תעלומת עורכת הדין שקפצה מהמגדל

לפני חודש, בשמונה בדצמבר, יום חמישי, שלי עמרמי בוזגלו חגגה יום הולדת 49. יום לפני כן, נסעה עם הפרוּד שלה, צ'רלי בוזגלו, לשעבר שחקן ידוע ושדרן וכיום עורך דין, למלון "יערות הכרמל" כדי לציין את המאורע. היא לקחה איתה סיכומי שיעור של קורס בפסיכולוגיה שהחלה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, במטרה להכין עבודה. למחרת בבוקר, ביום ההולדת עצמו, אחרי הצ'ק אאוט מהמלון, השניים התפצלו. צ'רלי נסע לאסוף את הבן הבכור, רז, חייל המשרת בבסיס חיל הים בחיפה. שלי אמרה שתחכה להם כבר בבית, בכפר סבא. בינתיים, הבן הצעיר, דן, הכין את הבית ליום ההולדת. הוא תלה על דלת הכניסה שלט עם הכיתוב "יומולדת שמח, אמא". בסלון, תלה בלונים. השכנים נכנסו גם הם והביאו פרחים לשלי, השכנה הנעימה והאהובה.

אבל שלי לא הגיעה הביתה. במקום זה, היא סטתה מהדרך ועלתה על הכביש המוביל לתל אביב. בשעות הצהריים המוקדמות נכנסה ללובי המלון "ישרוטל טאואר" ברחוב הירקון וביקשה להשכיר חדר בקומה גבוהה. נמצא לה חדר פנוי בקומה התשיעית, היא לקחה מפתח ועלתה. שם, היא התיישבה ליד השולחן והתחילה לנסח מכתב ארוך, נרגש, מלא רגשות וכאב לשני בניה, רז בן ה-20 ודן בן ה-14. לאחר מכן, היא אלתרה חבל כדי לתלות את עצמה. החבל נקרע. אז היא פתחה חלון וקפצה. מספר שעות אחר כך נקבע מותה בבית החולים איכילוב.

מה גרם לשלי עמרמי בוזגלו, עורכת דין מוכרת, חברת מועצה עיריית כפר סבא לשעבר, פעילה חברתית ופמיניסטית, לשים קץ לחייה ביום הולדתה? האם ההחלטה הטראגית הייתה פרי תכנון מוקדם או, כפי שמעריכים בני משפחתה וחברים קרובים, התקבלה בחטף, בדרכה הביתה, כשהייתה אחוזה בסערת רגשות וכאב עד שלא יכלה עוד? "סימסתי לה יום לפני יום ההולדת: 'אני יודע שעברת תקופה לא קלה ואני רוצה לאחל לך שהשנה תהיה הרבה יותר טובה ומאושרת'", מספר אביה של שלי, ברוך. "הוספתי שאני מאחוריה ו'אם צריך, אני אוריד את הכוכבים בשבילך'. היא כתבה שהיא קוראת את הברכה ובוכה. אני לא יודע מה דחף אותי לעשות את זה. אני לא איש של טכנולוגיה. יום למחרת, שוב סימסתי לה 'מזל טוב' והיא כבר לא ענתה. הדבר הכי גרוע להורה זה לראות את הילדה שלו כשהחיים אוזלים מגופה, מבלי שהוא יכול לעשות כלום. הרופאים נלחמו עליה מחמש אחר הצהריים עד אמצע הלילה, אבל זה היה חסר סיכוי. בשבעה נפל לי הנייד למים ואף מעבדה לא הצליחה לשחזר לי את ההודעות".

"מאז הפרידה התגלו לה כל מיני דברים"

שלי עמרמי בוזגלו, אישה מרשימה ודומיננטית, הייתה שותפה במשרד עורכי הדין הוותיק של אביה ברוך, שאין כמעט עסקת נדל"ן בכפר סבא שלא נחתמת בו. היא הייתה יד ימינו ומי שאמורה לרשת את המשרד בעתיד. במקביל, שימשה גם כיועצת המשפטית של כמה גופיים עירוניים. והיא לא הסתפקה בזה. היא השלימה תואר שני במדיניות ומנהל ציבורי במרכז הבינתחומי בהרצליה ובמשך חמש שנים, עד שנת 2014, שימשה כחברת מועצה בכפר סבא והייתה חברה בשמונה ועדות עירוניות. בין היתר רשום על שמה המהלך של הכנסת לימודי מגדר לכל בתי הספר בעיר. עמרמי בוזגלו גם הייתה חברת הנהלה באיגוד נבחרות ציבור, גוף משמעותי ובעל כוח בפוליטיקה המוניציפלית. היו לה עוד הרבה תכניות, כמו לסיים את התואר בפסיכולוגיה ולהמשיך לדוקטורט.

