יום במקלט לנשים חרדיות מוכות

ברכה עורכת שולחן לארוחת צהריים. 12 נשים וארבעים ילדים תכף יתיישבו כאן, ואף לא גבר אחד. היא מיטיבה את הפאה על הראש ופורשת מפה. היא באה לכאן לפני חמישה חודשים, אחרי לילה שלם שבו שכבה לצד בעלה וביניהם רובה דרוך, מכוון לרקתה. אמרה עשר פעמים "שמע ישראל" של לפני המיתה. בבוקר עלתה השמש, והיא הצליחה לחמוק, רק בגדה לעורה, ואיתה שלושת ילדיה הצעירים. שלושה אחרים נשארו בבית, עם האב.

זהבית מצטרפת אליה, חותכת מפת ניילון חד־פעמית לפי מידת השולחן. היא כאן עם שבעה ילדים, בני שבועיים עד 12. ברחה מהאימה, הרה, אחרי שבעלה פתח לה את הראש במכות, ואז ישב ותפר לה את החתך בחוט ובמחט, כדי שלא תגיע לבית החולים ותעורר שאלות. וחני עורכת את הצלחות ואת הכוסות, שומעת את זהבית אומרת לה, "תפסיקי לשמוע אותו בתוך הראש שלך, הוא לא פה, את מוגנת", ואומרת, "אני לא יודעת לערוך שולחן, כלום אני לא יודעת, כלום".

חלונות חדר האוכל פונים לנוף, נותנים תחושה של מקום פתוח. אבל מקלט החירום "בת מלך", מעון מוגן לנשים חרדיות ודתיות שנאלצו לעזוב את ביתן עקב אלימות קשה במשפחה, מוחבא מאחורי גדרות אבן גבוהות, שער מתכת, סורגים, מערך מצלמות. כדי להגן על הנשים אסור לנו לרמוז דבר על מיקומם של שני המקלטים של עמותת "בת מלך", גם לא על האזור בארץ.

אחת מכל שבע נשים בישראל היא אישה מוכה, והנתון הזה מדלג על שכבות סוציו־אקונומיות, מגזרים, אזורים. הסטטיסטיקה לא מבדילה. 12 הנשים המתהלכות כאן - מטופחות, משכילות, לעיתים נושאות בעמדה ניהולית בעבודתן - הפכו לשק חבטות נפשי, גופני, מיני ודתי מצד האדם שאיתו בחרו לכרות ברית עולם. הן באות מכל 180 המעלות של הקשת הדתית - חסידויות דוגמת גור, בריסק, ברסלב, ויז'ניץ או חב"ד, ריכוזים ליטאיים, חוזרות בתשובה, דתיות לאומיות מגבעת שמואל היוקרתית, מתנחלות. כולן מכירות את שפת היד המתרוממת להגן על פנים חשופות. אחרי שביקרתי שם, אני מסתכלת על השכנות שלי בעין אחרת. אי אפשר לדעת.

"היינו מגיעים לבית הכנסת בשבת בבוקר, כל המשפחה, והוא מחזיק את התינוק", מתארת רונית, אחת הנשים במקלט (כל השמות בכתבה בדויים). "משפחה מתוקה כזאת, משפחה של שבת. שנייה לפני שיצאנו מהבית הוא ירק עלי ובעט בי, אבל מייד אחר כך הוא יצא עם הטלית כאילו כלום, וכולנו אחריו, בבגדי שבת".

כל אישה מקבלת חדר קטן, מעוצב בחמימות, עם שירותים ומקלחת פרטיים. אישה עם יותר מארבעה ילדים תקבל חדר נוסף. כל שתי נשים חולקות מכונת כביסה אחת. יש תורנות בישול ותורנות שטיפת כלים, וענן של קיבוץ באוויר. בחצר שיחי שושנה ועצי פרי, ירק ואור. פעוט זוחל על שביל העץ בגינה, מגלגל פירות שנשרו מהעצים. שני ילדים משחקים תופסת. מישהי תולה כביסה. בפנים מישהי שולפת את "ביאור התניא" ממדף הספרייה ומכינה לעצמה כוס קפה. מעל ראשה שלט בטוש סגול: "אימהות יקרות, נא לא לתת לילדים להכין בעצמם שתייה חמה".

בתוך התמונה הפסטורלית מבעבע זיכרון קרוב של אימה. הן הגיעו לכאן בחטף, לעיתים בפיג'מה, באמצע הלילה. הופנו לכאן על ידי המשטרה, שירותי הרווחה או רבנים, ויש כאלו שנתקלו במודעה במקווה ("כשהכל סגור, אצלנו פתוח"). הסיפורים, מסמרי שיער, עוברים בין הנשים כמו מים. הן משחזרות את התופת בקודים משלהן, משלימות זו לזו את המשפטים.

