סמואל ליבוביץ: ברון הסמים החרדי

אורח חייו של הדילר האורתודוקסי, יליד סטנפורד היל, אחת השכונות היהודיות האדוקות של לונדון, ומי שהעריץ את ברון הסמים פבלו אסקובר, לא מנע ממנו לנהל חיים סוערים שבהם מעורבבים פשע, אלימות, מיליוני דולרים והרבה מאוד סמים. להפך. לפעמים זה אפילו עזר לו. "יש לי אומץ לעשות דברים ורציתי כסף, זה כל ההסבר", הוא מסכם את סיפור חייו

ליבוביץ', 45, שומר על קור רוח מרשים. בשבועות האחרונים נפגשנו כמה פעמים, תמיד בבתי קפה באותו פרוור צפוני של לונדון שבו הוא מתגורר. השיחות עימו מתגלגלות בקלות, שואבות לעולם מרתק של פשע, סמים והרבה מאוד כסף מזומן.

את סיפורו הבלתי נתפס הוא מגולל בריאיון ראשון לעיתון ישראלי באדישות נטולת רגש, מקפיאת דם. כשהוא מעלה זיכרונות שהופכים את הבטן, נדמה כאילו מבחינתו הדברים קרו למישהו אחר. הוא ממעט לחשוף רגשות. תוך כדי שיחה אנחנו מרוקנים ספלי קפה באיכויות משתנות וליבוביץ' יוצא מחוץ לבר לעשן. פעם אחת הוא מפתיע ומזמין שוקו חם ומתוק, שעליו הוא מתענג. זו תהיה אחת הפעמים שבה התנהלותו תסדוק את תדמיתו הקשוחה.

אבא מת

הסיפור של שמילו, כפי שהוא מכונה בסביבתו הקרובה ובקהילה החרדית המקומית, מתחיל בסוף שנות ה־60 בסטנפורד היל. הוא נולד למשפחה חרדית נוקשה, אחד משישה ילדים, שגדל ועוצב על ברכי האורתודוקסיה הלא מתפשרת, הסגורה והמתבדלת.

בגיל צעיר נישא בניגוד לרצונו לישראלית. אביו נסע לישראל והורה לו להגיע ל"נסיעת עסקים". כשהגיע לארץ נאמר לו ש"הולכים לראות את הסחורה". "מגיעים לבית, דופקים בדלת, פותחת אישה הונגרייה", הוא נזכר. "בחדר יושב בן אדם עם זקן לבן וארוך, נראה כמו מלאך המוות. אני תוהה איפה הסחורה. בהמשך נכנסת לחדר בחורה נמוכה, שערה אסוף למעלה והיא מחייכת, שקטה. ההורים שלנו עוזבים את החדר. ניסיתי להיות ידידותי, שאלתי אותה 'איך קוראים לך, מה את עושה, בת כמה את?'. אחרי רבע שעה נכנסים ההורים שלה, שואלים 'מה את אומרת?'. היא עונה 'כן, נראה לי. בחור נחמד, חברמן'. ההורים שלי מצטרפים אלינו גם הם בקריאות 'מזל טוב', שוברים צלחת. ואני, רק אז הבנתי מה קורה. הייתי בשוק".

ניסית להתנגד?

"שום דבר לא עזר לי. אחרי שבת חתן תכננתי לברוח, אפילו שמתי כסף בצד, אבל אבא שלי כנראה ניחש את הכוונות שלי כי הוא העלים לי את הדרכון".

הייתה חתונה. שני ילדים וארבע שנים לא מאושרות. אחריהן התגרש. "זה מאוד לא מקובל בקהילה החרדית, בטח לא לפני 20 שנה", הוא אמר. "ברבנות ניסו להניא אותי כי הרי אסור להתגרש, אבל הודעתי להם שאני נוסע ואם הם לא משחררים אותי, היא תישאר עגונה או תמות. לא הייתה להם ברירה". גרושתו נישאה לאמריקאי ועברה להתגורר בארצות הברית עם שני ילדיו, כיום בני 22 ו־23. במשך שנים ארוכות האמינו הילדים שאביהם מת.

