רק קשיים כספיים שבהם נתקל הבעלים החדשים של בית הכנסת הגדול בפוזנן שבפולין, מעכבים לעת עתה את הדחפורים מלעלות על המבנה ההיסטורי ולהרוס אותו עד היסוד. אולם בעוד כשלוש שנים, אם לא יחולו עיכובים נוספים, במקום כבר יעמוד מלון חדש ומפואר שיתהדר בבריכת שחייה מחוממת. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבשטח בית הכנסת מוקמת בריכת שחיה: ב-1941, כשהגרמנים כבשו את פולין, הם הקימו בו בריכה להנאתם. אלא שהפעם, את האור הירוק לפרויקט השאפתני נתנו נציגי הבעלים החוקיים הקודמים של בית הכנסת: כמה מבכירי הקהילה היהודית בפולין. בחודשים האחרונים סוערת הקהילה בעקבות מה שחלק מחבריה מתארים כמכירת חיסול של נכסיה - שחלקם הצליחו לשרוד את השואה - והחלפתם במרכזי בילוי ובתי מלון נוצצים שמקימים יזמים מקומיים בעלי כיסים עמוקים. המקרה של בית הכנסת בפוזנן אינו יחיד, אך לאור העבר המפואר שלו ושל הקהילה היהודית בעיר, הריסתו הצפויה מעוררת גל מחאה יוצא דופן בקרב רבים מיהודי פולין. לפוזנן, שיהודים התיישבו בה לראשונה כבר במאה ה-13 ובשלב מסוים היו כמחצית מתושבי העיר, מעמד מיוחד בהיסטוריה העשירה של יהדות פולין ובית הכנסת העתיק שלה נחשב אחד מנכסי המורשת האחרונים שנותרו לקהילה.
ב-1997 העביר הפרלמנט בוורשה הצעת חוק שקבעה כי רכוש יהודי ציבורי שנותר בפולין יועבר לידי הקהילה היהודית במדינה, וזו תהיה אחראית לניהולו. בעקבות ההחלטה ההיסטורית הקימו ראשי הקהילה את "הוועדה לשימור המורשת היהודית בפולין", ומאז היא משמשת הגוף המנהל של אותו רכוש. לאורך השנים החליטו ראשי הוועדה, שאמורים היו לשמר את המורשת היהודית בפולין, דווקא למכור רכוש יהודי רב שהופקד באחריותם. ברוב המקרים התואנה למכירת הרכוש ההיסטורי היא חוסר יכולת כלכלית להחזיק בו או לשפץ אותו. בין היתר נמכרו בשנים האחרונות מבנים רבים - ובהם בתי כנסת, מקוואות, בתי מדרש ואפילו בתי קברות יהודיים. לאן הופנה הכסף הרב שזרם ממכירת אותם נכסים? סביב השאלה הזו קיים מעטה כבד של ערפל וחוסר שקיפות. ראשי הקהילה מסרבים באופן עיקש לחשוף לאן זרמו מיליוני האירו - כך על פי הערכות - שהתקבלו מהעסקאות. בראש הקהילה בפוזנן עומדת כבר שנים ארוכות אליציה קובוס, אישה שנחשבת לבעלת השפעה וקשרים עם השלטונות. חברים בקהילה שהתראיינו לאפליקציית החדשות 360, אך חששו להיחשף בשמם, טענו כי קובוס "לא בוחלת בשיטות כדי להרתיע את מתנגדיה". חלקם טענו שהיא אף אינה נרתעת מלאיים על יריביה כי תתנכל להם בדרכים שונות. אולם גם אם יש ממש בטענות לכוחניות של קובוס, היא אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה על דעת עצמה, אלא זקוקה לשיתוף פעולה מצד בכירים אחרים בקהילה. ואלה, כך מתברר, אינם מהססים לבחון את ערכם של נכסיה ההיסטוריים של הקהילה היהודית על פי שוויים הנדל"ני.