בישראל 13 מקלטי חירום לנשים. שניים מהם, המופעלים על ידי עמותת "בת מלך", פונים למגזר הדתי והחרדי. הנשים מגיעות עם ילדיהן - בנים עד גיל 13 (מהגיל הזה הם נמצאים בכל מקרה בישיבות פנימייה), בנות בכל גיל - ושוהות שם חצי שנה. המקלט מעניק הגנה פיזית, אבל גם תקופה של מרגוע כדי להתייצב נפשית. "אנחנו רוצים להכניס את הנשים כאן לבועה", אומרים במקלט, "אם בבית היה פחד קיומי, דריכות שבכל רגע משהו עומד לקרות, כאן אנחנו נותנים להן שקט, שיחלימו ממה שעברו. הטלפון הסלולרי מופקד אצל הצוות. אף אחד לא יכול להיכנס לכאן אם הוא לא מוזמן. מכאן מתחילים ללמוד ללכת לבד".

על קיר המטבח מכתב שכתבה אחת הנשים שנאלצה לעזוב את המקלט ולחזור לבעלה כחלק מסיכום עם בית דין לענייני משפחה. היא כותבת על הישועה, על ההצלה "מעמקי אשפתות", מ"עומקו של הכלא", וחותמת במילים המצמררות: "מאסתר, שחוזרת מחר אל התופת".

*   *   *

רחל

בחצאית צרה, חולצת כפתורים יפה ומטפחת אופנתית, היא יושבת מולי ופותחת צוהר לתוך חייה. דתייה לאומית, בעלת תואר שלישי מהטכניון. למקלט הגיעה מייד לאחר לידת בתה הרביעית. אם הייתי נפגשת איתה בכל סיטואציה אחרת, לא הייתי מאמינה.

"הכרנו דרך חברים. מכל פרמטר שהוא, זה היה שידוך מושלם. השכלה, משפחה, סגנון חיים. הכל היה מתאים. שי היה שרמנטי, חתיך, ידע להקסים, להבין את הצרכים שלי. בדיעבד אני רואה את זה כסוג של כישוף מחושב. הכל היה מזויף. לפני החתונה היו לו קטעים קשוחים, אבל לא יכולתי לדמיין לאן זה יגיע.

"מבחוץ הוא נראה אדם שקט ורגוע, אבל כמו בקבוק קולה אחרי שניערת אותו, בשנייה שפתחת הכל מתפוצץ. בהתחלה זו היתה רק אלימות נפשית. כדי להעניש אותי, הוא היה נשאר לישון במשרד ולא חוזר הביתה, לתת לי הרגשה שאני לא חלק מהחיים שלו. אחר כך נוספה אלימות פיזית - עיקומי יד, דחיפות, בעיטות. היה נותן לי אגרופים וגורר אותי בשערות. הוא שלט בחיים שלי באופן טוטאלי. על דלת הבית היה תלוי לוח זמנים, שבו הוא כתב שעות מדויקות: מתי אני צריכה לקום בבוקר, מתי מותר לי להתקלח, מתי מותר לי לאכול, מתי אני צריכה ללכת לישון. הכל על הדקה. כשהוא הכין את הלוח, הייתי חייבת לחתום עליו.

"אחרי הלידה הראשונה, הטירוף של השליטה התבטא בהנקה. הוא הכריח אותי להניק עד גיל שנה וחצי. כשחזרתי לעבודה הוא היה מגיע באמצע היום, מכריח אותי לשאוב חלב, מוודא שאני עושה את זה מולו. הוא אילץ אותי להניק גם כשלא היה לי חלב, גם כשכבר לא היה לי כוח, גם כשנכנסתי להריון השני. פחדתי מכל פעם שהזמן של ההנקה התקרב. הוא היה מרים לי את החולצה ומביא את הילדה, מצמיד אותה אלי בכוח.

"באחת הפעמים, כשהוא דרש הנקה באמצע הלילה וכבר לא היה לי חלב, אמרתי לו 'לא'. הוא בעט בי וגרר אותי על הרצפה אל מחוץ לבית. בימי שישי בבוקר הוא דרש שאני אנקה בבוקר ואבשל בצהריים, כדי שהאוכל יהיה כמה שיותר טרי. אם במקרה עשיתי את זה בסדר הפוך, הוא היה כולא אותי בחדר קטן. פעם נעל אותי מחוץ לבית למשך לילה שלם.

 לא סיפרתי כלום להורים שלי, כי גם ככה הם לא אהבו אותו, חששתי שהם יפסלו אותו עוד יותר". היא לא חשבה אפילו לפנות למשטרה; רק אחר כך שאלה את עצמה למה לא עשתה זאת. המנגנון הקלאסי של נשים תחת אלימות כורך הדחקה, רגשות אשם ורגשות בושה לדבק אחד, שמשאיר אותן עם הבעלים המתעללים.

