה רינה מצליח ל"אולפן שישי" בערוץ 2, בעקבות שני ספרים שכתבה קליין: האחד על עבודתה במוסד, ששמו "האשה שבין הצללים", והשני נקרא "27 ליוני 1951", רומן בדיוני שעוסק בפרשת הילדים החטופים. שמו הוא תאריך הלידה של אילנה, האחות שלטענתה נחטפה, וזהו הפרט היחיד שיש למשפחה על זהותה.
עורך "אולפן שישי" התלהב מהסיפור על סוכנת המוסד ומעלליה בבירות אירופה, רינה מצליח התלהבה יותר מנושא החטיפה, משכה לשם את הכתבה ששודרה לפני כמה חודשים - והחזירה את הנושא לכותרות. "אחרי השידור אורנה אמרה לי שראשי עמותת 'אחים וקיימים' רוצים ליצור איתי קשר, ואיך ששמעתי את הסיפור שלהם, אמרתי: 'כולכם באים אליי בשבת לתוכנית 'פגוש את העיתונות', ומספרים שם את מה שסיפרתם לי כרגע'", סיפרה מצליח לפני כמה חודשים ל"לאשה".
"מהרגע שהכתבה של רינה מצליח שודרה, הפייסבוק שלי געש, צלצלו אליי מאות משפחות, ולא רק תימנים", מספרת קליין (60), תושבת כפר־סבא. "גם עיראקים, פרסים, מרוקאים, רומנים, פולנים וגם דרום־אפריקאים, כמונו, לא אחד ולא שניים. יש משפחה דרום־אפריקאית במושב הבונים, שכבר מפרסמת את זה שנים. לא ציפיתי למבול כזה, זה היה כמו כדור שלג. בשבילי, כאשת מוסד, היציאה הזאת לתקשורת לא מובנת מאליה. זו אנטיתזה למי שאני, אבל נשאבתי לזה לגמרי, ואנחנו לא נשקוט עד לפתרון".
איך את מסבירה את העובדה שדווקא הסיפור שלך גרם לפרשה הזאת לעלות שוב לסדר היום?
"בשביל הציבור במדינה הסיפור התימני הזוי ולא הגיוני, אבל כשבאה מישהי מהמוסד, אשכנזייה, ביחד עם אחיה שהוא לא פחות מאשר מנכ"ל מכבי שירותי בריאות, זו פצצה. אי־אפשר יותר להתעלם. הוריי רחוקים מאוד מהאפיון של המשפחות שילדיהן נחטפו בשעתו, ובכל זאת, גם הבת שלהם נחטפה ונמסרה, ואמרו להם שהיא מתה".
הם לא חשדו?
"בהתחלה לא. הם היו ציונים גדולים, צעירים מאוד, תמימים מאוד, ולא תיארו לעצמם שפה, בארץ של היהודים, יעשו להם דבר כזה. אבא שלי היה מזכיר תנועת הבונים בדרום־אפריקה, ולא היה טמבל, אבל באותה תקופה רופאים היו אלוהים. הרופא אמר שהילדה נפטרה, אז היא נפטרה. ההורים שלי המשיכו הלאה, אבל כשאמא שלי נכנסה להיריון נוסף, עם אחי רן, היא סירבה ללדת בארץ. הם נסעו לדרום־אפריקה כדי ללדת אותו, וזה היה ממש מזל כי הוא היה חולה מאוד".
מתי הבנת שיש קשר בין משפחתך ובין הפרשה הזאת?
"בגיל 12־13, כשהתחילו הסיפורים על ילדי תימן. כל 20 שנה בערך הסיפור הזה מתעורר,
היו כבר שלוש ועדות חקירה, וכבר אז חשדתי שאנחנו חלק מזה. לא דיברתי על זה עם ההורים, הם לבד התחילו לחשוד, אבל הם מעולם לא הלכו להתלונן ולא פנו לאף אחד לבקש תשובות. היום הם מכים על חטא. אבא שלי אומר שהוא חולם לחבק את התינוקת. אמרתי לו: 'אבא, היא כבר לא תינוקת, היא כבר בת 65'".
בלי גופה, בלי מסמכים
הוריה של אורנה סנדלר קליין, ריבה וברוך סנדלר, עלו לארץ בסוף 1948 מדרום־אפריקה, והתמקמו בקיבוץ בצפון הארץ, אבל הקיבוץ לא הסביר להם פנים ובני הזוג, אז בני 22, עברו לבית־ינאי. "בשבוע שבו הם עברו נולדה אחותי הבכורה אילנה בבית החולים ליולדות ברנדס בחדרה", משחזרת קליין. "היא נולדה בריאה, הייתה עם אמא שלי כל היום, אבל למחרת הודיעו לה שהילדה חולה ושהיא לא תוכל לראות אותה. ביום שלאחר מכן הודיעו לה שהתינוקת במצב קשה, ולא נתנו לה להתקרב, וכשאבא שלי בא אמרו לו שהתינוקת נפטרה. בלי גופה, בלי שום מסמך או תעודת פטירה".