כך, למשל, במכתב שהפיץ הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך, לראשי הקהילות במדינה ושהגיע לידי אפליקציית החדשות 360, הוא אוסר לכאורה על מכירת בתי קברות יהודיים, אפילו אם הם נטושים וכבר אין בהם קברים. במכתב טוען שודריך כי אדמת בית הקברות עצמה היא קדושה. אולם לטענת אחד מבכירי הקהילה שהעביר את המסמך, "הדברים שהרב שודריך דרש מראשי הקהילות לא מנעו ממנו להרים את ידו שלו עצמו בעד מכירת בתי קברות, כאשר הנושא עלה להצבעה". פנינו לשודריך שוב ושוב על מנת לקבל את תגובתו להאשמות החמורות הללו, ואף העברנו לו אותן ככתובן וכלשונן כדי לאפשר לו להביא את גרסתו לדברים, אולם הוא בחר להתעלם מפניותינו החוזרות ונשנות.
"למה לך לחזור אל העבר?"
ב-2010, שמונה שנים לאחר שקיבלו לידיהם בחזרה את בית הכנסת העתיק בפוזנן, החליטו ראשי הקהילה היהודית להעבירו לידי חברת הנדל"ן שתקים את המלון. לדעת כמה מחברי הקהילה, זו הייתה עסקה אחת יותר מדי. הם החליטו שלא להשלים עוד עם ההתנהלות הזו, ויצאו למאבק.
גרז'ינה בנשקייביץ', תושבת פוזנן שעבדה שנים ארוכות כעיתונאית בכלי התקשורת האלקטרוניים בפולין, היא אחת מחברי הקהילה הבודדים בעיר שאינם חוששים לדבר לציטוט, גם אם עליה לשלם על כך מחיר. אמה איבדה את כל משפחתה הקרובה בשואה, ומאז ניסתה בנשקייביץ' לאתר את מעט בני המשפחה המורחבת שנותרו בחיים. לטענתה, כשפנתה בנושא לקובוס, זו סירבה לסייע לה. "היא אמרה לי: "עזבי את זה, בשביל מה את צריכה לחזור אל העבר? רק תכתבי ותדווחי על הקהילה היהודית בטלוויזיה וזה הכול".
בנשקייביץ' מספרת כי לאורך השנים טענו חלק מראשי הקהילה שאי אפשר להחזיר את הבניין לשימושו המקורי כבית כנסת, בגלל הבריכה שבנו בתוכו הגרמנים. "זה פשוט שקר", טוענת בנשקייביץ', "קובוס ניסתה להשתיק את העובדה שהמבנה הוא בית כנסת עתיק. היא רצתה למכור אותו כדי שייהרס וייבנה במקומו בית מלון". עוד מספרת בנשקייביץ' כי באחד מחגי החנוכה ביקשה להציב סמוך לבית הכנסת חנוכייה גדולה כדי לקיים במקום טקס הדלקת נרות פומבי, אולם קובוס מנעה זאת. בעקבות המקרה הזה פרסמה בנשקייביץ' עצומה להצלת בית הכנסת, שעליה חתמו לדבריה כ-400 מתושבי העיר.
כששאלתי אותה בנושא מכירת בית הכנסת היא אמרה שהיא 'לא רוצה שום יהודי בסביבה', ושהיא 'רוצה להשקיט את הנושא'", מספרת בנשקייביץ'. "לאחר מכן ביקרתי בישראל והבאתי לה חוות דעת מהרב ניסים קרליץ, מבכירי פוסקי ההלכה החרדים, בנושא מכירת בתי כנסת. בתגובה היא פשוט צרחה עליי ש'הלכת ליהודים המסריחים האלו'. כל כך הרבה שנים חלפו והיא עדיין ממשיכה במעשיה. היא מוכרת נכסים יהודיים, למרות שזה הורס אנשים והופך את החיים היהודיים לבדיחה. אין לי יותר כוחות להתמודד עם זה".
קובוס עצמה סירבה להתראיין לכתבה, אולם הפנתה אותנו לדוברת שלה, אילונה קוזין. "בבית הכנסת יש 1,200 מקומות והיום לא תמיד יש מספיק מתפללים כדי להשיג אפילו מניין", אמרה. "מספר המקומות בבית הכנסת בפוזנן אינו רחוק ממספר היהודים שרשומים כיום בכל הקהילות בפולין. לכן, אם אתה חושב שיש למישהו מיליוני דולרים כדי לקיים את בית הכנסת כפי שהיה בעבר, כשבהווה הוא עומד ריק, הרי שזה מדע בדיוני".