"היתה גם אלימות כלכלית. נאלצתי לנסוע בטרמפים או ללכת ברגל לעבודה כדי לא לבזבז כסף על אוטובוס, גם כשהיתה לנו מכונית בבית. גם כשהייתי בהריון. הוא אסר עלי לשתות קפה או להתקלח במים חמים, כדי לחסוך. אסר עלי לעשות קניות כי אני 'בזבזנית וקלת דעת'. הוא היה קונה רק ירקות רקובים, מוצרים שפג תוקפם, והאוכל בבית היה ברמה של פח אשפה. מצד שני, היה תורם אלף שקל בחודש לארגוני צדקה.

"במשך שש השנים שחייתי איתו הוא הצליח לשכנע אותי שאני לא שווה כלום. אני מסתכלת על השנים האלה, על הצמצום של הנפש שלי, איך הפך אותי לסמרטוט, ואני שוב מרגישה כמו אוויר. אחרי שהייתי חוזרת מהמקווה הוא היה אומר שהוא לא מאמין לי שטבלתי או שספרתי נכון את הימים ומסרב לגעת בי. אין דבר יותר פוגע מזה.

"אחרי הלידה הרביעית קרו שני דברים שכאילו הסירו בד שחור מהעיניים שלי. האחד הוא שגיליתי שהוא פגע מינית בבת שלנו, בת שנתיים וחצי. היתה לו אובססיה לילדות שלנו: רק הוא מקלח אותן, רק הוא ישן איתן. באחת הפעמים נכנסתי למקלחת וראיתי אותו איתה. זה היה חד־משמעי. הייתי נסערת, לא ידעתי מה לעשות ולמי לפנות. למחרת הגעתי לטיפת חלב עם התינוקת והתבקשתי למלא שאלון סטנדרטי על אלימות במשפחה. סימנתי את התשובות בכנות, בלי להסתיר כלום, ולא חיברתי את התמונה ביחד, לא הבנתי שאני בעצם אישה מוכה.

"האחות נתנה לי את מספר הטלפון של ער"ן. התקשרתי באותו יום. מי שענה אמר לי משפט שמילא אותי בכוח: 'תסמכי על עצמך'. היפנו אותי למקלט. צילצלתי למקלט, והם שאלו אותי אם אני מפחדת. עניתי שבעלי הוא כמו אקדח טעון שיכול לירות בי בכל רגע. העובדת במקלט אמרה לי: קומי ולכי, עכשיו. מייד. לקחתי תעודת זהות, מוצץ וכרטיס קופת חולים, ועליתי עם ארבע הבנות למונית אל מחוץ לעיר, ל'בת מלך'. פחדתי להישאר עוד דקה אחת.

"חצי השנה במקלט שינתה לי את החיים. הנשים כאן הפכו לאחיות שלי. היינו נשארות ערות לילות שלמים, מספרות מה עברנו. מתברר שזה לא משנה אם הבעל הוא רב, שוטף כלים במסעדה או דוקטור להיסטוריה - הדפוס הוא אותו דפוס. קיבלתי שעת טיפול אישית בשבוע ושעת הדרכה לגבי חינוך ילדים. הרגשתי שעוטפים אותי בחום, שזה המקום שאני יכולה לקרוא לו בית.

"בהתחלה פחדתי שהוא יגיע. פחדתי לצאת לפתוח חשבון בנק, פחדתי ללכת לקופת חולים. הוא הצליח להעביר לי מסר שהוא יודע איפה אני, ושרק מתוך חסד הוא לא הורג אותי. אבל מצאתי בעצמי כוחות. השיחות הטיפוליות במקלט העבירו את המשקל ממנו אלי. כשהוא נעלם מהתודעה שלי, הפסקתי לפחד.

"לפני כמה חודשים יצאתי מהמקלט, מצאתי עבודה ושכרתי דירה לבד. לפעמים הוא עוקב אחריי ברחוב, מנסה לקחת לי את הילדה מהידיים, אבל אני אמורה לקבל בקרוב צו הגנה מבית משפט. עד שעזבתי אותו חייתי באשליה שהוא יכול להשתנות, שאני יכולה לעזור לו להפסיק עם האלימות, שאני אשמה. מהרגע שעזבתי, הוא כבר לא מעניין אותי. המטרה שלי היא לשקם את עצמי ואת הבנות".

*   *   *

גברים דתיים אינם אלימים יותר או פחות מכלל האוכלוסייה. ההבדל הוא שאצלם יכולה להתווסף לסוגים המוכרים של האלימות גם כזאת על רקע דתי. "טרור שולחן השבת", למשל: השפלה בטקס הקידוש ומניעת שתיית היין מהאישה, כי היא פחותה; או משיכת המפה ועליה השולחן הערוך בחמת זעם כשמשהו אינו לרוחו של הבעל.