איך אתם יכולים להיות בטוחים שאילנה נחטפה ולא מתה?
"התיאור של אמא שלי מתאים אחד לאחד לתיאור של הנשים האחרות. לא נתנו להם פתק, לא כשהיא נולדה, לא כשהיא נפטרה ולא כשהיא נקברה. שלחו אותם הביתה בלי כלום. כשהם התחילו לחשוד, אח של אבא שלי, שהיה רופא מחוזי, הביא להם את התיק הרפואי בהסתר, וגילינו שכל החומר של ההיריון והלידה נתלש מהתיק, כאילו לא היה קיים. כשהלכנו לבית החולים לברר בארכיון, התברר שהארכיון עבר לבית חולים אחר, ושם הוא עלה באש וכל התיקים הושמדו. בהמשך התברר לנו ש־17 ארכיונים כאלה נשרפו. זה נראה לך מקרי?".
מה עשיתם עד היום בשביל למצוא את אילנה?
"לפני עשר שנים שכרנו חוקר פרטי, איש מוסד לשעבר, והוא לא מצא שום דבר. בשלב מסוים אחי החליט לכתוב מכתבים לכל הנשים שנולדו בשבוע הזה בארץ, דרך רשימה שהוא הוציא ממשרד הפנים, וגם הוא לא הגיע לשום דבר, אבל כשאילנה הגיעה לגיל 18, הגיעה משטרה צבאית הביתה (כיוון שקיבלה צו גיוס ולא התייצבה. ד"ח.).
"בכלל, מאז שחזרתי מהשליחות בחו"ל במסגרת העבודה, קרו לי דברים מוזרים. המון אנשים פנו אליי כאילו אני מישהי אחרת. למשל, הלכתי עם הבת שלי לחנות בקניון 'ארנה' בהרצליה, והמוכרת אמרה לי 'מה נשמע?'. שאלתי אותה אם אנחנו מכירות, והיא ענתה: 'חשבתי שאת קליינטית שלי, מישהי שדומה לך בול'; פעם הוצאתי את האוטו מתיקון, ומנהל המוסך שאל אותי אם יש לי אחות, כי החברה הראשונה שהייתה לו דומה לי קופי; יום אחד הלכתי למשתלה ליד בית־ינאי, והמוכר אמר לי: 'רק בבוקר היית פה'. אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שלי שם, אז הוא אמר: 'אני יכול להראות לך את עצמך במצלמה'. ודווקא באותו יום הייתה תקלה ושום דבר לא צולם; והייתה הפעם שנכנסתי לקניון ליד בית־ינאי, והמאבטחת שאלה: 'מה שכחת? הרגע היית פה'. אבא שלי כל כך התרגש מזה, שהוא הסתובב עם התמונה שלי בקניון ושאל אנשים אם הם
ראו בסביבה מישהי שדומה לי".
איך התייחסו אלייך, כאשכנזייה, בעמותת "אחים וקיימים"?
"מחבקים אותי באהבה, אבל מצד שני בעמותת 'עמר"ם', שפנו אליי עוד לפני הכתבה והיו בהשקה של הספר, טוענים שכל החטיפות נולדו מגזענות נגד התימנים. אני לא פוסלת את זה, כי גזענות הייתה וישנה, אבל אני גם יודעת שנלקחו הרבה ילדים אשכנזים".
איך זה קרה לדעתך?
"מפטרונות ויהירות של ותיקים לעומת חדשים. הייתה פה פטרונות נוראית נגד מזרחים, וגם נגד אשכנזים
ניצולי שואה שהגיעו ארצה בבגדים גלותיים ודיברו במבטא. הוותיקים כנראה אמרו לעצמם: 'מסכנים הילדים האלה, שצריכים לחזור למשפחה שלהם במעברה. ניתן אותם למשפחות שאין להן ילדים'. שמעתי על אישה שנכנסה להיריון, והקיבוץ אילץ אותה לעשות הפלה. לימים התברר שהיא לא יכולה להיכנס להיריון, הקיבוץ היה חייב לה ילד, אז ארגנו לה ילד תימני. יש לזה הוכחות".
אבל שלוש ועדות חקירה קבעו שזה לא היה ולא נברא.
"איך יכול להיות ש־17 ארכיונים הושמדו אחרי שביקשו מהם להביא את הניירת? אם ועדת החקירה אומרת שזו תקלה טכנית, זו ועדת חקירה? זו ועדה שבאה לעשות וי וללכת. לא ייתכן שיש ילדים שקיבלו תעודות פטירה בתאריכים שונים, ממחלות שונות, במקומות שונים. לא ייתכן שילדים יוכרזו כמתים ללא מקומות קבורה, ואחרי 18 שנה יקבלו צווי גיוס. משהו לא מסתדר פה".