קוזין הוסיפה כי "בזמנו הוקמה עמותה שהייתה אמורה להפוך את מבנה בית הכנסת
למרכז בינלאומי לסובלנות, אולם למרות המאמצים הרבים שהשקיעה הגברת קובוס היא הייתה רחוקה מאוד מגיוס הסכום שנדרש למטרה זו. נכון, לפעמים אולי עושים טעות פה ושם, אבל מי שלא עושה לא טועה, ולכן כדאי שכל המעלילים על קובוס יבחנו את טוהר ליבם וכוונותיהם".
מנהל החברה נעלם
לא ברור על מה מתבססת טענתה המרכזית של קוזין, שלפיה התחזוקה השוטפת של בית הכנסת מצריכה תקציב של מיליוני דולרים ולכן לא הייתה ברירה אלא למכור את המקום.
נוסף על כך, עד שנת 2003 קיים תיעוד מדוקדק של תרומות על סך מאות אלפי דולרים שהועברו לקהילה היהודית בפולין מטעם ארגונים שונים בעולם, למטרה המפורשת של שימור מבנים ואתרים היסטוריים. ב-2003 נקטע לפתע התיעוד. או שכל הארגונים החליטו להפסיק בבת-אחת את התרומות לצורך השימור, או שמישהו בקהילה פשוט החליט שהשקיפות בנושא אינה משרתת אותו.
ב-2012 חתמו ראשי הקהילה על הסכם החכרה של בית הכנסת ל-50 שנה עם איש עסקים פולני בשם קשישטוף, אך נאלצו לבטל אותו לאחר שהתקשורת המקומית חשפה את עברו המפוקפק ואת החשדות כי הוא מנהל קשרים עם הפשע המאורגן בפולין. אולם למרות העיכוב הזה נדמה שראשי הקהילה נותרו נחושים להיפטר מבית הכנסת תמורת תשלום. זמן קצר לאחר מכן נחתם הסכם חדש, הפעם עם חברת בנייה פולנית בשם "קפיטל 2".
העיתון הנפוץ בפולין, "
גזטה ויבורצ'ה", פרסם תחקיר גדול שלפיו "קפיטל 2" היא חברה ייעודית שהוקמה במיוחד לרכישת בית הכנסת. זאת ועוד, העיתון טען כי החברה הוקמה על ידי קבוצת משקיעים בשיתוף פעולה עם ראשי הקהילה היהודית בפוזנן. על פי רישומי רשם החברות בפולין איש מראשי הקהילה אינו מחזיק ישירות במניות בחברה, אולם בתחקיר שערך העיתון נרמז כי קיים חשש שהם תוגמלו בדרך כלשהי בעבור קידום העסקה.
כדי לברר אם יש בסיס לחשדות החמורים שהועלו ב"גזטה ויבורצ'ה" ניסינו לפנות לאלכסנדר גלינסקי, מבעלי "קפיטל 2", אך הוא התחמק ממתן תשובות לפניית
360. גלינסקי ביקש "לחזור בתוך כמה ימים", אולם לאחר מכן נעלם והפסיק לענות לפניותינו. גם כל הניסיונות האחרים של
360, של חברי הקהילה היהודית בפוזנן ושל עיתונאי "גזטה ויבורצ'ה" לקבל תגובה מגלינסקי או ממי מהמעורבים האחרים בהחכרת בית הכנסת, עלו בתוהו. איש לא היה מוכן לחשוף לאיזו חברת מלונאות הוחכר בית הכנסת על ידי "קפיטל 2", תמורת איזה סכום, מדוע הוחלט להרוס את המבנה העתיק, ובעיקר לאן הופנה הכסף הרב שהתקבל מהחכרתו. בינתיים, השעון מתקתק ועבודות ההריסה עלולות להתחיל בכל יום - ברגע שיימצא פתרון לקושי הכלכלי של היזמים.
"הרב הראשי" הנוצרי
ימים ספורים לאחר שסדרת השאלות בנושא הופנתה מטעם אפליקציית החדשות 360 אל הנוגעים בדבר, פנתה אלינו עיתונאית פולנייה, שעובדת כבר כמה שנים עבור הקהילה היהודית, והציגה את עצמה כ"סטודנטית לתואר ראשון שמכינה עבודת מחקר על תחקיר שבוצע בעבר על ראשי הקהילה". היא ניסתה לדלות פרטים, מבלי לדעת שזהותה האמיתית מוכרת לנו. בין היתר היא אף תהתה אם התחקיר נערך בתשלום.