על ציר ברזיל

לאחר הגירושים חייו דווקא נראו שלווים מאוד. הוא החליט לפתוח דף חדש, עבר לבלגיה, נטמע בקהילה היהודית חרדית בבריסל והתחיל לעבוד בחנות ירקות.

הכול השתנה כאשר יום אחד פנה אליו חזקי, בחור צעיר בן הקהילה שאיתו התיידד, ושאל אם ירצה לנסוע לטיול לברזיל. חזקי הציע לממן את הטיול. "מי לא רוצה לנסוע לחופשה בברזיל?", אומר ליבוביץ'. "לא שאלתי שאלות. חזקי אמר לי שחבר שלו ימתין לי שם, וברור שהמשמעות של 'חבר' היא 'בחור יהודי דתי'". ואכן, צעיר חרדי פגש את ליבוביץ' בשדה התעופה והתנדב להראות לו את ברזיל. "הוא לקח אותי לבלות ואני הייתי מוקסם", משחזר ליבוביץ'. "האנשים ידידותיים, ברזיל מדהימה".

יום לפני חזרתו לבריסל נתן לו הצעיר חבילה עטופה. "זה היה נראה כמו חבילת סוכר", מספר ליבוביץ'. "'תדאג שחזקי יקבל את זה', הוא אמר לי. לא שאלתי שאלות. חשבתי לעצמי שאולי זאת חבילת יהלומים, אולי מתנה".

הדרך חזרה לבלגיה עברה חלק. "אולי זו חזותי 'השחורה' ששיחקה לטובתי ואולי קור הרוח", צוחק ליבוביץ'. "אף אחד לא שאל שאלות. כשחזקי פתח את החבילה ראיתי משהו שנראה לי כמו קמח לבן. לא הבנתי. אמרתי לו: 'יא דפוק, למה אתה צריך לקנות קמח מברזיל, יש לך במכולת למטה'".

באמת לא הבנת שמדובר בקוקאין?

"לא! באתי מבית חרדי, אף פעם לא ראיתי את זה, ואצלנו לפני 20 שנה אף אחד גם לא דיבר על זה".

גם לאחר שהבין את מלוא המשמעות של מעשיו לא נרתע ליבוביץ' מלהמשיך. הכסף שקיבל מחזקי על שקית ה"קמח" סנוור אותו. "חשבתי לעצמי שאהפוך למיליונר", הוא מודה. "ביידיש קוראים לזה א־גרויסע מאכער, עסקן גדול".

הרעב לכסף הביס את הפחד?

"לא היה פחד", הוא משיב בנונשלנטיות. "לא הרגשתי שיש לי מה להפסיד. הילדים היו עם אימא שלהם, לא הייתה לי משפחה וחשבתי לעצמי — מקסימום אתפס. רציתי להפוך למיליונר".

כשחזקי מבקש להשתמש שוב בשירותי הבלדרות שלו, מחליט ליבוביץ' להפוך מהשליח ליבואן. הוא מבצע כמה העברות של סמים מברזיל לבלגיה ללא תקלות. לדבריו, המראה היהודי חרדי שלו הקל עליו את העבודה. "היהודים נתפסים כילדים טובים", הוא מסביר. "העסקים זרמו יפה וכך גם המזומנים, אף אחד לא חשד".

יכול להיות שהחינוך החרדי הנוקשה בבית דחף אותך לפריקת כל עול בהזדמנות הראשונה?