מה יש לך לומר לחברי הוועדה הרביעית שתקום בקרוב?
"אני לא תולה תקוות, אבל אולי נדע משהו. הלוואי שמדינת ישראל תכיר במשפחות האלה כקורבנות, ולא תתייחס אליהן כאל הזויות. הסיפור חוזר על עצמו יותר מדי. אנחנו בתקופת האל־חזור. עוד כמה שנים לא
יהיה עם לדבר ועם מי לברר. המדינה חייבת להתנקות מהסיפור הזה"
דברים שהשתיקה יפה להם
אורנה סנדלר קליין נולדה בבית־ינאי, שלישית במשפחה בת חמישה ילדים. אחרי הבת הבכורה אילנה נולד רן (64), היום מנכ"ל מכבי שירותי בריאות, עמי (62), מורה, אחריו אורנה ואחריה נולדה ורדה (52), קצינה בשב"ס. בגיל 21 התגייסה אורנה למוסד בעקבות אחיה רן, שכבר היה איש שירות. את בעלה שייקה, איש התעשייה האווירית לשעבר, הכירה בגיל 27 דרך חברה משותפת ששידכה ביניהם. "לא הפריע לו שאני כל הזמן בחו"ל, זה היה הדיל, הוא הכיר אותי ככה", היא אומרת.
לשניים נולדו שתי בנות, הילה (31), גננת, נשואה ואם לשניים ושחר (30), עובדת בחברת היי־טק. באלבומים המשפחתיים שלהם רואים לרוב תמונות של אבא ושתי בנות - אמא נעדרת. בשנותיה הרבות במוסד שהתה בחו"ל רוב הזמן, לרוב בזהות בדויה. בעלה גידל את הבנות, וגם כשהייתה איתם לא הצטרפה לצילום, בשל תפקידה.
על מעלליה במוסד היא אינה יכולה לדבר גם עכשיו, 15 שנה אחרי פרישתה, אבל בקווים כלליים היא אומרת שעסקה באיסוף מודיעין, חיפוש אנשים שלמדינה היה עניין בהם, ועוד דברים שהשתיקה יפה להם.
בנותיה לא ידעו במה אמא עובדת, פעם אפילו חשדו שיש לה רומן מהצד. "הן ידעו שאני שייכת למערכת הביטחון, אבל לא ידעו במה בדיוק. הן כעסו, היו תקופות שהן לא היו מוכנות לדבר איתי, היו הרבה צמתים שבהם הן היו צריכות את אמא, ואמא לא הייתה. הניתוק מהן היה הדבר הכי קשה בעבודה".
איך התמודדת עם רגשות האשם?
"קשה, אין שיטה להתמודד עם רגשות אשם. נשאתי אותם עליי, סחבתי אותם על הגב כמו שק כבד".
הבנות מתחשבנות איתך היום על מה שהיה?
"לא, יש בינינו קשר מצוין בזכות העובדה שפרשתי בזמן. אנשים לא קולטים איך הקשר שלי עם הבנות
חזק כל כך. עשינו עבודה, זה לקח שנים, והיום - אם אנחנו לא מדברות כמה פעמים ביום, אנחנו לא רגועות".
איך הגעת למוסד?
"אחי אמר לי 'בואי תנסי', אז באתי. הייתי הבחורה היחידה בקורס, וגם הכי צעירה, ילדה תמימה מהמושב, אבל למדתי לא להיות תמימה. היום יש יותר בנות במוסד, אבל היו תקופות שטסתי לחו"ל בתדירות מטורפת כי לא היו מספיק נשים. למדתי לחיות עם גברים, להבין את הראש שלהם. הייתי צריכה להוכיח שהאמהות שלי לא מפריעה. אסור היה לי להגיד שאני לא יכולה לנסוע כי הבת שלי חולה. פעם שחר ממש התעלפה לי בידיים, ונאלצתי לצאת למשימה. בכיתי כל הדרך ברכבת מפריז להולנד".
יש יתרון לנשים במקצוע הזה?
"הרבה יתרונות, יש לנו את זה בגנים: יכולת להריח סכנה, אינטואיציה חדה, יכולת ירידה לפרטים. נשים נתפסות כלא מזיקות ולא מאיימות, ולכן הן נטמעות טוב יותר בשטח. גם פלרטוט נשי עוזר".
קרה שמכרים זיהו אותך בחו"ל?
