אדוארדו אלשטיין

לדיון הראשון בהסדר החוב של אי־די־בי בבית המשפט, כשנוחי דנקנר ביקש להציג את ה"מחלץ" שלו, השותף החדש והמסתורי אדוארדו אלשטיין, איש עסקים ארגנטינאי שאינו מוכר בישראל, הוא ביקש ממנו להגיע ארצה במהירות.

אלשטיין, ששהה באותה שעה בבואנוס־איירס, לקח טיסה לפריז, אבל הסדר הנושים לא ממש עניין אותו. זה קרה בל"ג בעומר ואלשטיין, חב"דניק אדוק,

  

ביקש לעלות באותה הזדמנות לקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון. "הגעתי לפריז והודיעו שאין טיסות המשך. נוחי רצה לשלוח לי מטוס פרטי. סירבתי. לי לא מתאים מטוסים פרטיים. יקר לי מדי. ניגשתי לדיילת והתחננתי אליה שתעלה אותי לטיסה בלי כרטיס. העיפו אותנו מהדוכן. הסברתי שוב ושוב שזו מצווה לעלות לקבר בר יוחאי. מישהו זיהה אותי בסוף כאדוארדו של דנקנר ומצאו לי מקום במחלקת תיירים. עליתי אפילו בלי כרטיס עלייה למטוס. אצלי תמיד, כשהסיכויים לא ריאליים - הכל מסתדר".

  

אדוארדו אלשטיין, 53, עומד להיות השם הכי חם בעולם העסקים הישראלי. מהשבוע הבא, אם וכאשר יאשר בית המשפט את הצבעת בעלי איגרות החוב, הוא יהפוך לאיש החזק במשק ויחלוש בין השאר על סלקום, שופרסל, כלל ביטוח ונכסים ובניין, ויספק תעסוקה לעשרות אלפי משפחות בישראל.

  

בראיון מקיף חושף אלשטיין פרטים על עתיד אי־די־בי ועל הדרך שבה הוא מתכוון לנהל אותה - אחרי עידן דנקנר.

  

איך הרגשת כששמעת שניצחת בהצבעה?

"כשקיבלתי את השיחה הייתי באמצע ארוחת צהריים משפחתית, כי ביום ראשון אין עבודה ולימודים בארגנטינה. אמרתי לאשתי שזה הרבה מעבר לעסקה. בלי ספק זה אירוע שמחולל שינוי בחיים שלנו. חשבתי גם על זה שבכל 33 השנים שאני עושה עסקים, מעולם לא הייתי תלוי בתוצאות של הצבעות של כל כך הרבה גורמים".

  

מה אתה חש כלפי נוחי ברגעים אלו?

"הרבה כאב. בלי ספק הוא איש עם הרבה מעלות, שיידע לצרף אותן לניסיון ולטעויות שנעשו, ויוכל להתאושש".

  

בהילולה של פינטו

בשבוע שעבר נפגשנו בסוויטה שלו בקומה ה־17 במלון שרתון. מאז, שוחחנו לאורך ימי ההצבעה ולאחריה. אלשטיין אינו מצטייר כמיליארדר טיפוסי. במהלך הראיון עימו נכנסים ויוצאים מהחדר חבריו מישראל ומארגנטינה. הם יוצאי דרום אמריקה בשנות ה־50 וה־60 המאוחרות לחייהם, לבושים בסגנון חופשי מאוד ומדברים חצי עברית־חצי ספרדית.

  

"הם החבר'ה שלי למוצ'ילרוס, לתרמילאות", מגלה אלשטיין. מתברר שאחת לשנה הוא יוצא עם חברים לטיולי קברים ומקומות קדושים ליהדות מסביב לעולם, ממרוקו ועד קזחסטן, רק גברים, ומסיים תמיד בישראל, בצפת, בחברון, בהר מירון ובמקומות היסטוריים אחרים.

  

"אנחנו אף פעם לא ישנים במלונות", הוא אומר. "ישנים על ספסלים בנמלי תעופה, במכוניות שכורות, באוטובוסים, ברכבות. טסים במחלקות רגילות. זה הקטע. לא עניין של כסף. אני יכול להרשות לעצמי מטוסים פרטיים ואת הסוויטות הכי יקרות בעולם, ואני נהנה יותר לישון בשק שינה עם חברים על הספסל בטרמינל של נמל תעופה. לא יודע להסביר את זה, אבל שם אני הכי נהנה".