זמן קצר לאחר מכן הגיעה לידי 360 הקלטה מטקס קבלת שבת שנערך בפוזנן, שבו טוענת נשיאת הקהילה קובוס כי ניסתה לגייס כספים כדי להציל את בית הכנסת, ולאחר מכן תקפת בחריפות את בנשקייביץ' ואמרה: "מבחינתי היא מתה".
סימן נוסף להתנהלות הבעייתית של ראשי הקהילה היהודית בפולין בכלל, ובפוזנן בפרט, אפשר למצוא גם בסיפור המדהים שתפס את הכותרות במדינה ביוני השנה. לפני כמה שנים הופיע בפוזנן חרדי לבוש שחורים ובעל פאות ארוכות, שהציג את עצמו כ"רב יעקב בן-ניסטל". הרב המסתורי סיפר לראשי הקהילה כי הוא ישראלי שהתגורר כל חייו בחיפה, בנו התגייס לצה"ל וכעת הוא מבקש לשמש רב ראשי באחת הקהילות היהודיות בפולין. קובוס וחבריה אימצו בשמחה את הרב החדש שהגיע מישראל, וזה החל לייצג אותם באירועים רבים. בתוך זמן קצר הכירו כולם את בן-ניסטל כרב הראשי של פוזנן, וראשי הקהילה התגאו ברכש החדש שלהם.
אלא שאז עשה הרב הנכבד טעות גורלית: נישא על גלי הפופולריות שלו, הוא התראיין לרשת טלוויזיה גדולה בפולין. זמן קצר לאחר מכן התקבלה במשרדיו של עיתון מקומי בפוזנן שיחת טלפון מאדם בעיר צ'חאנוב, שטען כי "הרב בן-ניסטל מפוזנן שהתראיין לטלוויזיה הוא בכלל שכן שלי,
פולני קתולי ששמו יאצק נישצ'וטה שאין לו שום קשר ליהדות". בדיקה מהירה של העיתונאים בפוזנן אימתה את זהותו האמיתית של הרב המתחזה. זמן קצר לאחר התפוצצות הפרשה נעלם נישצ'וטה כאילו בלעה אותו האדמה, והותיר את ראשי הקהילה עם מבוכה אדירה שזכתה לפרסום ברחבי העולם.
כמה שווה בית כנסת עתיק?
ההתנהלות הבעייתית שמאפיינת את ראשי הקהילה בפוזנן אינה מקרה יחיד – מדובר בבעיה רחבה הרבה יותר. כך, למשל, ב-2006 נמכר בית הכנסת העתיק "יד חרוצים" שבעיר רימנוב על ידי הוועדה לשימור המורשת היהודית בפולין. הקונה היה יהודי חרדי בשם אברהם רייך מארה"ב. כמה שווה בית כנסת עתיק, ששימש קהילה גדולה שנכחדה בשואה? על פי חברי הקהילה היהודית, לא הרבה. לטענתם, בית הכנסת נמכר לרייך תמורת סכום מגוחך של כ-5,000 דולר.
לאחר שקיבל את הבעלות על המבנה העניק רייך, שעומד בראש קהילת "מנחם ציון"
החרדית בניו- יורק, את המפתח לבית הכנסת לתושב מקומי נוצרי בשם ווייצ'ך ביאלאס. מאז, לטענת אנשי ארגון יוצאי רימנוב בישראל, בית הכנסת נעול כדרך קבע, ורייך אינו אומר אמת כשהוא טוען שפותחים אותו לכל מי שמבקש להיכנס. לדבריהם, מניסיונם למדו שבית הכנסת סגור על מנעול ובריח ונפתח רק למען קבוצות שרייך מביא למקום - בעיקר קבוצות חרדים מארה"ב שמגיעות לביקורים באזור. בנוסף קיבל אותו ביאלאס מהוועדה לשימור המורשת היהודית גם את המפתחות לבית הקברות היהודי הסמוך לבית הכנסת. כך שולט היום, למעשה, אדם לא יהודי על שני המקומות החשובים ביותר ליהדות בעיר רימנוב.