החומות שהאישה החרדית נאלצת לעבור כשהיא מחליטה לעזוב את הבית גבוהות בהרבה מאלו של האישה החילונית. הן כוללות גם חשש מתגובות המשפחה והקהילה ומפגיעה בשידוכים לילדים. תחושת האשמה העצמית המפורסמת, "תסמונת האישה המוכה", עלולה להיות חריפה יותר בחסות הפסאודו־הלכתית של "אישה טובה עושה רצון בעלה".

שלושה אנשי מקצוע סוחבים את המקום הזה על גבם. מייסד המקום, עורך הדין החרדי נח קורמן, נתקל בסיפורים האלה כששימש טוען רבני וגילה, להפתעתו, שאין כל כתובת לנשים הדתיות: המקלטים הקיימים לא היו ערוכים לקבל נשים מהמגזר החרדי, בהיבטים של כשרות, שבת, שפה ותרבות. בשנת 2000 הקים את המקלט מכספי תרומות, אחרי שראה בלובי של מלון אישה חסידית שברחה לשם מבעלה המכה עם התינוק שלה. לא היה לה לאן ללכת. "היה ברור לי שהקדוש ברוך הוא לא יכול לקבל דמעה של אישה מוכה, אפילו לא לחמש דקות", הוא אומר.

לצידו סלעית גבע, מנהלת אחד משני המקלטים של "בת מלך", שצברה קילומטרז' מזעזע של סיפורי נשים; ועו"ד צילית יעקובסון, יו"ר "בת מלך" וראש המחלקה המשפטית, שעושה את עבודתה בהתנדבות. שתיהן דתיות בעצמן, וכבר לא מופתעות לגלות "נשים שנראות כמוני וכמוך ומגיעות לכאן".

למה בעצם צריך מקלט נפרד לנשים דתיות?

צילית: "כל אישה שיוצאת מאלימות היא אמיצה, אבל לאישה חרדית נדרשים יותר כוחות - לעקור את הילדים מבתי הספר שלהם ומהזרם הדתי הספציפי, לעזוב בית כנסת, לעזוב קהילה. מעבר לאורחות חיים, יש במקלט שלנו הבנה של הניואנסים, של השפה. הצוות הטיפולי כולו מורכב מאנשים דתיים, מה שמעורר אמון והבנה של המושגים - כמו מה זה אומר 'שולחן שבת'. אנחנו עושים הכל כדי שמעבר לטלטלה שהילדים חווים, מסגרות החינוך ימשיכו באותו קו, עד כמה שאפשר לתת מענה. אם זו חסידות מסוימת, ננסה למצוא משהו באזור".

סלעית: "בקיץ האחרון הפנינו אישה מאחת הקהילות החרדיות הסגורות למקלט חילוני, כי לא היה אצלנו מקום. היא הגיעה באמצע אוגוסט, עם ילדים בפאות, והנשים מסתובבות שם בלבוש מינימלי, ויש מסך פלזמה ענקי בסלון. כל השבוע, בארוחות החלביות, אמרו לה: אין בעיה, הכלים כשרים לחלוטין. כשהגיע סוף השבוע ובישלו ארוחה בשרית לשבת, היא גילתה שהשתמשו באותם כלים. אצלנו מבטיחים לנשים שהן יוכלו להמשיך בשמירת מצוות למהדרין".

הדפוסים של הבעל המכה דומים בשני המגזרים?

צילית: "הכוונה אותה כוונה, אבל יש כאלה שמקבלים טוויסט בעולם הדתי. למשל, השפלה של האישה בכך שהבעל אומר 'אני לא בטוח שאת לא נידה' ומסרב לגעת בה, או גברים שמקיימים מצוות באופן קפדני עד חולני, ומנגד יכולים לאנוס את נשותיהם בזמן נידה. היה בעל שטען שהבגדים של אשתו לא צנועים, וגזר לה את כל הבגדים. מישהי סיפרה שהניקיונות לפסח היו הסיוט הכי גדול שלה: בעלה דרש ממנה להרים את כונניות הספרים הכבדות ולנקות שוב ושוב את המקרר מתוך אובססיה דתית, ואם הוא לא היה מרוצה - היה שופך עליה חומרי ניקוי או משחית את בגדי החג שלה באקונומיקה".

סלעית: "יש לא מעט השפלות סביב העניין הדתי. נתקלנו בבעל שדרש מהאישה אישור מהבלנית שהיא אכן טבלה, אחרת הוא לא האמין לה, וזה כך כבר 25 שנה. נשים מספרות ששבת היתה סיוט חייהן, בעיקר הארוחות. לא מזמן ישבנו במקלט, בקידוש שבת, עם כל הנשים. אחת הנשים קמה לקדש, כי אין כאן גברים, והבת הקטנה שלה אמרה לה, 'אמא, את מקדשת שונה מאבא'. שאלתי אותה במה זה שונה, ומתברר שבכל פעם שהוא היה אומר 'לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך', הוא היה חוזר בקול רם ובהדגשה על המילה 'בהמתך', כמה פעמים, כשהוא נועץ מבט בולט באשתו. כך מול ילדיהם, במשך שנים".