  

וכך, בטיול התרמילאים האחרון, לפני שנה וחצי, הגיע באחת התחנות גם להילולה של הרב יאשיהו פינטו בבולגריה. "אני מיודד איתו, והוא שאל אותי אם אני רוצה להשקיע באי־די־בי. 'אתה האיש שיכול לעזור לנוחי', אמר לי. 'אתה חייב לפגוש אותו ולעזור לו'. האמת, כבר קודם, בלי קשר, קיבלתי טלפון מאחותי שגרה בארץ בקיבוץ ניר־יצחק ליד עזה. היא תמיד מחפשת לי חברות בקשיים, כי היא יודעת שאני מחפש, וגם סיפרה לי על המשבר באי־די־בי.

  

"בסוף אוגוסט 2012 עלינו למטוס בפעם הראשונה לפגוש את דנקנר. מחלקה רגילה. תיירים. לבוש במראה התרמילאי שלי. עלתה לי מחשבה בראש: זו מדינה קטנה שכולם מכירים את כולם. אני הולך לפגוש את אחד האנשים העשירים במדינה ולהציע לו להיכנס איתו כשותף בחברה הגדולה בישראל. מה יחשבו עליי? אבל הייתי במהלך טיול התרמילאים. כששואלים אותי מה עושה אותי הכי מאושר, אני עונה: לעשות דברים עם מטרה, ליהנות עם חברים.

  

"קבעתי עם נוחי שעה לפני ערב שבת והייתי לחוץ. קודם עוד נסענו לקבר יוסף. את נוחי הכרתי עשר שנים קודם, כשבתו הבכורה עשתה טיול אחרי צבא בפטגוניה. הוא ביקש לחגוג איתה את ליל הסדר, שאני עורך דרך קבע כל שנה לתרמילאים ישראלים במלון שלי, שאו־שאו, שהוא המלון הכי מפואר בפטגוניה. הוא התקשר וביקש שאסדר לו חדר אצלי. קיימנו אז הרבה שיחות נפש ומאוד התרשמתי ממנו.

  

"כשחזרתי לארץ החלטנו שניפגש מחוץ למשרדים באווירה לא פורמלית. יום שלם ביליתי בביתו בהרצליה־פיתוח. הוא אמר שכל מה שאחליט, הוא מוכן להצטרף ולעזור לי בתהליך. זה בהחלט החלום שלי להשקיע בישראל. אני אוהב את ישראל מאוד וביקרתי בה מאות פעמים. הסברתי לנוחי שמצבו מזכיר לי משברים שעברנו באמריקה הלטינית ואשמח לעזור מניסיוני ולהיות שותף. הוא הזמין אותנו לעזור לו. חשבנו שהוא יכול לפתור את המשבר עם כסף קטן. דנקנר כנראה האמין שיספיקו 25 מיליון דולר כהשקעה בגנדן. מהר מאוד התברר שצריך 100 מיליון דולר. דיברנו איך לשתף אותו באחוזים ולתת לו אופציה, אבל אחרי פגישות עם בעלי אג"ח הבנו שנדרש הרבה יותר כסף, אפילו 200 מיליון דולר. הצענו לו 25 אחוז שותפות. הוא דחה את זה, ואז, לפני חצי שנה, עזבנו והחלטנו לגבש קבוצה משלנו. התאכזבתי, למרות שקשה מאוד להיכנס לנעליו

בתקופה כזו ולשפוט אותו במצבו".

  

להשלים מניין במסוק

אלשטיין הוא איש עסקים יוצא דופן, כפי שיכול להעיד סיפור רכישת האי הפרטי שבבעלותו. ויקטוריה הוא אי קטן הנמצא במרכז אגם ועליו בית אירוח. מספרים שאלשטיין עושה שבת על האי, וכדי להשלים מניין יטיס לשם במסוק או ישיט ביאכטה ישראלים שפגש במקרה.

  

הוא מספר: "זה היה במהלך המשבר הקשה ביותר של ארגנטינה. הפזו היה חסר ערך. החלטתי לא ללכת לבזבז בחו"ל. שכרתי בית בפטגוניה. איש זקן שאל אותי אם ארצה לראות נכס. לא עניין אותי, אבל הוא היה אדם זקן וכיבדתי אותו. הפלגנו לאי מרחק של 50 דקות, אבל בעל הבית המבוגר סירב להכניס אותנו לביתו. הנכד שלו אמר לי: 'בוא, אעשה לך סיור'. ראיתי על האי מעיין ואייל שותה ממנו, אחרי שחצה את האגם והגיע מאי אחר. הרגשתי שאם אייל מגיע עד המעיין, אז זה מעיין עם סוד. באותו רגע החלטתי על הרכישה, ואני לא מצטער לרגע. אבל אני מרגיע אותך: יש בתל־אביב דירות הרבה יותר יקרות מהאי הזה".