אז מה השתבש? מה גרם לאישה חזקה לחוש שאין מוצא? אפשר לומר, במידת הזהירות המתבקשת, שהאירוע המטלטל ביותר בחייה של עמרמי בוזגלו בעת האחרונה היה הפרידה שיזמה מבעלה, צ'רלי, כארבעה חודשים לפני מותה. צ'רלי עבר בעקבותיה להתגורר בתל אביב, ושלי נשארה עם הילדים בביתם בכפר סבא. "הפרידה הייתה מאוד לא פשוטה עבורה. היא חוותה פגיעה ומשבר אמון. התגלו לה כל מיני דברים בחודשים האחרונים", מספרת חברתה הטובה של שלי, הילה (ללי) קידר. "הנסיבות הקשות שנוצרו בחייה של שלי גרמו לה סבל גדול, כאב, בושה ובלבול".

שלי וצ'רלי הכירו בבית הספר למשחק בית צבי כשהיא הייתה בת 20. צ'רלי הדריך אותה בביצוע מונולוג, דבר הוביל לדבר והיא הסכימה לצאת איתו לדייט. בהמשך הפכו לזוג. גם כשעזבה אחרי שנה את לימודי המשחק ונסעה לאנגליה כדי ללמוד משפטים, הם נשארו ביחד. צ'רלי סיים את לימודי המשחק והפך לשחקן ידוע. הוא שיחק בסרטים "בלוז לחופש הגדול" וב"שירת הסירנה" ובסדרות "רמת אביב ג'" ו"שמש". במשך השנים גם הגיש תכניות רדיו בקול ישראל, עד שעשה הסבה מקצועית והפך לעורך דין.

"ליוויתי אותה מאוד צמוד בתקופה הזו", מספרת קידר. "כשאני עברתי גירושים, מישל (טיר, חברה טובה נוספת של שלי) והיא היו לצדי יום-יום והבנתי אז כמה תמיכה היא דבר חשוב. לכן אחרי הפרידה התקשרתי אליה כמעט מדי יום. כשהרגשתי שהיא בסדר, הייתי כותבת לה 'לא הספקנו לדבר היום. אני רואה שאת בסדר, אז אני מניחה לך מהשיחה היומית'. בשבתות, שהייתה בהן לבד, היינו הולכות לפארק, לארוחת בוקר".

 איך היה מצב הרוח שלה בתקופה האחרונה?

"הייתה באסה. היא עברה ימים קשים של עצב ודאון. היא הייתה יכולה להגיד 'היום אני במצב רוח מאוד לא טוב' או 'היה לי יום קשה'. לפעמים הייתי שומעת בקול שלה שמשהו קרה ורק כשהייתי שואלת, היא הייתה מספרת. הבעיה היא, שכשמישהו מספר רק אחרי כמה שעות, הווליום כבר אחר ואתה לא מבין כמה זה ערער אותו בזמן אמת".

ולא היו לה התבטאויות חריגות, תכנים שעשויים לרמוז על מחשבות אובדניות?

"היא לא השמיעה משהו חריג מעבר ללספר על דברים שהכעיסו אותה או הכאיבו לה. לפעמים, היא אמרה כביטוי 'זה הרג אותי' או 'אני נגמרת מזה'. אבל מי מאיתנו לא עובר תקופות קשות? בחלומות הכי פרועים לא הייתי חושבת שהיא תנקוט בכזאת דרך. אפילו את ההמלצה שלי שתיקח רסקיו בתקופה הזו, היא לא יישמה. לא היו פה סממני דיכאון כמו שכולם מכירים. לא הייתה פה מישהי שלא יצאה מהמיטה. היא תפקדה וכל הזמן פעלה ועשתה דברים. היום אני מבינה שלא קלטנו את עוצמת הכאב ואת ההיקפים".