לשכות הרווחה בישראל מכירות את מקלטי "בת מלך" ומפנות אליהם נשים. אחרות מגיעות באמצעות המשטרה, בתי החולים, מרכזים למניעת אלימות, רבנים, או בעקבות פרסום המופץ במרפאות טיפת חלב, בקופות חולים, בחדרי לידה, במקוואות ובמרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית. גם במדריכים הטלפוניים בריכוזים החרדיים מופיעה מודעת פרסומת ל"בת מלך". "למרבה הצער, הבעיה היא לא איך הנשים יידעו עלינו, אלא מה לעשות עם כל הפניות", אומר נח קורמן.

בהתחשב בנורמת ההסתרה וההשתקה בציבור החרדי, הנתונים מדהימים: בכל חודש מתקבלות בקו החם של המקלט, הפועל 24 שעות ביממה, 70 פניות של נשים חרדיות או דתיות. מרבית הפונות מועברות לקבלת סיוע משפטי, להתייעצות עם גורמי הרווחה ולקבוצות טיפול. המקלט הוא המוצא האחרון, במצבים שבהם אישה חוששת לחייה, נמצאת תחת אלימות קיצונית או חסרה סביבה תומכת - כמו במקרה של עולות חדשות, חוזרות בתשובה ונשים שמשפחותיהן מתנכרות להן כי העזו להמרות את פי הבעל. מתקבלות גם נשים שאינן מסוגלות לפתוח בעצמן בהליך כלשהו נגד הבעל, בגלל טרור נפשי מתמשך. רוב הנשים במקלטי "בת מלך" הן חרדיות. הסיבה היא שנשים דתיות יהיו מוכנות בלית ברירה אחרת ללכת גם למקלטים חילוניים.

המקלטים פועלים בתפוסה מלאה, ובסך הכל עוברות בהם כחמישים נשים בשנה, ויותר מ־200 ילדים. בשנת 2011 היו 52 נשים שביקשו להגיע למקלט ונדחו בשל חוסר מקום. ביולי 2012 הצליחה העמותה לקבל את תמיכת משרד הרווחה ופתחה מקלט נוסף בעיר אחרת. "קיווינו שעד החגים בספטמבר יתמלאו ששת חדריו", מספרת סלעית גבע, "בתוך שבוע לא היה מקום להכניס סיכה".

*   *   *

רונית

כשהיא נכנסת לחדר אני נדהמת מיופייה, מהאנרגיה הבריאה שהיא משדרת, מהדיבור הבטוח. היא אם לשישה. גדלה באחת ההתנחלויות הגדולות ונישאה בגיל צעיר. לאחר הנישואים גרו ביישוב קהילתי איכותי בצפון, ואחר כך הצטרפו לגרעין תורני־חברתי בעיירת פיתוח. הקלאסה של הציונות הדתית. היום, שלושה חודשים אחרי שעזבה את המקלט, היא מתגוררת בבניין דירות, בדירה מסורגת. ממתינה לגט.

"כשהכרנו זה היה המסלול הרומנטי־שרמנטי. הוא עזר לי לעשות קניות בשוק, ואז רשם לי את המספר שלו. בדיעבד אני יודעת לקרוא את הסימנים של אותה תקופה. השקרים, ההקטנה שלי מולו. אבל אז הרגשתי בעננים. אחרי החתונה הוא התחיל לטפטף לי 'את לא שווה, את לא שווה'.

"אחרי הלידה הראשונה הוא התחיל להכות אותי, כי לא חתכתי את הגזר לסלט כמו שהוא רצה. הוא דרך עלי בכל הכוח, זרק את הגזר לפח ונתן לי גזר חדש. התינוק בכה והייתי צריכה ללכת להניק, אבל זה לא הזיז לו. הוא דרש שאעמוד ואחתוך את הגזר לנגד עיניו, כמו שהוא רוצה. משם זה הלך והידרדר. בעיטות, משיכות בשיער, אגרופים. ימים שלמים הוא לא הירשה לי לשתות כי לא התנהגתי יפה. אסר עלי לדבר בטלפון אלא ברמקול, כדי שהוא יוכל לשמוע הכל.

"מחוץ לבית הייתי אישה מוצלחת, מנהלת במקום עבודתי, ובבית הייתי בובה חלשה ותלושה. זה היה פער מדהים. רק בשלב מאוחר, כשכבר הייתי במקלט והסכמתי לדבר במונחים של אישה מוכה, הבנתי שהיו שתי רונית: אחת של הבית ואחת של החוץ. הייתי מפרנסת יחידה - הוא לא הצליח לשמור על יציבות בעבודה, וכל הזמן החליף עבודות. אבל כל אמצעי התשלום היו אצלו. ויזות, צ'קים. הייתי צריכה לבקש ממנו בכל בוקר כסף כדי לנסוע לעבודה בתחבורה ציבורית. לפעמים הוא היה נעלם לימים שלמים, משאיר אותי עם חיתול אחד ובלי אוכל וחלב לילדים, כשכל הכסף אצלו.