  

האם ככה יתנהלו מעתה העסקים גם באי־די־בי, עם סודות ורוחניות? אולי. אבל קשה מאוד לזלזל באיש שהפך לאחד מעשירי ארגנטינה. חברת הנדל"ן שלו היא אחת הגדולות בארגנטינה ובונה בלי הפסקה בבואנוס־איירס ובכל רחבי המדינה. יש לו 30 אחוז בבנק המשכנתאות הממשלתי הגדול בארגנטינה והוא גם שולט ב־45 קניונים ומרכזי קניות. רק השבוע פתח קניון חדש בשכונת היוקרה פלרמו במרכז בואנוס־איירס. אכסניית התיירים בית יעקב, המוכרת לכל המוצ'ילרים הישראלים, גם היא בבעלותו, וגם חלק לא מבוטל מהאי המלאכותי שהרחיב את שטחי המסחר והמשרדים בבואנוס־איירס. וגם תאגיד חקלאי ענקי בשם קרסוד, שנחשב בעבר ליצרן הבשר והתבואה הגדול במדינה ובבעלותו עשרה מיליון דונם. ואם לא די בכך — הוא גם נשיא ובעל מניות בחברת הכרייה האוסטרלית אוסטרלגולד ארגנטינה.

  

הוא נשוי ואב לשלושה בנים, ששני הבוגרים מהם עשו שנת שירות בישראל, ולבת. הקשר שלו לישראל החל בגיל 20, כשהגיע לביקור. הוא למד קצת עברית במכון למדריכי חוץ, "ברמה של כיתה א', כי בארגנטינה הייתי בבתי ספר ציבוריים לא יהודיים. החלטתי ללכת להדרכה בישראל. שאלו אותי: 'אדוארדו, מה הניסיון שלך?' אמרתי: 'עשיתי שירות חובה בצבא הארגנטינאי'. שאלו אותי: 'מה זה חנוכה?' אמרתי שאני לא יודע, אולי זה החג עם הנרות. לא רצו שאשאר, אבל שיכנעתי אותם. הייתי צריך להסביר לילדים מה זה שבת. אף פעם לא עשיתי שבת. אז יצרתי קשר עם רבי של חב"ד שיסביר לי, ומאז אני חלק בלתי נפרד מהם".

  

הוא עצמו, כך הוא מספר, נולד למשפחה חילונית בורגנית. הכסף הראשון בא מהבית — סבו ואביו היו יזמי נדל"ן. ב־1990 נסע לניו־יורק ופגש במשקיע היהודי המפורסם ג'ורג' סורוס — שנתן לו לנהל עבורו עשרה מיליון דולר, ואחר כך היה מעורב איתו גם בניסיון ההשקעה בבנק הפועלים. סורוס סייע לו בארגנטינה ונשאר שותפו שנים רבות. היום הוא מזכיר את בניו של סורוס, שעימם הוא בקשר כיום, ומקווה שיהיו שותפים בקבוצת אי־די־בי.

  

שני דולרים מהרבי

הוא מספר שהפגישה בברוקלין עם הרבי מלובביץ' שאבה אותו ליהדות. "היה תור ענקי ורציתי לברוח. לא הבנתי למה כל כך הרבה אנשים מחכים לדולר אחד. חבר שלי מחב"ד התחנן: חכה עוד חצי שעה. אמרתי: אבל אני לא מאמין בזה. הוא לא משלם לי על השעה שביזבזתי. אבל הרבי מלובביץ' העניק לי באופן מפתיע שני דולרים ולא אחד. 'דולר אחד בשביל ההצלחה שלך, ודולר אחד שתיתן למישהו שצריך יותר ממך'. זה נגע לליבי".

  

הוא גר בניו־יורק שנה עם חברתו, לימים אשתו. הרב הוא זה שהמליץ לו אחר כך למכור את אחזקותיו בבורסה ולהתמקד בנדל"ן. "אני איש של השקעות ממשיות. בדברים ריאליים. זה סוד הצלחתי", הוא אומר, "וזה גם מה שהביא אותי לאי־די־בי".

  

את הישראלים הכיר בצורה קצת מוזרה. "קניתי את המלון היוקרתי בפטגוניה", הוא מספר, "והחלטתי לעשות שם כל שנה ליל סדר למוצ'ילרים הישראלים. בהתחלה היה צריך ללקט אותם מההרים. מצאתי קבוצה מאוד גדולה של ישראלים באמצע ההר. דבר ראשון שאלו אותי: 'איך אנחנו יודעים שאתה יהודי? עשית ברית מילה?' כך הכרתי ישראלים.