מלכה שחם-דורון, אחת מראשי ארגון יוצאי רימנוב בישראל, מספרת: "בעקבות המצב הזה יצרתי קשר עם מוניקה קראבצ'יק, יו"ר הוועדה לשימור המורשת היהודית בפולין. התלוננתי בפניה שבכל פעם שאני מגיעה לרימנוב ומבקשת להיכנס לבית העלמין היהודי כדי לבקר בקברי משפחתי, המקום נעול. כבר הייתי מוכנה לשלם סכום סמלי על מנת שיאפשרו לי להיכנס לבית הקברות, אבל אפילו ההצעה הזו לא התקבלה. זה כואב לי מאוד".
שחם-דורון הציגה מכתב ששלחה לקראבצ'יק לפני מספר כמה שנים ביחד עם חבריה, לאחר שנודע להם על מכירת בית הכנסת: "אנו, ניצולי שואה מרימנוב, מבקשים לדעת מדוע נמכר בית הכנסת בסודיות כזו. מדוע לא פורסם דבר לפני מכירתו, מתי הוא נמכר בדיוק ובאיזה מחיר? כמו כן אנו מבקשים לדעת מה נעשה עם הכסף שהתקבל תמורת מכירת בית הכנסת, ומדוע לא סיפרת לנו על הכוונה למכור אותו כאשר נפגשנו איתך ועם אברהם רייך לפני מספר כמה חודשים?". קראבצ'יק השיבה כי "בית הכנסת נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה ומאז הוזנח במשך 60 שנות הקומוניזם בפולין. הקהילה היהודית במדינה לא יכלה לשפץ אותו ללא סיוע חיצוני. כאשר בדקנו אפשרות לשיפוץ ב-2005 הארגון היחיד שהביע עניין היה קהילת 'מנחם ציון' מברוקלין".
אולם בפועל הפכה עסקת הרכישה את בית הכנסת ובית העלמין לנחלתו הפרטית של רייך, אשר ממרחק של אלפי קילומטרים יכול לעשות במקומות הקדושים ברימנוב כרצונו. ווייצ'ך ביאלאס, אותו תושב רימנוב הלא יהודי שקיבל לאחר העסקה את האחריות לניהול בית הכנסת ובית העלמין, קובע לפי הוראותיו של רייך מי מיוצאי רימנוב יזכה להיכנס למקומות הקדושים ומי יישאר בחוץ.
בשיחה עם 360 טען ביאלאס כי האשמה בסיפור מונחת בכלל על כתפי חברי קהילת יוצאי רימנוב בישראל. לדבריו, "בשלוש השנים הראשונות שלאחר מכירת בית הכנסת פתחתי להם את דלת הכניסה. אבל בשנים שלאחר מכן הם לא יצרו קשר עם רייך, שהוא הבעלים של בית הכנסת כעת, אלא עם ראש העיר ועם אנשים אחרים שאינם קשורים לנושא. אני ממלא אחר הוראותיו של רייך - אם יאמר לי לפתוח את בית הכנסת לאנשים מסוימים, אפתח אותו. הם לא יכולים לדרוש להיכנס לבית הכנסת בלי לפנות לבעליו החוקיים של המקום", אמר ביאלאס.
"כמו חורבן בית שלישי"
שחם-דורון דוחה את הטענות על הסף. היא מספרת סיפור שונה לחלוטין שבו העניין כולו נסוב סביב כסף בלבד. "כאשר פנינו לרייך הוא ביקש מאיתנו תשלום עבור הכניסה לבית הכנסת וגם מימון של כרטיס טיסה מארה"ב בשבילו. לא הצלחנו לאסוף מספיק כסף וגם חשבנו שאנו זכאים להיכנס לבית הכנסת של אבותינו ללא בקשת רשות מרייך, שאינו מוכר לנו כלל. גם אנשי הדור הראשון שלנו ניסו לדבר איתו, אבל ללא הצלחה.
הסבא-רבא שלי, אברהם סטארי, החזיק את בית הכנסת הזה מכספו הפרטי, וכיום אני לא יכולה להיכנס לשם. העובדה שרייך קנה לעצמו את המבנה לא אומרת דבר מבחינתנו. כאשר רייך יגיע לעולם שלמעלה הוא יגלה להפתעתו שאין כיסים בתכריכים, וכל אנשי רימנוב שנשרפו, נטבחו ונרצחו בידי הנאצים יעמדו מולו כקטגורים וישאלו אותו מדוע לא נתן לילדיהם ולנכדיהם להיכנס לבית הכנסת שלהם".