"אני לא חושב. עובדה שזה לא קורה לכולם. גם היום אני מסוגל לעבור על החוק כל עוד לא מדובר בסמים. אני לא החכם הכי גדול וגם לא הגיבור הכי גדול, כדור יהרוג גם אותי, אבל בזמן סכנה אני מפסיק לחשוב. אם תגידי לי עכשיו שבחוץ יש 10 מיליון פאונד במכונית ויש לי חמישים אחוז סיכוי לקחת אותם —אני בטוח אנסה. אם היו כאן בבית הקפה בחדר צדדי בני ערובה שצריך להציל, את לא היית נכנסת — אני כן. אין לי פחד, ואני לא מפחד מהמוות".

הסנדק ואשתו

באחד הימים צפה ליבוביץ' הצעיר בסרט תיעודי על מלך הסמים הקולומביאני פבלו אסקובר, ודמו בער. "הוא שווה מיליארדים", הוא מתלהב במהלך פגישתנו בבית הקפה. "יש לו הכול. כזה רציתי להיות!".

בהחלטה מהירה וספונטנית, כשהוא בן 24, רוכש ליבוביץ' כרטיס לכיוון אחד לברזיל, שם הוא מתחיל להתערות בקרב סוחרי הסמים במטרה להפוך, כפי שהוא אומר, לפבלו אסקובר היהודי. גם הפעם, בסאו פאולו, הוא מתגלגל לקהילה החרדית המקומית בשכונה Morumbi District.

ליבוביץ' מבין שאם הוא רוצה לשחק בליגה של הגדולים, אין מנוס מלפגוש את מי שכונה ביראת כבוד "הסנדק", גם הוא בחור יהודי חרדי, שחלש על שדות עצומים של קוקאין והיה אחד מיצואני הסמים הגדולים של ברזיל.

ואולם כדי להתחבר ל"סנדק", היה על ליבוביץ' לעבור כמה מבחנים. הוא הצליח לארגן מפגש עימו במועדון ריקודים אפלולי, ולאחר בדיקה ביטחונית שנעשתה, לדבריו, מול קנה של אקדח, הוא הורשה לשבת בשולחנו של הסנדק. "שוחחנו מעט ואז הוא הודיע לי שכדי לבנות אמון הוא מעביר את החיילים שלו מבחן", אומר ליבוביץ'. "הוא רצה שאעביר כמות גדולה של כסף ליעד מרוחק. תהיתי מה יעלה בגורלי לאחר שאמסור את הכסף, האם הוא הולך להרוג אותי?".

ובכל זאת הסכמת.

"אי אפשר לסרב לסנדק, זאת בכלל לא אופציה".

רגע לפני יציאתו לדרך, ברכב שסיפק לו הסנדק, נודע לליבוביץ' שגם אשתו של סוחר הסמים הבכיר תצטרף לנסיעה. "ואז היא הופיעה", הוא נזכר בחיוך. "יפהפייה, בגדים מעוצבים, תכשיטים יקרים, בלונדינית, ברזילאית. התיישבה במושב האחורי ויצאנו לדרך".

במהלך הנסיעה עצר ליבוביץ' כדי לתדלק. "כשחזרתי היא כבר ישבה במושב הקדמי", הוא מספר. "היא אמרה לי 'אף אחד לא רואה אותנו עכשיו'. מאותו רגע כבר היה לי רק דבר אחד בראש", הוא מודה.

שארית הדרך הייתה מלווה בייסורים, כשליבוביץ' נזקק לשליטה עצמית כדי להימנע מלשתף פעולה עם העניין הניכר שאשתו של הסנדק גילתה בו. נקרע בין הפחד לתשוקה, בין יצר הרע ליצר החיים, הוא המשיך בנסיעה.

"בערב עצרנו לישון במלון בשני חדרי שינה נפרדים", הוא מספר. "היא המשיכה לבנות את הציפיות שלי. 'אתה מדהים, אתה נראה מצוין'. הדם שלי רתח, הזעתי. אבל גם פחדתי. אתה לא מתעסק עם אשתו של הבוס. אם תנסה לגעת בה והיא תחזור ותספר — אתה גמור. אבל הדרך שהיא דיברה אליי, הביטה בי, והיא בחדר הסמוך. אם משהו יקרה אף אחד לא צריך לדעת, רק אני, היא ואלוהים".