"לפני כמה שנים ניסיתי לעזוב ועברתי לבית של הוריי. הייתי לבד שלושה חודשים, והרגשתי שהוא חסר לי. התלות היתה גדולה. באתי ממקום טיפולי, חשבתי שאני אוכל לשנות אותו. הוא חיזר אחריי, והסכמתי לחזור. היה ירח דבש של שנה בלי אלימות. הוא מאוד נזהר. אבל אז המצב הכלכלי הידרדר, והאלימות חזרה.

"שבתות היו הסיוט הגדול. אני והוא והילדים כלואים יחד בבית, ואי אפשר לנסוע לשום מקום. שולחן השבת היה תמיד עילה להשתוללות: זה לא מה שהוא רצה, לא טעים לו, אין מספיק סלטים, יש יותר מדי סלטים. הוא היה הופך את השולחן, מקלל אותי, לא נותן לי להיכנס לשירותים כל השבת או נותן לי ומודד עשרים שניות - ואז אני חייבת לצאת.

"באחת השבתות הוא קם בבוקר ולא מצא את המשקפיים שלו. הוא הניח אותם על ארון גבוה, שכח, וכל בני הבית הצטוו לחפש לאבא את המשקפיים. מבצע כזה היה מלווה בטריקות דלת, בצרחות, בריקון הארונות על תכולתם, בשבירת כוסות. הילדים הקטנים בכו מבהלה. עמדתי עם שני ילדים קטנים על הידיים, בוכים, וחיפשתי לו את המשקפיים. ואז הוא ירק לי בפנים, לתוך העין. אחרי שהוא אמר לי ללכת לשטוף ולא הסכמתי, הוא בעט בי עד שהגעתי לרצפה. אחר כך הוא לקח את הטלית ויצא לבית הכנסת. הלבשתי את הילדים ויצאנו כולנו לבית הכנסת כאילו כלום לא קרה.

"מה שפקח לי את העיניים היו הילדים. הסתכלתי על הבן הבכור, שהיה אז בן 9. לא ראיתי ילד, ראיתי רובוט. ילד מתוח, מאוד שקט, מבוהל. באחד הימים, הילד בן ה־5 ביקש לשתות, ואני בדיוק הייתי עסוקה במשהו אחר, אז הילד אמר לי, 'אם את לא מביאה לי עכשיו לשתות, אני הופך לך את כל המטבח'. שמעתי אותו מדבר במילים של אבא שלו, והבנתי שהילדים הם חלק בלתי נפרד מהדבר הזה.

"יצרתי קשר עם פקידת סעד שהכרתי, סיפרתי לה את הסיפור, ואמרתי לה שאני מוכנה לברוח. ב'בת מלך' אמרו שאין להם מקום ושאצטרך לחכות שלושה שבועות.

"הכנתי תיק ובו פנקסי חיסונים, תעודות וחפצים חשובים לילדים. הייתי מפרידה בין הכביסות שלנו לכביסות שלו. את הבגדים שלנו הייתי מכניסה לשקיות מכולת, וכשהוא לא שם לב, זורקת לחצר מהחלון. כשיצאתי לקחתי איתי את השקיות והשארתי אותן אצל חברה. היא לא ידעה כלום על תוכנית הבריחה. כך רוקנתי את כל הארונות במשך שלושה שבועות. הוא אף פעם לא פתח ארון בבית, תמיד הייתי מכינה לו את הבגדים, כך שהוא לא שם לב.

"דווקא בבוקר שהייתי אמורה לברוח, הוא התחיל לכרכר סביבי ולהגיד לי שהוא אוהב אותי. אולי הוא הרגיש משהו. בכיתי בכי עמוק, מבפנים, בכי של פרידה, ואחר כך יצאתי ליציאת מצרים שלי. מתחת למיטה שמרתי את התיק האחרון. זרקתי אותו מהחלון ויצאתי מהבית, כאילו לחברה. עברתי בין כל הגנים ובתי הספר ואספתי את הילדים, אמרתי לגננות ולמורות שיש לנו אירוע משפחתי. זה באמת היה אירוע משפחתי.

"נכנסנו כולנו למונית טרנזיט, ועצרנו אצל החברה שלי לקחת את הדברים. המונית התמלאה מהרצפה עד התקרה בעשרות שקיות ניילון. שקית קטנה ועוד שקית קטנה. אמרתי לילדים שאנחנו נוסעים לחברה שיש לה בית גדול ושאני לא יודעת כמה זמן נישאר שם. באותו יום מחלקת הרווחה בעיר שלנו יצרה קשר עם בעלי ואמרה לו שאני והילדים יצאנו למקום מוגן.