"בשנה הראשונה התארחו עשרה. משנה לשנה, מפה לאוזן, זה גדל וגדל עד שהמלון כבר לא יכול היה להכיל אותם. ב־2004 באה אלינו הבת של דנקנר. הוא שאל אותי אם הוא יוכל להצטרף ולהיות בליל הסדר עם הבת שלו. נפגשנו שם לקפה. היה קשר טוב. מאוד נהנינו. אמרנו אז: אולי נעשה משהו יחד יום אחד.

  

"כבר בשנות ה־90 התחלתי לחלום לעשות משהו גדול בישראל. דבר ראשון קניתי לעצמי דירה בירושלים. חשבתי שיהיה ציוני לעשות השקעה גדולה. הייתי שותף לכמה עסקאות והתעניינתי בהפרטה של בנק הפועלים עם קבוצת סורוס".

  

איך אתה רואה את התנהלותו של דנקנר מאז?

"אני לא אוהב לשפוט אנשים. צריך להיות במצבו כדי להבין. אבל זו הייתה טעות גדולה מצידו לא להמשיך איתנו. אני חושב שהוא טיפל בחברה במצוקה אדירה ועשה הרבה שגיאות. אני לא מוצא היגיון במבנה השליטה שלו, וזה הדבר הראשון שנשנה. יש חברות יקרות ערך, שהן חברות אמיתיות ויציבות, כלל ביטוח, סלקום, שופרסל. החברות השולטות למעלה לא עושות הרבה היגיון. הכל צריך להיות מאוד פשוט. הערך האמיתי הוא בחברות הפעילות, בהון האנושי. השגיאה הגדולה ביותר של נוחי לדעתי הייתה לא להישאר איתנו ב־25 אחוז ולהפסיד הכל בגלל אגו".

  

מתי הבנת שהכספים שהשקעת מול דנקנר לא ריאליים ביחס למצבה של החברה?

"בזמן שעשינו לחברה בדיקת היתכנות ולמדנו אותה, הבנו שצריך להזרים הון לאי־די־בי פיתוח ולא לגנדן. במפגש עם הנושים אחרי הדיון בבית המשפט ביוני הבנתי שגם 100 מיליון דולר לא יספיקו וצריך לשים 200 מיליון. אמרתי לדנקנר שלא ייתכן שבהשקעה של 200 מיליון דולר נמשיך להיות שותפים באופן שווה. הצעתי לו שאנחנו נחזיק ב־75 אחוז והוא ב־25. הוא לא הסכים לוותר על השליטה ואמר שאם זה המצב, אז הוא הולך על ההסדר הזה בלעדינו. כך נפרדנו".

  

האם הרגשת שהכסף שהשקעת בדנקנר נבלע בן לילה?

"לא הייתה בדיקת נאותות, בגלל הלחץ. אבל ההשקעה הראשונית בגנדן פתחה לי חלון ועובדה שעד כה הצלחנו. דנקנר ואני מתנהלים עם תרבות עסקית שונה. באוגוסט האחרון הוא ביקש עוד פגישה כדי לבדוק אפשרות להגיש הצעה משותפת. שלחתי לשם את שולם לפידות, הנציג שלי בישראל, שנפגש עם הבן שלו, עומר דנקנר, ועם חיים גבריאלי (מנכ"ל אי־די־בי אחזקות). מובן שלא היו הסכמות עקב חילוקי הדעות. נודע לי אחר כך שנוחי טס לסרדיניה לסכם עסקה עם אלכסנדר גרנובסקי".

  

לדבריו, הנושים שיכנעו אותו להגיש הצעה נגדית ולהישאר במשחק. "החלטתי שאין לי סיבה לעזוב. אני מאמין באי־די־בי והחלטתי להגיש לנושים הצעה משלי".

קשר עם הנושים

אלשטיין חבר לאיש העסקים מוטי בן משה והשניים הגישו הצעה משותפת כנגד הצעתם של דנקנר וגרנובסקי. "הפגישה עם בן משה נמשכה שלוש שעות. שאלתי אותו מה החזון שלו לגבי אי־די־בי ומצאתי שיש לנו הרבה מן המשותף. לפי החזון של שנינו, אי־די־בי צריכה להתנהל בצורה שונה לגמרי. החברות התפעוליות עובדות בסדר גמור, אבל נבדוק אם במטה יש המון שומן והוצאות מיותרות. באי־די־בי צריכים להיות מנכ"ל מקצועי ודירקטוריון מקצועי ועצמאי, שלא תלוי בבעלי השליטה שלה. בן משה בעסקים בגרמניה שמשלימים בתחום התקשורת את הידע שלי, והוא ישראלי, שזה חשוב בעיניי לא פחות".