ליבוביץ' הצליח לעמוד בפרץ והשלים את משימת העברת הכסף. "הסנדק קיבל את פנינו בחזרה", הוא מספר. "הוא שואל אותי 'איך אשתי התנהגה? קרה משהו בינכם?', שולף אקדח ומכוון אליי. 'שום דבר', עניתי. הוא הצמיד את האקדח לראשי ואמר 'אתה לא חושב שאשתי אטרקטיבית?', הוא תהה. אני מודה, פחדתי. אבל אז הוא שמט את הנשק. היא כנראה עדכנה אותו שדבר לא קרה. הקלה. 'ברוך הבא למשפחה', הוא אמר לי. עברתי את המבחן".

הקם להורגך

הסנדק (ליבוביץ' נרתע מלהזכיר את שמו) הציע לו להפוך לאחד מחייליו, אך האברך הצעיר הודיע לו בנימוס שהוא עצמאי. השניים התחילו לשתף פעולה ומעמדו של ליבוביץ' בשוק הסמים בברזיל נסק. הוא קיבל סחורה מהסנדק ושיווק אותה בקור רוח וכריזמה. "אנגלים, ישראלים, אמריקאים, כל מי שרצה", הוא מפרט על חוג לקוחותיו. "הייתה לנו שגרה, הסחר בסמים זה כמו כל עבודה אחרת. קמים בבוקר, מגיעים למשרד עם צוות עובדים ומחפשים דילים שיכניסו כסף: סמים, סחורה גנובה וגם נדל"ן. כל אחד מהצוות מתעסק עם המקורות שלו, וכשצצה הזדמנות מתיישבים כולם ובוחנים אותה ברמה העסקית, סיכונים מול סיכויים, מה צריך לעשות ברמה הטכנית כדי שזה יצליח וכמה כסף צריך להשקיע בזה. בשש בערב יוצאים מהמשרד. אחר כך נפגשים גם בבית הכנסת או במסיבות. החיים הטובים".

העסקים הלא כשרים מניבים רווחים של מיליונים, שיטות ההפצה משתכללות, והמסיבות הביתיות המפוארות שמארגן הבחור החרדי, שהגיע מעולם נוקשה של חובות ואיסורים, זוהרות ומלאות זימה. הוא רכש פנטהאוז בן שבעה חדרים שבו התגורר לדבריו לבדו ונהג ברכבי יוקרה — בג'יפ וולבו ובפורשה. "לא האמנתי למזלי הטוב", אומר ליבוביץ' ומיטיב את הכיפה שעל ראשו.

תגיד, איך הכיפה, הזקן והפאות התקבלו באותן מסיבות נוצצות?

"מצוין. כשיש לך כסף הכול מתקבל, זה לא משנה איך אתה נראה".

העבודה במשרד אולי שגרתית אבל החיים שמחוצה לו קצת פחות. באחד הימים ביקש חברו של ליבוביץ' לשאול את מכוניתו לזמן קצר כדי לאסוף את אשתו משדה התעופה. ליבוביץ' נתן לו את המפתח, וכמה שניות אחר כך התרחש מול עיניו המשתאות פיצוץ אדיר.

התברר שכנופיית החרדים של ליבוביץ' הסתכסכה עם כנופיית סוחרי סמים מקומית, שחבריה האשימו אותם במכירת סמים מקולקלים ובהכתמת המוניטין שלהם. מטען חבלה שהוטמן במכוניתו של ליבוביץ' היה אמור לחסל אותו ובאותה הזדמנות להעביר מסר לחבריו.