גם אחרי הפרידה שלי וצ'רלי בילו לא מעט זמן ביחד, והמשיכו לקיים ארוחות שבת משותפות. ברוך, האב, אף מגדיר את השבועות הללו "תקופה של חיזור עבור שלי. הפרידה עשתה לה רק טוב, הם היו ברנסנס", הוא מוסיף. בשלב מסוים, השניים אף חיפשו את הנוסחה שתאפשר להם לחזור לקשר זוגי. הניסיונות הללו, אומרות חברותיה הקרובות, כנראה יצרו אצלה בלבול. בשיאו, החליטה לטוס לחופשה בלונדון כדי לנקות את הראש. "היא טיילה המון ושלחה לנו כל הזמן תמונות", מספרת קידר. "נראה שהיא הייתה במצב רוח מצוין. היא אפילו הלכה להופעה של ג'סטין ביבר". "התקופה האחרונה של שלי הייתה תקופה של פריחה, של התחלה חדשה", מאשר אחיה, אמיר. "היא התלבשה נורא יפה והייתה קורנת. קנתה אוטו חדש ונסעה לחו"ל. שבוע לפני היא הלכה עם צ'רלי לעשות עגיל באף. היא הצטערה שלא עשתה את זה קודם".

מישל טיר, הצלע הנוספת בשלישייה עם קידר ועמרמי (שגם חלקה קבוצת וואטסאפ שנקראה "מישללי", צירוף של שמות כל החברות), מצביעה על הפער בין הפרסונה הציבורית של עמרמי בוזגלו, זאת האסרטיבית והרהוטה שמזיזה הרים, לבין הבנאדם המופנם שהייתה, שלא ידע לבקש עזרה. ייתכן, היא אומרת, שזה מה שמנע מהחברות לראות את המצב לאשורו.

"היא הייתה מאוד סגורה. גם עם החברות הכי טובות שלה היא דיברה במשורה", מספרת טיר. "היינו אומרות לה, 'ספרי, דברי, תורך לשפוך'. וגם שכבר הייתה מספרת, היה צריך לדובב אותה. היא הייתה מסתירנית טובה. היא הייתה חברה טובה ובת טובה, בת מֶרַצָה באופייה, וזה גרם לה לא לספר, כדי לא ליפול על אחרים. היא החזיקה פסאדה שהכול בסדר. כל פעם שהיינו נפגשות, היא הייתה זמינה בטלפון לכל העולם, היינו מתעצבנות 'די, תהיי איתנו', אבל היא הייתה בכל זאת עונה. הלוואי שהיא הייתה קצת יותר תובענית ותובעת מקום לעצמה".

את ראית איזו נורת אזהרה, משהו שמצביע על דעיכה?

"חד משמעית לא. להיפך, היא הייתה מלאה בתוכניות לעתיד. היא רק התחילה תפקיד חדש, כיו"ר הנהגת הורים בכפר סבא. גם בתקופה האחרונה, למרות שהייתה פחות שמחה, עדיין צחקנו המון. עברו בינינו המון סמסים של צחוקים והתבדחויות. בדיעבד, כולם רואים 6/6. אבל בזמן אמת לא הייתה שום אינדיקציה. הלוואי והייתי שמה לב למשהו כזה. המודעות הפמיניסטית של שתינו התפתחה במקביל, והיום כפמיניסטית קשה לקבל מעשה כזה של הרמת ידיים ושל תחושה 'די, מאסתי'".

את יכולה בכל זאת לחשוב על סיבה לכך שעשתה את מה שעשתה?

"כמו שהקראתי בהספד, קצה נפשה בסודות ושקרים".

"אם רק הייתה אומרת, הייתי עוזבת הכול ובאה"

הילה קידר מספרת שדיברה עם שלי בפעם האחרונה ביום לפני שהתאבדה, בזמן שארזה את המזוודה שאחר כך תיקח עמה ל"יערות הכרמל". "היא ענתה לי שמחה ולבבית כתמיד והיום זו נראית לי הדחקה של המציאות ושל הרגשות שאחר כך כנראה הציפו אותה. כשהיא סיפרה לי שהיא הולכת גם ללמוד במלון, צחקנו על זה שהיא חזרה להיות סטודנטית. לימדתי לפני כמה שנים באוניברסיטה הפתוחה אז דיברנו על איך להגיש את העבודה. הייתה ממש שיחה נחמדה וקלילה וקבענו שנדבר למחרת כדי שאאחל לה יומולדת שמח. כל שנה היינו מתקשרות אחת לשנייה ביום הולדת וכבר סגרנו על זה שניפגש שלושתנו בשבת לחגוג לה".