  

זו לא היכרות מעמיקה. קצת חפוז, לא?

"הוא היה בקשר עם הנושים ועם המומחה בבית המשפט והם עשו בדיקות מהימנות עליו. יש בינינו סנכרון מאוד חזק. יש משהו שמאפיין את מוטי, הוא יזם צעיר ומצליח והוא חי פה".

  

מה אתה אומר על השאלות והתהיות שעולות לאחרונה לגבי מקורות המימון של בן משה? בדקת את זה לעומק?

"אני סומך עליו שברמה העובדתית הוא יוכיח שאין כל יסוד לטענות האלה. ברמה האישית מאוד התרשמתי ממנו כשותף, בעיקר מהרצינות ותחושת האחריות שהוא נכנס איתן לניהול הקבוצה. אין לי ספק שיחד נוכל להוביל אותה לשגשוג ולצמיחה".

  

נשמעו טענות שלפיהן בן משה עלול לא לעמוד בדרישות הפיננסיות.

"עד היום הוא עמד בכל הדרישות מולי ומול בית המשפט. היו לי הרבה שיחות איתו וההתרשמות שאתה מדבר עליה מופרכת לחלוטין".

  

ואכן – שאלת מיליארד השקל היא מה צפוי לאי־די־בי תחת הנהגתם של אלשטיין ובן משה. אלשטיין מוכן לגלות לנו סודות מחדרי הישיבות על עתידה של הקבוצה. "אני משוכנע שיש לנו יכולות לנהל משברים בחברות ציבוריות עם ניסיון של 23 שנה. אני מאוד רציתי להשפיע בישראל וזו הזדמנות חד־פעמית מבחינתי".

  

מה הבעיה המרכזית לדעתך?

"להשיב לחברה ולעובדים את תחושת הביטחון. הם במשבר כבד זה שלוש שנים, והחברות מצויות באי־ודאות גדולה. הדבר היחידי שחשוב לי הוא רבבות משפחות מוטרדות. ברצוננו להפחית את ההוצאות בראש הפרמידה, עם יותר תשומת לב לחברות הפעילות, הן הערך האמיתי הממלא משימות. אנו נבצע שינויים בחברה. נתגמל עובדים שמזדהים עם החברה ועם המשימה".

  

כיצד תשלטו בחברה?

"ההרכב מאוד פשוט. השותפות של השליטה עם בן משה היא על בסיס של 50־50. דירקטוריון של תשעה. היום יש יותר מ־12. בהצעה של נוחי היו הרבה יותר. יהיו בפועל שלושה דירקטורים בלתי תלויים, שלושה מקבוצתי ושלושה מקבוצת בן משה. נבחר הנהלה מקצועית ישראלית. אנחנו מאוד מאמינים ביכולות המקומיות. יש אנשים מאוד בכירים בתפקידים חשובים במשק, שמנהלים איתם כעת מו"מ מתקדם". בנשימה אחת הוא מזכיר את מריו בלכר, שכמעט היה נגיד בנק ישראל ומשמש סגן יו"ר בנק המשכנתאות של אקשטיין בארגנטינה. אלשטיין סבור שהוא ראוי להיות דירקטור באי־די־בי, אבל טרם הציע לו.

  

מה החזון שלך?

"אני חושב על שילוב של מוטי ושלי. הוא מאוד מוצלח. יש לי 25 שנות ניסיון בשוק ההון. כל החברות שלנו נסחרות בצורה כפולה, גם בארגנטינה וגם בארה"ב. בחברות שם, כמו באי־די־בי לעתיד, האתגר האמיתי שלנו יהיה לשמור על הרכב הוצאות נמוך ולהביא ביטחון לאנשים שעובדים בחברות".

  

איך תעשו את זה?

"נוכל להוסיף הרבה ערך. אני חושב שהחברות של אי־די־בי סבלו בשלוש השנים האחרונות ואני מאמין שהזרמה של מיליארד שקל תוציא אותה מהמשבר לטווח הקצר, כדי לעבור לתקופה של ניהול יותר תקין. אני מאמין שהמסר הראשון הוא שלחברה יש כוח עבודה שעוד לא הגיע לידי ביטוי".