ליבוביץ' ניצל, אך לחבר ששאל את מכוניתו לא היה מזל. "איבדנו בן אדם, אבל הם איבדו הרבה יותר", מסכם ליבוביץ' בתכליתיות את מה שאירע בעקבות הפיצוץ. על מסע הנקמה שהתרחש ברחובות סאו פאולו ליבוביץ' לא מפרט, אך מתמצת: "אחרי שעשינו את מה שהיינו צריכים לעשות, הם באו וביקשו סולחה".

כאשר הוא מספר על מלחמת הכנופיות הקטלנית שבה היה מעורב, לא זע שריר בפניו. כיצד מסתדרים אורח חייו הדתי ויראת השמיים עם העובדה שדמם של אחרים מכתים את ידיו? "בתורה לא כתוב שאסור להתעסק עם סמים. כן כתוב שם 'הקם להורגך השכם להורגו'", הוא מיישב את הסתירה.

אתה ממש מיתמם.

"אולי עברתי על 'ונשמרתם לנפשותיכם', אבל זה נתון לפרשנות".

מה לעזאזל עשיתי?!

החגיגה הברזילאית של ליבוביץ' נגמרה ב־1994. שוטרים מקומיים, שעקבו אחריו ואחר חבריו במשך כמה חודשים, פרצו לביתו ועצרו אותו. בתום משפט ממושך הוא מורשע רק בעבירות של אחזקת סמים ונשק ולא בסחר, ונשפט לארבע שנים. בתקשורת הוא כונה Hasidic King of Coke.

בבית הכלא קרדינרו בסאו פאולו הוא נדרש להפגין כישורי הישרדות. שם, מאחורי הסורגים, מצא עצמו מתמודד פנים מול פנים עם המוות. "לא האמנתי שהורגים אנשים בכלא", אומר ליבוביץ', אך כשאחד האסירים החליט להתעסק עם הבחור החרדי קר הרוח, עשה ליבוביץ' בדיוק את זה — הוא הרג.

"הייתי חדש, ישבתי עם עיתון יהודי ביד", הוא משחזר בפנים שלוות. "הגיע אסיר, אחד שכולם חששו ממנו, ודרש סיגריה. אמרתי לו שאין לי. הוא גיחך 'אתה צוחק עליי? אף אחד לא אומר לי שאין. כשאני מבקש זוחלים על ארבע'. אמרתי לו שאני לא זוחל לאף אחד ומאף אחד. בינתיים נוצרה התקהלות ואני כאמור חדש, אין אף אחד בצד שלי. הבנתי שצריך להוריד אותו מהעץ. התקרבתי ואמרתי לו 'בוא, תן לי בוקס, כולם יריעו לך ונגמור את הסיפור'. הוא ענה 'אתה הולך למות' ושלף סכין.

"למזלי, למדתי אייקידו (אמנות לחימה יפנית, נר"ו). תפסתי לו את היד והוא איבד שיווי משקל. הוא צעק 'אתה תשבור לי את היד'. 'לא רק את היד', אמרתי לו. החברים שלו לא ידעו אם להתערב או לא. המלצתי לו: 'אל תזוז, אם תזוז תזיק לעצמך. כל מה שאתה צריך לעשות זה לפתוח את היד ולעזוב את הסכין'".

האסיר לא שעה להמלצתו. במהלך מאבק עיקש הוא נפל על הסכין וזו חדרה לבטנו. "עוד הספקתי לראות את העיניים שלו מתגלגלות והוא התמוטט", ממשיך ליבוביץ'. "כולם ברחו. לא נשאר אף אחד בסביבה. יצא סוהר אחד ואמר לי 'אתה לא יכול לעשות כלום, הוא מת'.