הפגישה הזאת כבר לא יצאה לפועל. "כמה שעות לפני המקרה, היא שלחה לקבוצת הוואטסאפ שלנו הודעה עם מידע חדש שהתגלה לה, וזהו. זה עוד דבר מוזר שהיא לא נפרדה מההורים שלה ומאחיה הקרוב וגם לא מהחברות הטובות שלה".

את חושבת שהיא תכננה את המעשה מראש?

"מצד אחד, אני משוכנעת באלפי אחוזים שלא הייתה שום תכנית מסודרת מראש, שזו החלטה של אותו יום. אבל מצד שני אני אומרת שקטונתי. המחשבות לא מרפות. וכמה שאני לא מנתחת את זה, אני מגיעה למסקנה שאני לא יודעת כלום. מה שאני כן יודעת שזו החלטה שהשפיעה על כולנו בצורה טוטאלית. מוות כל כך מיותר. שלי עשתה מעשה נמהר. היא פתרה בעיה זמנית באופן סופי. היא הייתה בהצפה מאוד גדולה ולא חשבה בהיגיון. אבל איך זה קרה לה? היא הייתה אדם הכי הגיוני שהכרתי, עם הכי הרבה שיקול דעת. אם מישהו היה עוצר אותה או אם היא הייתה מתמהמהת עוד יום, היא כבר לא הייתה עושה את זה. מאז שזה קרה, אני מדברת עם שלי בלי הפסקה. אני מדמיינת שהיא מתקשרת אלי באותה סערת רגשות ואני משכנעת אותה לא לעשות את זה. אם היא רק הייתה אומרת שהיא במצוקה נוראית, הייתי עוזבת הכול ובאה".

השלט המוזהב "עו"ד שלי עמרמי בוזגלו" מחוץ לחדרהּ במשרד עורכי הדין עדיין היה השבוע מקובע במקומו. לפני כמה ימים פרסם המשרד מודעת דרושים בניסיון למצוא עורך דין שיחליף את שלי. עבור המשרד יימצא לבסוף מחליף, אבל לא עבור המשפחה.

משפחת עמרמי, ילינסון במקור, הגיעה לארץ בעלייה השלישית מחרבין, עיר על גבול רוסיה-סין שבעבר הייתה חלק מברית המועצות וכיום היא היום בירת מחוז בסין. הסבא-רבא של שלי עמרמי, ברוך ילינסון, הוא אחד ממקימי העיר כפר סבא ומי ששימש כיו"ר הוועד המקומי הראשון של המושבה. כשחיפש אחר שם עברי, דפדף בשמות הלוויים בתנ"ך – כיוון שמקור השם ילינסון הוא בלוויים – ובחר לבסוף בעמרמי.

נכדו, ברוך עמרמי, היום בן ה-74, למד משפטים באוניברסיטה העברית, "בימים שהקמפוס עוד היה כולו בגבעת רם". בסיומם פתח משרד בכפר סבא, מרחק פסיעה מסמטת עמרמי, היכן שעומד עד היום ביתם של סבו וסבתו, שנשמר בדיוק כפי שהיה. "אנחנו מנסים להמשיך", מספר ברוך, "אבל אני קרוע. הבוקר עליתי לקבר שלה, כעסתי עליה שם. אני לא מבין איך היא יכלה לעשות דבר כזה לעצמה ולכולנו, למשפחה. פצצה של טון נפלה עלינו".

"אחד הרגעים הגאים שלי היו שהיא הודיעה לי שהיא רוצה ללמוד משפטים. כל העתיד היה לפניה. היו לי כל כך הרבה תכניות בשבילה", הוא מספר וכתפיו נשמטות. "רק בשבעה הבנתי את היקף הפעילות החברתית שלה. היא אף פעם לא התפארה בזה. לקוֹחה סיפרה לי ששלי הגיעה לביתו של ידיד צעיר שלה שחלה בסרטן, להחתים אותו על צוואה ולאחר מכן שמרה איתו על קשר והמשיכה להגיע. תגידי לי, איזה עורך דין עושה דבר כזה?".

איך הייתה התקופה האחרונה בחייה?