"בנוסף", ממשיכה שחם-דורון בלהט, "אני רוצה לשאול: מדוע ווייצ'ך ביאלאס מונע מאיתנו להיכנס לבית העלמין ולהתפלל על קברות אבותינו? מדוע הוא מחזיק את המפתחות לשני מקומות כל כך קדושים בעבורנו ואין מי שיכול לתת לנו את המעט הזה - להיכנס אליהם בימי הזיכרון של רימנוב?" לדבריה, בסופו של דבר נאלצו חברי הקהילה להרים ידיים והחליטו על פתרון דרמטי מבחינתם - לבנות בית כנסת חדש בעיר. שם, הם מקווים, יוכלו סוף סוף להתפלל בשקט. "
חורבן בית המקדש השני בירושלים קרה בגלל כוהנים ואנשי דת שאיבדו את ערכיהם. הם שילמו מחיר מלא על כך ואני מקווה שגם אלה שנוהגים באותו אופן בימינו יקבלו את המגיע להם", אומרת שחם-דורון בעצב.
אגניישקה טראצ'בסקה היא מפיקת סרטים מהעיר קרקוב שמתמחה בתיעוד העולם החרדי בישראל ובתפוצות. במשך שנים היא מתעדת את גורלם של מבנים יהודיים רבים שנותרו בפולין מאז מלחמת העולם השנייה. כאשר נפגשנו ברובע היהודי בקרקוב היא פצחה במונולוג כואב שנמשך בשטף במשך דקות ארוכות. "אתה יודע מה הכי כואב לי? שהמבנים היהודיים הללו היו צריכים להיות שייכים לכולם: לך, לי ולקהילה. אלא שהם הפכו להיות פתאום רכוש פרטי של מישהו שיכול לעשות בהם מה שהוא רוצה. ירצה לשנות את הייעוד שלהם? אין בעיה, מותר לו. ירצה להרוס אותם? גם כן מותר לו".
לדבריה, "אברהם רייך הוא איש נחמד שאף אירח אותי בביתו לפני שנים רבות, אבל הוא אדם ללא אמצעים כלכליים. הוא פשוט ביקש להקים לעצמו קהילה חרדית בארה"ב שהוא יעמוד בראשה, ולכן רכש את בית הכנסת ברימנוב כסמל סטטוס. בדרך זו הוא ביקש להרשים יוצאי רוסיה לשעבר, חרדים, שהוא ביקש לצרף לקהילה שלו. אני לא מצליחה להבין איך ראשי הוועדה לשימור המורשת היהודית בפולין מכרו את בית הכנסת ללא סעיף בחוזה שקובע כי הוא יישאר פתוח וכל מי שמבקש לבקר בו יוכל לעשות זאת ללא בעיות", אומרת טראצ'בסקה.
רייך עצמו דוחה את הטענות בתוקף. לטענתו בית הכנסת פתוח לכל מי שמבקש לבקר בו, והבעיה נעוצה בעובדה שאנשי רימנוב לא יצרו איתו קשר ישירות. "אני לא מאמין שזה נכון שלא אפשרו להם להיכנס לבית הכנסת. אני אישית הוריתי לפתוח את הדלתות לכל מי שמבקש לבקר במקום. אם לא אפשרו להם הם היו צריכים ליצור קשר איתי, לא עם כלי התקשורת. הם מעולם לא יצרו איתי קשר וביקשו להיכנס לבית הכנסת. אם היו עושים זאת, הייתי בודק מה הבעיה והם היו נכנסים בקלות. כל מי שיוצר איתי קשר ומבקש לבקר בבית הכנסת, אנו פותחים בפניו את הדלתות".
הוא הוסיף כי "הבעיה היא לא שהם אינם יכולים להיכנס לבית הכנסת. הבעיה האמיתית שלהם היא עם העובדה שהקהילה שלנו בניו יורק רכשה את המקום. הם פשוט לא מוכנים לקבל את זה, אך מדוע הם לא קנו את בית הכנסת? אני הייתי היחיד שהציע לרכוש את בית הכנסת ועשיתי זאת. הם היו יכולים לעשות זאת בעצמם אבל הם לא התעניינו בכך, ועכשיו הם לא מוכנים להשלים עם המצב החדש".