"שאלתי את עצמי 'מה לעזאזל עשיתי?!'", הוא אומר. "אלא שהסוהרים בכלא התרגשו פחות. הם שמו אותי בחדר קטן וחשוך עד שבא מפקד הכלא. הוא אמר לי 'תודה רבה'. עניתי: 'כרגע הרגתי בן אדם'. הוא סיפר לי שהאדם הזה כבר עם שלושה מאסרי עולם, שהוא הרג שלושה אנשים ובהם סוהר אחד. הם ראו הכול דרך מצלמות האבטחה, וידעו שהתגוננתי. מובן שהיה משפט אבל יצאתי ללא כלום. מרגע זה אנשים התחילו לפחד, תהו מי אני, סגרו את הדלתות. בברזיל כל אחד בכלא משתייך לכנופיה. איתי, אף אחד לא הבין מאיפה הגעתי".

שיטת התירס

אחרי שמאסרו קוצר בשליש, השתחרר ליבוביץ' ב־1997 מהכלא הברזילאי וחזר הביתה, לאנגליה. החוויה בכלא לא מנעה ממנו לשוב לעולם הפשע. הפעם זה היה לתקופה קצרה. השלטונות באנגליה עקבו אחריו, הוא הסתבך בעבירות סחר בסמים ונעצר. הוגש נגדו כתב אישום ואחרי כשנה במעצר הוא שוחרר בתנאים מגבילים, אך נדרש לחתום בתחנת המשטרה המקומית על בסיס דו־יומי. בשלב מסוים הוא מפר את תנאי המעצר ונמלט לישראל.

בארץ הוא התמקם בירושלים והחליט לפתוח דף חדש. היה לו מספיק כסף ורכוש לשארית חייו. אבל כמה חודשים של חוסר מעש ושעמום וחבר אחד בעל כושר שכנוע הספיקו כדי לשנות את ההחלטה. השניים טסו לארגנטינה דרך מדריד ומשם לבוליביה, וחזרו ארצה עם קילו קוקאין ששכן בקיבה של ליבוביץ'. לדבריו, הייתה זו הפעם האחרונה בחייו שבה הבריח סמים.

"כבר יצאנו משדה התעופה והלכנו עם החומרים לכיוון האוטו", הוא משחזר. "פתאום החבר שלי נלחץ, אומר לי 'תראה את כל השוטרים מסביב'. הרגעתי אותו, אמרתי לו שזה לא בשבילנו, אבל אחרי כמה דקות עצר אותנו גברתן עם מבטא רוסי ואמר לי 'אתה בא איתנו'".

ליבוביץ' שמר על קור רוחו המפורסם ולא הסגיר דבר על אודות הסמים שבבטנו. "ידעתי שכשתופסים בן אדם בחשד להברחת סמים בקיבה, נותנים לו לאכול תירס ומחכים. כשהתירס בחוץ, יודעים שכל מה שבלעת קודם כבר יצא וכנראה אתה נקי", הוא אומר. "לפני הטיסה אכלתי שלוש קופסאות תירס ליתר ביטחון. כשהייתי צריך לשירותים, השוטר קשר אותי לקיר, שם נייר על הרצפה ואמר 'תחרבן'. ובאמת בפעם הראשונה יצא רק תירס. השוטרים היו הרוסים. אבל בפעם השנייה, בשבת בצהריים, יצא גם חלק מהסם. ניסיתי להתאפק, לא הצלחתי. אם לא היו שוטרים בסביבה הייתי בולע אותו שוב".

ליבוביץ' הודה והורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים וריצה בבבית הכלא איילון עונש מאסר של תשע שנים. רכושו וכספו מעוקלים. "עיקלו לי מיליונים בכסף וגם בנכסים", הוא מתלונן. "לא כל הכסף הגיע מסחר בסמים, אבל לא הייתה לי דרך להוכיח זאת. אם היו לי היום רק כמה אחוזים מהכסף הזה — הייתי חי טוב מאוד".

יציאה אחת מוקדמת מדי שעלתה לך בתשע שנים בכלא ובהרבה כסף.