"שלי נכנסה לעשייה חדשה כיו"ר הנהגת הורים והיה לה דרייב עצום. היומן שלה היה מלא בתוכניות לחודשים הבאים. לא ראיתי שום שינוי. היא לא הסתגרה בבית. להיפך, בימי שישי אם לא הזמנו, היא הייתה מזמינה אליה לארוחה. לא חשתי שיש סערה פנימית סמויה שאולי היא מסתירה. תמיד חשבתי שאנחנו גלויים והיא תספר לי אם משהו כואב לה. נזכרתי גם בימים האחרונים שבפעמים הספורות שיצא לנו בעבר לדבר על התאבדות, אחרי שקראנו או שמענו משהו, שלי יצאה נגד זה בחריפות. היא אף פעם לא הסכימה לראות בזה פתרון".

המכתב שהשאירה לבניה שופך אור על המעשה?

"זה מכתב פרטי שיועד אליהם ואני לא רוצה להיכנס אליו, אבל אני יכול להגיד שהוא לא הפך אותנו ליותר מבינים את מה שעבר לה בראש באותם רגעים".

"הניסיון לשים שורה תחתונה מועד לכישלון חרוץ"

משפט אחד מתוך ההספד הקצר שנשא צ'רלי בעלה בהלוויה, בה נכחו אלפי אנשים, הוליד חרושת של שמועות ורכילות, בסיפור שגם ככה רב הנסתר בו על הגלוי. "שברתי את לבך, אנא סלחי לי", אמר צ'רלי. "כאן, באותה חלקת קבר, אטמן יחד איתך".

"אנחנו לא אנשים מטומטמים", אומר האח אמיר. "היינו יודעים אם קרה משהו ספציפי. הם היו ביחד 29 שנים, אי אפשר להסתיר משהו כל כך קריטי כל כך הרבה שנים. ובכל זאת, אחרי מותה, הפכתי כל אבן, בדקתי כל שמועה. אין אמת בשום דבר".

"מסתובבות מלא שמועות חסרות שחר. הלכנו ובדקנו, והכול שטויות", קידר מסכמת את הנושא. "כולנו במצוקה נוראית ולצ'רלי יש שק גדול להמשיך ולחיות איתו. טובת הילדים גם לנגד עינינו". "אנחנו, החברות הכי טובות של שלי, הולכות במעגלים בניסיון להבין מה גרם לה לעשות את זה", מוסיפה טיר. "אנחנו פותחים כל דלת ודלת, ואין תשובה אחת. הניסיון לשים שורה תחתונה, להגיד 'זה מה שהביא אותה לכדי זה', מועד לכישלון חרוץ. זו לא סיבה אחת, זה הרבה סיבות. זו נפש מיוסרת".

"צר לי כל כך שלא הייתה לי אפשרות לעזור, אבל האם יכולתי? האם היא חיפשה עזרה?", שואלת נסיה שטרסברג, חברה של שלי, ומיד עונה: "כנראה שלא. שלי הייתה אדם מאוד רציונלי, תמיד בחנה דברים לעומק, כמו המשפטנית שהיא הייתה. אז אם היא בסוף בחרה לא לשתף בנושאים פרטיים שלה, בדברים שהיא עוברת, אני מכבדת את זה. אנחנו חיים בחברה שלא אחת מחטטת ושופטת ועובדת בלחשוף את הסודות, וזה דווקא מה שמייצר תגובת נגד של לשמור עליהם. אולי דווקא ביום שנכבד את המרחב הפרטי, אנשים ירגישו נוח לשתף".

אמיר, אחיה של שלי, היה אחד האנשים הקרובים לה. "בכל דבר הייתי מתייעץ איתה, 15 שנה עבדנו ביחד. נפגשנו יום-יום במשרד של אבא. אנשים ראו אותנו ורצו שככה גם ייראו היחסים עם האחים שלהם. אהבנו ככל שהלב יכול לאהוב". דווקא בגלל זה, קשה לו כל כך להשלים עם מה שעשתה. "זה מעשה הזוי שכל כך לא מתאים לה. יש אנשים שאתה יכול להגיד אוקיי, אפשר אולי לחשוד. אבל שלי הייתה אישה נורא חזקה, דמות שאתה שואב ממנה אנרגיה והשראה. זה לא נתפס. כמו שעשתה כל דבר, החליטה ופעלה על דעת עצמו, ככה גם פה: היא החליטה על המעשה ופשוט עשתה אותו. בדיעבד, כולנו מצטערים שלא עשינו מספיק, אבל איך יכולנו לדעת? זה לא עלה כלל כאפשרות שמשהו כזה יקרה. הבן שלה, רז, הגדיר את מה שעשתה הכי טוב: 'ביום הזה זו לא הייתה אמא שלי'". 