  

יש לך ודאי מודל.

"אנחנו בארגנטינה ב־20 השנים האחרונות שיתפנו את האנשים העובדים במניות וברווחים. למשל, בבנק למשכנתאות השותף לממשלה. זה בנק שנותן הלוואות למגורים. כרגע יש תוכניות ממשלה לבנייה מאסיבית של 100 אלף דירות, שלהן נקצה משכנתה לדיור. חלוקת מניות ושיתוף ברווחים — זה הסדר מצוין מבחינתי וגם מבחינת העובדים, טובת הלקוח והתוצאות העסקיות. אם האיש שעובד בחברה אינו מרגיש השפעה, הוא אינו חש כל מחויבות. כך הסתדרתי בבנק עם קבוצת עובדים שיש להם אחוז בעלות ושותפות. לגבי אי־די־בי אני אומר את כל זה בזהירות, כי זה רק רעיון שטרם נדון עם השותף".

  

אולי עם הניסיון בבנק למשכנתאות הגדול בארגנטינה תוכל לפתור את בועת הדיור בישראל?

"מצטער. אני לא המשיח. יש בעיה בישראל. כל היהודים כמוני. כולם רוצים חלק בארץ ישראל. זה גורם לכך שהמחירים יהיו גבוהים. אבל זה טוב שכולם משקיעים כאן".

  

האם אי־די־בי תשקיע בארגנטינה?

"זה בהחלט לא היה שיקול ברכישה. וזה לא על הפרק כרגע, כמו שלא על הפרק כל השקעה מלבד ישראל. המטרה המשותפת שלי ושל מוטי בן משה היא לבסס ולהשביח את הנכסים הקיימים וכך לייצב ולהביא ערך לכל הקבוצה".

  

תבטיח שלא יהיו פיטורים באי־די־בי?

"התייעלות תהיה, אבל לא בחברות עצמן. הבעיה היא שהחברה סיבסדה בשנים האחרונות סוללות של עורכי דין. אני לא בעד קפיטליזם של חברים. אנשים בחברות השונות עשו מאמצים אדירים. אני רוצה שהם יהיו בטוחים. כל ההוצאות של המטה ייבדקו מחדש — כולל ההוצאות על יחסי הציבור. הפעילות שלי תהיה עם חשיפה תקשורתית נמוכה. העובדות ידברו בעד עצמן".

  

אתה נכנס פה לענק שיש בו הכל - נדל"ן, קמעונאות, ביטוח, תקשורת. מדינה שלמה. לא מפחיד?

"ממש לא. הרבה מהתחומים הם של בן משה ושלי. בתקשורת וסלולר יש לו ניסיון עשיר, עם אחוזים נכבדים בשוק הגרמני. בוודאי אם הצליח באווירה זרה, פה יהיה לו יותר קל. בתחום הריטייל, הקמעונאות, זה העסק הכי מצליח שלי. אני מנהל יותר מ־45 קניונים מובילים בארגנטינה. כמעט מחצית ממכירות הריטייל בבואנוס־איירס נעשות דרך הקניונים שלי, 95 מיליון מבקרים בשנה עם רווח לפני מסים של 150 מיליון דולר לשנה. גם בנדל"ן יש לנו פעילות אדירה".

  

תמכור חלק מהחברות?

"לא ארצה להגיב לפני שנהיה בשליטה ונלמד הכל לאט־לאט. זה כמו חולה שיש להוציאו ממשבר. היום המניות לא במצב טוב. הכל בתקשורת ובבתי המשפט. בעתיד הקרוב אעבור ברשותכם לפרופיל יותר נמוך. לא צריך להיות בחזית. מעולם בכל עסקיי לא הייתה בפעילותי כזו מעורבות תקשורתית כמו בישראל. אני לא רגיל. קולות העסק חייבים להיות שקטים".

  

מה המסר שלך לעובדי הקבוצה?

"העובדים שעושים את עבודתם יהיו מוגנים. הם לא צריכים להיות לחוצים משינויי השליטה. אנחנו רוצים להביא ביטחון לבתים. נהיה יותר קשובים לצורכיהם".

  

מה תעשה עם קרדיט סוויס?

"בעד למכור. רוב הפוזיציה נמכרה. זה הדבר הראשון שצריך לעשות".

  

אז למה רצית את אי־די־בי?