"מייד אחר כך התחלתי בתהליך הגירושים, שעדיין לא הסתיים. אם עד היום שתקתי ולא סיפרתי אף פעם את הסיפור שלי, מצאתי את עצמי נחשפת בפעם האלף. רווחה, רבנות, בתי משפט.

"בשבועות הראשונים במקלט נתתי לעצמי פסק זמן, בפעם הראשונה, כדי להתבונן על החיים שלי. לא לברוח. להבין מה קרה לי. זה מקום להתנתק, לחשוב על עצמי, להיבנות. אף אחת כאן לא שפטה אותי. אף אחת לא אמרה לי 'איך שתקת לו, איך הסכמת שהוא יעשה לך את זה'. כולן עברו את אותו הדבר".

*   *   *

לחדר ההנהלה נכנסת מרים, אישה נמוכה ונמרצת, שעזבה את המקלט לפני כמה חודשים וכעת קפצה לאחל לצוות ולנשים חג שמח. היא מחייכת, גווה זקוף. אנשי המקלט יספרו לי אחר כך כיצד הגיעה שפופה, חיוורת, מבוהלת, צל של עצמה. "שנים הייתי כמו עלה נידף, עד שיום אחד הוא איים עלי בנשק, והבנתי הכל. כשהמשטרה באה לקחת אותי לכאן הייתי באמצע יום עבודה כמטפלת במעון, עם כפית מרק בדרך לפה של אחד הפעוטות. עזבתי כמו שאני, עם בגדי העבודה. המקום הזה הציל את חיי, פשוטו כמשמעו".

זהבית, אישה בפאה נוכרית, גרביונים שחורים ובטן הריונית גדולה, שמחה לראות את מרים. הן מתחבקות. "היום שהחלטתי לברוח היה כשהוא התנפל עלי באגרופים לבטן וניסה לפגוע בעובר", היא מספרת. "הוא עשה לי דברים איומים, בעיקר השפלה נפשית קשה. הוריד אותי לעפר. לא היה לי מושג שיש סוג אחר של יחסים. הייתי מלאה באשמה שאני אישה לא מספיק טובה".

סלעית גבע: "הנשים האלה חיות תחת טרור, ולא מסוגלות להוציא מהפה את המילים 'אני אישה מוכה'. התפקיד שלנו זה לתת להן אפשרות לספר את הסיפור שלהן. כשהן מסתכלות על עצמן מבחוץ ואומרות 'חייתי תחת אלימות', זה כבר חצי הדרך לשיקום. בערב ראש השנה שעבר הגיעה לכאן מישהי שהיתה כחולה מחבורות. ראינו כאן נשים עם צלעות שבורות, נשים עם אף שנשבר כל כך הרבה פעמים עד שנזקקו לניתוח, כאלה שהפילו את העובר בעקבות מכות. אבל הדבר הכי קשה הוא ההתעללות הנפשית. אנחנו עוברים איתן כברת דרך ארוכה עד שהן מכירות במה שהן עברו, נותנות לזה שם, וצומחות".

תקצוב המקלטים על ידי משרד הרווחה נעשה לפי "סל שירותים" לכל יחידה משפחתית. אלא שבמקלטים החילוניים, מספר הנפשות הממוצע הוא 2.3 למשפחה, ואילו ב"בת מלך" מדובר בממוצע של 4.6 נפשות למשפחה. "אישה פלוס שבעה־שמונה ילדים זה לא מחזה נדיר אצלנו", אומרת סלעית. "היתה אישה שהגיעה לפה עם עשרה ילדים, שני חיתולים וחבילת מגבונים. סיפקנו לה את כל הציוד האישי הדרוש. בעבר, רוב הנשים היו אוזרות אומץ לברוח רק אחרי שהילדים בגרו ונישאו; היום הן באות בגיל צעיר יותר, עם כל הילדים. יש לא מעט שבאות לכאן בהריון ונוסעות ללדת בליווי צמוד של עובדת סוציאלית מהמקלט. רק בשנה האחרונה חגגנו כאן שתי לידות של בנים, וגם שתי חגיגות בר מצווה".

למקלטי "בת מלך" הוצאות חריגות לעומת מקלטים חילוניים - אוכל בכשרות מהודרת, הסעות לבתי הספר לפי הזרמים הדתיים השונים, הוצאות לקראת החגים וסיוע מקצועי מרבנים (שמגיעים לעיתים ממקומות מרוחקים). תקצוב משרד הרווחה אינו מתחשב בהוצאות הללו, מה שמוביל את אנשי העמותה לאסוף תרומות. בפועל מגיעה ההשתתפות הממשלתית לשני שלישים מההוצאות, והשאר מגיע מתרומות. במשרד הרווחה מוכנים לומר רק כי "המשרד מודע לחשיבות קיומם של מקלטים ייעודיים לנשים חרדיות, כמו גם מקלטים לנשים ממגזרים אחרים בעלי מאפיינים תרבותיים ייחודיים - החברה הערבית והעולים".