צ'רלי בוזגלו סירב להתראיין לכתבה, אך מסר: "מקור הרכילות והשמועות הגיעו מבלוג של לורי שם טוב שכתבה נגדי, בשל העובדה, שכמי שייצג את איגוד העובדים הסוציאליים זכיתי בשתי תביעות נגדה. גם הפעם אפעל למצות איתה את הדין בשל לשון הרע שהיא מפיצה".

כך תעזרו לאובדניים להינצל

"גברים מתאבדים בשיעור גבוה פי שלושה יותר מנשים", מפתיעה חוקרת האובדנות, פרופ' ענת קלומק ברונשטיין, מהחשובות בארץ בתחום. "למה זה ככה? בשל הקושי להיחשף ולבקש עזרה. נשים יותר משתפות, ולכאורה, נמצאות בסכנה פחותה לעשות את הצעד שאין ממנו חזרה. אבל כמו שאנחנו רואים, לא כל הנשים משתפות במה שעובר עליהן, בכאב הנפשי ובמצוקה ואז ה'יתרון' שלהם אובד".

מה קורה בנפשם של אנשים אובדניים?

"אנחנו מדברים על כאב נפשי, שאמנם יש להרבה, אבל אצל אנשים אובדניים מדובר בכאב בלתי נסבל שאליו מתלווים חוסר תקווה וחוסר אונים. מדובר בכאב נפשי מאוד גדול ובתחושה שזה לא עומד להשתנות. הם נמצאים במה שנקרא בשפה המקצועית 'ראיית מנהרה': התפיסה של האדם הופכת לצרה ודיכוטומית, של רע וטוב, שחור ולבן. התפיסה הופכת לצרה יותר ויותר, עד שכל מה שהם רואים זה את הכאב והסבל בלבד, עד כדי איבוד הפרספקטיבה בכל הנוגע למציאות החיצונית, ואת ההתאבדות כפתרון יחיד.

"אבל למרות שהאנשים הללו סובלים מבפנים, וזו הנקודה החשובה, הם לא תמיד מראים את זה. את הסטריאוטיפ שלפיו אנשים דיכאוניים נשארים במיטה ולא מתפקדים צריך לנפץ. אני מכירה אנשים עם דיכאון קליני שמתפקדים, ואפילו מתפקדים טוב, כך, שאם לא תשאל, לא תדע. כמובן שגורם מנבא חשוב נוסף הוא ניסיונות אובדניים בעבר".

"מה שכן חשוב לי להגיד זה, שהתאבדות לא קורית כרעם ביום בהיר. גם אם האקט נעשה באימפולסיביות, לרוב מגלים שהייתה מצוקה נפשית איומה חודשים ואולי שנים קודם לכן. האדם לא סיפר עליה אמנם, אבל גם לא נשאל. לכן אני רוצה לעודד אנשים לשאול, אם חבר או קרוב עובר תקופה קשה, 'האם יש סיכוי שתפגע בעצמך?'".

הבעיה היא שזו שאלה שאנשים חוששים לשאול. היא ישירה מדי.

"יש איזו דעה קדומה שאם תשאל, אתה תכניס רעיונות לראש של הבנאדם. אבל אנחנו יודעים ממחקרים שמי שאין לו מחשבות על כך, לא קרה כלום ששאלת, אבל עבור מישהו עם מחשבות אובדניות, יש בכך הקלה גדולה, כי אתה בעצם אומר לו 'אני פה להקשיב ולעזור. אתה לא לבד עם זה'. נכון שלא בטוח במאה אחוז שאם נשאל, יגידו לנו. אבל בבסיס, רוב האובדניים רוצים לחיות. שאלו אנשים שניצלו מקפיצה מגשר הזהב בזהב פרנסיסקו מה עבר להם בראש בזמן הקפיצה? הם ענו שהם התחרטו בשנייה שהם קפצו. אצל אדם האובדני יש אמביוולנטיות אדירה בין החיים למוות, אבל המשיכה לחיים גדולה מהדחף למות".