"לכל שבת יש מוצאי שבת. לא יכולתי למנוע את זה. אולי אם זה היה נמנע בפעם הזאת לא הייתי כאן עכשיו כדי לספר את הסיפור. הייתי כנראה נהרג או נתפס בהזדמנות אחרת ויושב במאסר עולם. רק ברגע שנעצרתי התחלתי לראות את הסכנות שבדרך החיים הזו".

היו לך רגעי שבירה?

"קשה לי לחשוב על רגעים שזעזעו אותי", אומר ליבוביץ', והשלווה נסוכה על פניו. "בכלא ראיתי אנשים שהתחרפנו. חיכו לביקור שלא הגיע, קיללו, השתוללו. במקרה שלי, הכול עבר לידי. גם עכשיו אני חי ככה".

אתה מבין שזה לא נורמלי.

"ככה אני. כמעט אף פעם לא בוכה. אני חושב שאבדו לי הרגשות כשהייתי ילד. אני יכול להרגיש כלפי אחרים אבל אין לי סנטימנטים לעצמי. אני לא מפחד, לא קשה לי. בניתי לעצמי קיר פלדה שגם כדור לא יכול לחדור".

היית פעם בטיפול פסיכולוגי?

"לא. אני לא צריך. את יודעת מי צריך טיפול? מי שמדחיק רגשות ואוכל את עצמו וחושב מה היה אילו. אני לא מדחיק. לי יש מנגנון שמסנן רגשות כמו תסכול, פחד, החמצה".

כל אחד מרגיש החמצה.

"לא אני. לפעמים אני מסתכל בראי וחושב לעצמי שאני לא אנושי".

הפתח לגאולה

לנקודת המפנה בחייו הגיע בכלא איילון, שם פגש לראשונה ב"לקוחות הקצה" שלו: נרקומנים, מכורים, אלו שהגיעו למקומות הכי מטונפים, נמוכים ואומללים. הוא התבונן בהם נפעם, נגעל ונחרד. שם, בבית הסוהר, החלו ההשלכות של מקור ההכנסה המניב שלו לחלחל.

"זה היה מאוד מוזר", הוא אומר בתמימות מפתיעה. "את צריכה להבין שאני מעולם לא נגעתי בסמים וגם לא אף אחד מהמקום שאני בא ממנו. האנשים האלה לא היה חלק מהמעגל שלי אף פעם. אנחנו זלזלנו במי שצרך סמים. בכלא ראית לאיזו דרגה נמוכה בני אנוש יורדים עבור עוד מנה".

היה זה אחד האסירים בכלא, בחור בן גילו שנכלא לאחר שהורשע בגניבה, שפתח בפניו את הפתח לגאולה. "הוא היה מכור לסמים ודחוי", מספר ליבוביץ'. "אף אחד לא רצה להתעסק איתו. בהתחלה גם אני נרתעתי, אבל לאט לאט התקרבנו. ניסיתי להבין מה מניע אותו, לקחתי אותו אליי לחדר ותחת חסותי, בתנאי שלא יתקרב לסם. האסירים האחרים צחקו עליי, הזהירו אותי שאם אני לוקח אותו, עד מחר אפילו בגדים לא יישארו לי. אבל התחברנו, עזרתי לו להיגמל או לפחות חשבתי ככה".

באחד הימים חזר ליבוביץ' מעבודתו במטבח הכלא, ואז הבין את מלוא משמעות עוצמתו של הסם. "הבחור היה מוטל בפינת החדר, כולו רועד", הוא נזכר. "הזעקתי עזרה, לקחו אותו למרפאת הכלא ומשם הוא כבר לא חזר. כאב לי עבורו וגם כי איבדתי חבר. עד עכשיו הייתי מאוד שמח לחזות במפלה של מי שנתן לו את החומר. ואז הבנתי — אין שום סיכוי שאני חוזר להתעסק בזה".