"במהלך 20 שנה חיפשנו עסקים ריאליים. מצאנו שהעולם בעידנים האחרונים הפך לעולם פיננסי, עולם של כסף. אנשים רוצים ביטחון, אחרי שהניירות ייעלמו. אנחנו בעידן שכל הכלכלות סובלות מעודפי הדפסת כסף. אי־די־בי זה מוצר אמיתי: סלקום ושופרסל הן שתי חברות שיכולות לשתף פעולה. בעתיד נשלם על קניות בסלולרי. אנחנו אוהבים מאוד את החברות התפעוליות של אי־די־בי וחושבים שיש להן עוד לאן להתפתח. לנכסים ובניין יש נכסים מצוינים בארץ ובחו"ל. גם כלל ביטוח היא חברה טובה. אני לא בטוח שארצה למכור את השליטה בה. יש הסכם חתום עם הקבוצה הסינית ולא נפר אותו, אבל אם הוא לא ייצא לפועל — אשמח. יש כאן עולם של אנרגיה וסינרגיות. מכתשים אגן היא נכס ממשי".

  

במה אתה מאמין?

"אנחנו נולדנו עם כלום, חיים עם כלום ואנו בונים פה משהו שעליו נהיה גאים לספר לילדינו".

  

יש לך קשרים טובים עם נשיאת ארגנטינה, כריסטינה קירשנר. מה עם פוליטיקאים מקומיים?

"כחבר בקונגרס היהודי היו לי פגישות עם רוב השרים ועם ראש הממשלה. את הנשיא פרס פגשתי בדאבוס כמה פעמים, אבל אין לי חברים בפוליטיקה. אנחנו ביזנס אוריינטד".

  

למה אתה משקיע דווקא בישראל?

"כשהגעתי אמרו לי שמי שבא לישראל מחו"ל משקיע בה הרבה כסף ונשאר בסוף עם מעט. נכון שהייתה לי השקעה לא מוצלחת בגנדן, אבל אני עדיין חושב שישראל זו מדינה מתפתחת וצומחת שכדאי מאוד להשקיע בה. השקעתי כאן בעבר בקבוצת אלרוב של אלפרד אקירוב והרווחתי יפה. אני מאמין שאפשר להרוויח כאן כסף. השנה בגלל אי־די־בי עשיתי כאן יותר חגים מאי פעם. 16 פעמים הגעתי לכאן. 23 יום הייתי במטוס. את רוב הזמן ביליתי בסקייפ, עם העסקים שלי בארגנטינה".

  

לא התעייפת?

"זה לא היה פשוט. הייתי בכל מפגש בבית משפט, באסיפות אג"ח הייתי שלוש או ארבע פעמים. כל הסיפור של אי־די־בי זה כמו הסיפור של הטרקים שאני עושה: זה דיאלוג, זה חיבור לשורשים, לנשמה".

  

מה שיכנע אותך?

"באחד הטיולים לארגנטינה עם נוחי ירדנו באפריל השנה למלון שאו־שאו בפטגוניה כדי להתרחק מהשגרה ומהלחץ. במקום לעבוד במשרד החלטנו ששני הצוותים יעבדו במלון בפטגוניה. בילינו את כל היום בטרקלין העסקי. כשביקשתי ללכת למסעדה לאירוע פרטי, אמרו לי בקבלה שאי־אפשר. הלו, אמרתי, אני בעל הבית. מצטערים, המסעדה תפוסה. מי שם? שאלתי. הנהלת מכתשים אגן. מה? נוחי לא ידע על זה. הוא היה בהלם, בשוק. בארוחת הבוקר אמרתי לו בצחוק שיש כאן אירוע של שופרסל. הוא היה המום. 'תירגע, אני עובד עליך', אמרתי לו, אבל זה מראה את חוזק החברה. באותו ערב הרגשתי את עוצמתה של מכתשים אגן. וזו רק אחת החברות".

  

לדבריו, יש כמה משקיעים בעלי שם שיצטרפו אליו בהשקעה באי־די־בי, בהם המיליארדר היהודי הפילנתרופ מייקל שטיינהרט, ילדיו של ג'ורג' סורוס ואדולפו סמולרש, שעל שמו קרוי האודיטוריום של אוניברסיטת תל־אביב.

  

מה יהיה הצעד הראשון שלך באי־די־בי אחרי שהקנייה תאושר?

"להצביע על הנהלה חדשה ולשפר את הקשר עם העובדים. יש הרבה לאן לצמוח ולגדול בחברה. הדיאלוג הוא החשוב, לא ההשקעה והכסף. זו השקעה שנעשתה לא רק עבורי, אלא גם לבנים ולנכדים שלי, לא לצורך החזר פיננסי".