"כן. פעם פגשתי בציריך חבר שהכרתי עוד מהגנון, שהיה מאבטח בשדה התעופה. הייתי עם קולגה, אמרנו 'אהלן אהלן', והיה ברור לי שהוא הולך לחפש אותי ברשימת השמות ולא מוצא. שבוע אחר כך חזרתי לציריך מפרנקפורט, פגשתי בו שוב, והוא עדיין לא אמר מילה. לימים נפגשנו בארץ, והוא שאל אם עבדתי במערכת הביטחון.
"במקרה אחר נכנסנו למסעדת 'ל'אנטריקוט' בפריז, כל ישראלי שמסתובב בפריז מכיר אותה, היינו בתפקיד ומישהי שהייתה איתי בקורס מ"כיות בצבא ישבה בקצה המסעדה וצעקה 'אורנה, אורנה', ואני בכלל לא אורנה, כן? מובן שהתעלמתי, ולמזלי היא לא עשתה מזה עניין. הייתי מתורגלת, עשינו בקורס סימולציות על תרחישים כאלה".
היו מקרים שחשת בסכנת חיים ממשית?
"כן. קרה שתפסו אחד מהחברים שלי ונאלצתי לברוח כי הבנתי שתכף יעלו גם עליי. בפעם הראשונה שעברתי ביקורת דרכונים בשם בדוי, הייתי לחוצה מאוד. בפעם השלישית זה כבר עבר לידי".
ניסית לרתום את הארגון כדי לחפש את אחותך?
"ממש לא. המוסד הרי פועל בחו"ל, לא בארץ".
למה עזבת את המוסד?
"הרגשתי שאם אני לא חוזרת הביתה מהר, לא תהיה לי משפחה"
לא מפסיקה לנסות
לאחר פרישתה מהמוסד הייתה קליין מנכ"לית עמותת "חיים בדרך מתונה" שעסקה בבטיחות בדרכים, בהמשך למדה ועסקה בקואוצ'ינג כמה שנים, וכיום היא מקדישה את חייה לחיפוש אחר אחותה, שאותו היא מגדירה "תפקיד חיי". "אני רוצה לפתור את התעלומה, להסיר את הכתם הזה מתולדות המדינה", היא אומרת.
לא חששת שיתייחסו גם אלייך כאל הזויה?
"אני לא רואה ממטר, לא מפריע לי מה שחושבים. עברתי בדיקות פסיכולוגיות מפה עד ירושלים, אני סומכת על עצמי, וגם אחי יצא לאור עם זה. אנחנו מה שאוהבים לקרוא 'מלח הארץ'. זה נותן לנו את האמינות".
איך מאות משפחות ימצאו את יקיריהן, אם את, אשת מוסד מקושרת ומיומנת, לא הצלחת למצוא את אחותך?
"אני בן אדם שיודע לחקור, ואני יודעת שבלי קצה חוט אין סיכוי. לצערי אין לנו קצה חוט. אין תיעוד, ולכן מישהו צריך לדבר. הייתי רוצה שגם המאומצים עצמם יהיו אמיצים, ובניגוד לתחושה הפנימית שלהם, שיבואו, יעשו מעשה אמיץ וייתנו שקט למשפחות. שמישהו יתעורר שם כדי להגיד: 'כן, אני מאומץ'".
איפה אחותך נמצאת לדעתך?
"מאחר שאני יודעת שהרבה ילדים הופנו לקנדה ולארצות־הברית, אני מניחה שהיא שם. את הילדה הלבנה הזאת בטח מכרו בהמון כסף, ולמי היה אז המון כסף? רק ליהודים באמריקה. אני בטוחה שהיא נמצאת שם, יושבת בבוורלי־הילס באיזה ארמון עם הרבה כסף וחיה חיים מאושרים".
את מדמיינת את הפגישה ביניכם לבינה?
"הרבה מאוד שנים. אנחנו לא מחוברות נפשית, אין לי אחות שאני מתגעגעת אליה, אבל אשמח לפגוש אותה ובעיקר לעשות להורים שלי סגירת מעגל".
איך סיכנת את חייך והקרבת את משפחתך עבור מדינה שלטענתך פשעה נגד משפחתך?
"מעולם לא חשבתי על זה, מעולם לא חיברתי בין שני הסיפורים. אני לא מצטערת על מה שעשיתי, אני אוהבת את המדינה ומאמינה בנחיצות קיומה. אני לא מחפשת אשמים, אני פשוט רוצה לדעת מה קרה לאחותי".
את מאמינה שתמצאי אותה?
"האמת היא שלא, אבל אני לא מפסיקה לנסות. רק אם יקרה נס נמצא אותה, אלא אם כן היא תקרא את הכתבה ותבוא בעצמה. אני עושה את זה בשביל הסיפור הגדול, לאו דווקא בגלל הסיפור האישי. ואם על הדרך גם אמצא את אחותי, הרווחתי. אם יש אגדות ויש נסים, אז אולי יום אחד ניפגש".