גומל, חסדים

בסוף דצמבר 2006, אחרי 13 שנים במצטבר שבילה בבתי הכלא של ברזיל, ישראל ואנגליה, השתחרר ליבוביץ' והוא כבר קרוב לשנתו ה־40. בעקבות החלטתו לנטוש את עולם הפשע, הוא חזר הביתה, ללונדון. כיום הוא מתגורר בדירה קטנה בשכונת ילדותו ומתפרנס מעבודה כאופה.

החזות שלו מתעתעת. הוא לבוש שחורים וחולצה לבנה, מגבעת שחורה על ראשו וזקן לבן מעטר את פניו. אף שהוא כבר אינו מתהדר בפאות מסתלסלות, מדובר באברך בכל רמ"ח איבריו. הוא מספר שהפרק הקרימינלי בחייו נותר מאחור. כיום הוא מתמקד בשיקום משפחתו וחידוש הקשרים עם ילדיו.

התמורות בחייו עודדו אותו לנסות לפתוח דף חדש. "לפני חמש שנים הבכור שלי גילה לתדהמתו שאני עדיין בחיים", מספר ליבוביץ'. לפני שנה התקיימה גישה חטופה בשדה התעופה בלונדון, בעצירה בת שעה שעשה בנו במהלך טיסה מישראל לניו יורק. "זיהיתי אותו מיד וקראתי בשמו", אומר ליבוביץ', באחת הפעמים הבודדות במהלך שיחותינו שבהן הוא נראה נרגש. "הוא נראה בדיוק כמוני כשהייתי בגילו. ישר הרגשתי אבא שלו. התחבקנו חזק. לא הייתי בשוק מוחלט אבל זה בהחלט היה 'וואו, אני לא מאמין שאני דוחף את עגלת הדיוטי פרי של הבן שלי!'. הוא שאל על הכלא, לא הבין איך שרדתי שם כל השנים. תהה איך נעלמתי להם".

בגלל מגבלות על כניסתו לארה"ב, שם מתגוררים שני בניו, נמנע מליבוביץ' לבקר אותם. כיום הוא מדבר כמעט בכל יום עם בנו הבכור, אך הקשר עם בנו הצעיר עדיין מנותק. "הוא מתקשה לעכל את 'שובי לחיים'", אומר ליבוביץ'. "אין לי טענות לאימא שלהם, היא עשתה עבודה נהדרת ומגיע לה כל הקרדיט. היא שיקרה בנוגע אליי כי כנראה לא ידעה להתמודד עם זה אחרת".

לא הקמת משפחה חדשה.

"לא, אבל זאת מטרה. הכי אני רוצה לקום בלילה ולהגיד לאשתי 'תישארי במיטה, אני ארדים את התינוק' או לחזור מהעבודה ולהגיד לה 'הייתי כל היום בעבודה, עכשיו זה הזמן שלי איתו", הוא אומר בגילוי לב.

גולת הכותרת של "חזרתו בתשובה" של ליבוביץ' היא פעילותו בקרב מכורים לסמים, שבה הוא משקיע מרץ בשש השנים שבהן הוא משוחרר מהכלא. כעת הוא משתתף בתוכנית של רשויות החוק המקומיות בלונדון, שמצאו בו פרטנר לא שגרתי ויעיל, ובמסגרתה הוא חורש את הממלכה לאורכה ולרוחבה, מבקר בתיכונים ומספר לתלמידים את סיפור חייו. איל הסמים לשעבר בעל הכיפה מזכיר להם מה הם יכולים לאבד אם ייתנו דרור לאשליה של כסף מהיר ולמשיכה לתעשיית הסם וההזיות.

"מבחינתי, עבור זה שווה לקום בבוקר", הוא אומר על פעילותו בפרויקט, ומספר על חלומו הגדול לפתוח מכון לגמילה. "אם ארוויח יום אחד בלוטו אני אפתח אחד כזה", הוא מבטיח. "ואם לא, אני פשוט אצטרך לגייס משקיעים. יום אחד את תבואי לראיין אותי במכון הגמילה שלי. אני יודע שזה יקרה".