  

אתה לא חושש שאי־די־בי תפורק?

"אני מאמין במוסדות השלטון והחוק בישראל. ההחלטה נתונה רק לבית המשפט. אי־די־בי תמשיך תחת ניהולנו ותפרח".

  

ערב ההצבעה נסעת לארגנטינה ומאז אתה מתעדכן טלפונית. מתי תגיע לישראל בפעם הבאה?

"ביקשתי מהסגן שלי לייצג אותי בבית המשפט בישראל ביום ראשון הקרוב. הוא יעדכן אותי לגבי כל ההתפתחויות. אגיע לארץ רק כשהוא יודיע לי שהכל סגור".

  

דנקנר מבטיח מלחמה משפטית, הוא לא מוותר על אי־די־בי?

"אין לו סיכוי. אני היום חלק מאי־די־בי".

  

מצא את ההבדלים

מכל המועמדים לקניית או החזקת השליטה באי־די־בי, אדוארדו אלשטיין, יהודי דתי מבירת ארגנטינה, הוא הרציני. החיבור בינו לבין נוחי דנקנר, שהתפרק זמן מה אחרי שנוצר, היה טבעי למדי. עד כה לא ברור מה טיבו של החתול השחור שעבר ביניהם וגרם לפירוק החבילה.

  

לכל אחד מהשניים הסבר שונה. סביר להניח כי הם נפרדו דווקא משום שמבחינות רבות אלשטיין הוא בן דמותו של דנקנר: כמו דנקנר הוא קשוב לרבנים. כמו דנקנר הוא שולט בחברת אחזקות המחזיקה שרשרת מתפתלת של חברות בתחומי מסחר, שירותים, נדל"ן - ולהבדיל מאי־די־בי, גם בנקאות. כמו דנקנר, גם אלשטיין אוהב טיולי הרפתקאות במקומות אקזוטיים. שניהם היו או עודם מקורבים, כל אחד בדרכו, לראשי מדינות: אלשטיין לנשיאת ארגנטינה, דנקנר לראש ממשלת ישראל. מקורבות חד־צדדית. וההבדלים? אלשטיין השכיל לא להעמיס על עצמו יותר מדי חובות אישיים, דנקנר התמכר לסם השליטה וקנה מניות אי־די־בי במימון חובות אישיים.

  

אלשטיין הקים דירקטוריונים חזקים ועצמאיים. דנקנר אוהב חיים טובים, וזה בולט. גם אלשטיין, כמובן, אבל הוא נוהג בפרהסיה מנהג של יהודי צנוע. אפשר להתווכח מי יותר מזויף: מי שיש לו מאות מיליוני דולרים, אבל מעדיף לטוס במחלקת תיירים ולישון באכסניות מוזנחות, או מי שאין לו אפילו מיליונים ספורים (בניכוי החובות), אבל מעדיף מטוס פרטי ואורח חיים ראוותני. שניהם מעמידים פנים, בפני עצמם ובפני סביבתם.

  

עד כה לא ברור מהן תוכניותיו העסקיות של אלשטיין בקשר לאי־די־בי. הוא קנה את ליבם ואהבתם של הנושים בהבטחה להזרמת מזומנים, חלוקת מניות וצמצום בהוצאות הניהול.

  

השטחת שכבות הניהול חשובה מטעמי נראות ומוסריות, אולם תרומתה לרווחיות עתידה של הקבוצה כולה תהיה זניחה. זו לא קרן השפע הסודית. אמירותיו האחרות של אלשטיין מעידות בעיקר על היעדר היכרות מעמיקה עם המציאות העסקית הישראלית. החברות הפעילות בשליטת אי־די־בי, כמו סלקום, שופרסל, כלל ביטוח, נכסים ובניין, ישראייר ועוד, גבוליות ברווחיותן ובינוניות בתחומן; המצליחות והבולטות כבר נמכרו ברובן. מהנותרות לא תבוא הישועה לה מצפה ואותה מבטיח אלשטיין.

  

אז שיהיה בהצלחה, אדוארדו, אך אפשר גם שהישועה לא תבוא כלל. אפשר שאי־די־בי תפורק, לא יהיה לה ״בעל שליטה״ וכל אחת מהחברות המרכיבות אותה תפנה לדרכה, מי בהצלחה ומי בלעדיה. הנושים יסתפקו בקצת כסף ובקצת מניות. והעולם כמנהגו ינהג: במדינה עם תוצר שנתי של 1,000 מיליארד שקל, השקיעה של אי־די־בי אחזקות היא בסך הכל אירוע די שולי.