לטענת רייך הוא השקיע בשנים האחרונות 200 אלף דולר בשיפוץ בית הכנסת, לרבות בניית גג ורצפה חדשים. "אנו נותנים למבקרים מזון ושתייה בחינם. הבניין היה מוזנח לחלוטין והרשויות כבר תכננו להרוס אותו", הוא אומר.
תמורת איזה סכום רכשת את בית הכנסת? "אני חושב שזה לא עניינו של אף אחד".
אתה יכול להתחייב שאם ייצרו איתך קשר ישירות, תתאפשר לחברי ארגון יוצאי רימנוב בישראל כניסה לבית הכנסת? "כמובן. לא תהיה שום בעיה".
אולם שחם-דורון טוענת בתוקף כי רייך אינו דובר אמת. "פנו אליו הרבה מאוד אנשים. גם חברי הארגון שלנו, גם ראש העיר של רימנוב ואפילו הכומר המקומי. כלום לא עזר", היא אומרת בזעם.
אנשי הוועדה לשימור המורשת היהודית בפולין השיבו בתגובה לפניית 360 כי "ראשית, בית הכנסת ברימנוב לא נמכר לאדם פרטי אלא לקהילת 'מנחם ציון' מניו -יורק. הוא נמכר למטרות פעילות דתית. אברהם רייך הוא רב קהילה ידוע בניו -יורק, והיה לו תפקיד מכריע בגיוס התרומות ובשיפוץ בית הכנסת, אשר היה הרוס בזמן המכירה. אנו גאים בכך שהצלחנו לעודד יהודים יוצאי פולין לסייע ולטפל במורשת היהודית של פולין".
בנוגע לטענות של שחם-דורון על כך שהיא וחבריה אינם יכולים להיכנס לבית הכנסת ולבית הקברות שבו קבורים אבותיהם, בוועדה טענו כי "אנו לא מודעים לקיומו של ארגון יוצאי רימנוב בישראל והם מעולם לא יצרו איתנו קשר". אולם באופן תמוה, כמעט באותה נשימה הוסיפו כי "נציגים שלנו נפגשו בינואר השנה עם מלכה שחם-דורון, מארגנת ימי הזיכרון של קהילת יוצאי רימנוב, ודנו איתה בשיתוף פעולה מלא - לרבות כניסה לבית הקברות המקומי".
מדוע הפקדתם את המפתח לבית הקברות היהודי בידי אדם מקומי, לא יהודי, ולא אפשרתם עד היום ליהודים יוצאי העיר להיכנס ולבקר בקברי אבותיהם שנמצאים במקום? "מר ביאלאס הוסמך על ידינו לטפל בבית הקברות והוא עושה זאת בהתנדבות. בית הקברות פתוח לכולם, ועל פי הידוע לנו מעולם לא נמנעה כניסה אליו
מקבוצה ישראלית או פולנית כלשהי. המקום ידוע כאטרקציה תיירותית מקומית ורבים מבקרים בו, בעיקר בעונת הקיץ ובתקופת העלייה לרגל לקברי צדיקים. אם מישהו טוען שהוא נתקל בקושי להיכנס אליו, אנא העבר אלינו את פרטיו ואנו נוודא שהוא יוכל להיכנס לאתר".
בעקבות התחקיר פנתה שוב שחם-דורון לאנשי הוועדה לשימור המורשת היהודית, וביקשה לוודא שהיא וחבריה יוכלו להיכנס לבית הכנסת ולבית הקברות היהודי במהלך כנס הזיכרון שלהם באוגוסט. במכתב התשובה שנשלח אליהם התחייבה יו"ר הוועדה לאפשר לחברי הארגון לבקר בשני האתרים, ואף הוסיפה כי "נשמח לשתף פעולה באופן מלא וכן ללמוד על ארגון יוצאי רימנוב בישראל, על מנת להבטיח שיתוף פעולה שוטף בעתיד".
ועם זאת, עד עתה לא התקבלו תשובות לשאלות הקשות באמת: מדוע מעדיפים עסקני הקהילה היהודית בפולין למכור מבנים בעלי ערך היסטורי, ומדוע הם מסרבים להסיר את מעטה החשאיות מעל השאלה להיכן זורמים סכומי הכסף הגדולים שמתקבלים מהעסקאות הללו?