צוות המקום כולל אם בית, עובדות סוציאליות, עורכות דין, מורה וגננת המטפלות בילדים, בנות שירות לאומי וגדודים של מטפלים חיצוניים. עם קליטת האישה וילדיה במקלט מעדכנות לשכות הרווחה את הבעל, והילדים נפגשים עם אביהם רק במרכז קשר, בפיקוח.

במהלך חצי השנה במקלט יעברו הנשים שיקום והכשרה לחיים עצמאיים. כך, למשל, מקבלת כל אישה טיפול פסיכולוגי אישי והדרכה הורית. "זיהינו דפוס אצל האימהות האלה של הימנעות מעימותים", אומרת סלעית גבע. "אימהות שהולכות על קצות האצבעות ליד הילדים, מפחדות להציב גבולות, כי הן 'רק רוצות שקט'. אישה כזו צריכה לעבור הדרכה כדי להיות הורה משמעותי, עם ביטחון וסמכות הורית".

גם ילדים מגיל 4 ומעלה זוכים לטיפולים פסיכולוגיים ופרא־פסיכולוגיים. "ילדים שחיים בצל אלימות סובלים מבעיות נפשיות קשות - גם אם האלימות לא מופנית כלפיהם. את רואה ילד בן חמש שמתרגז על אמא שלו, מסמן תנועה אופקית על הצוואר ואומר 'אני אגמור את מה שאבא הבטיח שהוא יעשה לך', ואת מבינה שהתפקיד שלך הוא לעצור את הדור הבא של בעלים מכים".

הנשים והילדים מקבלים גם טיפולי פסיכודרמה, טיפולים דיאדיים, תרפיה בבעלי חיים, יוגה, סדנאות יצירה, חוגים שונים וערבי כיף. חלק גדול מהטיפולים ומהחוגים מועבר בידי מתנדבים. הנשים גם מקבלות הכשרה מקצועית, שממומנת על ידי משרד התמ"ת או מכספי תרומות.

המקלט מעניק לנשים סיוע משפטי בחינם - החל בהסדרי ראייה במרכזי קשר ומשמורת על הילדים, דרך השגת גט והתמודדות עם סחטנות כלכלית, וכלה בייעוץ בחלוקת הרכוש ובתביעת מזונות. צילית יעקובסון מטפלת בתחום הזה במשרה מלאה סביב השעון. היא עבדה כעורכת דין לענייני משפחה, ליוותה משפחות נפגעי עבירה במועצה לשלום הילד ובמרכזים לנערים בסיכון, עד שהגיעה לערב התרמה ל"בת מלך" והציעה לתרום במטבעות של זמן. מאז היא כאן.

החשש הגדול של הנשים, ולעיתים גם של המטפלים, הוא מהרגע שבו נפתח השער הנעול והאישה וילדיה יוצאים בחזרה אל העולם - ואל הבעל שממתין להם. "לפעמים אנחנו מתים מפחד כשאנחנו משחררים את האישה", מודה קורמן, "אבל מהניסיון שלנו - האישה יוצאת מוגנת בגלל התהליך הפנימי שעברה כאן. הבעל המכה הוא נמר על חלשים - את הכוח שלו הוא שואב מהחולשה שלה. ברוב המקרים, ברגע שהיא משנה את כללי המשחק ומפגינה עוצמה שהוא לא ציפה לה, הוא ייקח צעד אחורה. רוב הגברים לא מנסים לחפש את האישה, ואחרי שהיא מגיעה למקלט, האיומים פוחתים דרמטית. חלקם נותנים גט בלי להתווכח. השער הנעול והמצלמות זה יותר בשבילנו, לשקט שלנו".

נשות כל המקלטים זוכות לסיוע ראשוני מטעם קרן ידידות טורונטו או מכספי תרומות אחרים. לפי חוק שעבר לאחרונה בכנסת ביוזמת ח"כ זהבה גלאון, כל אישה היוצאת ממקלט תקבל מענק הסתגלות בסך 8,000 שקלים ועוד 500 שקלים נוספים עבור כל ילד, עד לתקרה של 10,000 שקלים בסך הכל - בתנאי שהיא לא שבה אל הבעל המכה. החוק עדיין לא מיושם.

קו החירום לנשים דתיות וחרדיות: 1-800-292-333. אפשר לתרום ל"בת מלך" בקו זה ובאתר האינטרנט של העמותה. קו חירום ארצי לנפגעי אלימות במשפחה: 1-800-220-000.