For female Mossad agents, life is like a spy-movie — though not always as glamorous. Theirs is a world of intrigue, sleepless nights and, sometimes, flirtation, in conditions of ever-lurking danger, all for the sake of the state, with immense strains on their families.
For the first time, five female Mossad agents went public this week, in interviews with the Hebrew-language Lady Globes newspaper, giving readers a tiny glimpse, from the female perspective, of the clandestine activities of Israel’s secret service. They talked about using their womenly wiles in the service of the state, and also about the limits to that use. No matter how vital the mission, there are some lengths, they made clear, to which they will not go, and will not be asked to go.
Flirting is fair game when it comes to national security. ‘A man who wants to gain access to a forbidden area has less chance of being allowed in… A smiling woman has a bigger chance of success’
The women, who all hold ranks of commander or higher (the equivalent of brigadier generals or colonels in the IDF), have been involved in some of the agency’s most daring and important operations.
One of the agents, named only as Yael, indicated that flirting is fair game when it comes to national security. She told the magazine that women carry certain “advantages” over men: “A man who wants to gain access to a forbidden area has less chance of being allowed in… A smiling woman has a bigger chance of success.”
“We use our femininity because any means is valid,” confirmed Efrat, the most senior female operational commander in the Mossad. “But even if we think that the way to advance the mission is to sleep with [Iranian President Mahmoud] Ahmadinejad’s chief of staff, no one in the Mossad would allow us to do it. Women agents are not used for sexual purposes. We flirt, but the line is drawn at sex.”
One of the Mossad’s most notable operations that deployed women was in 1987, when a female agent, “Cindy,” lured Mordechai Vanunu — a nuclear technician at the Dimona plant who sold the “secrets of Israel’s nuclear arsenal” to the Sunday Times — from London to Italy. Vanunu was then drugged and brought back to Israel in a ship to face trial.
Efrat noted soberly that she knows her “life is over” if she is caught — and said it’s a risk she’s willing to take for the sake of Israel’s national security.
Another agent, Ella, spoke of the impact on her family life: “I leave a secure home, my husband and three small children sleeping safely in their beds with tears welling in my eyes and a growing lump in my throat.”.
But Mossad chief Tamir Pardo, in rare on-the-record comments, praised the Mossad’s women as exceptional agents. He hailed their capacity to multi-task, and to “suppress their ego in order to attain goals.”
Added Pardo: “Contrary to stereotypes, you see that women’s abilities are superior to men in terms of understanding the territory, reading situations, spatial awareness. When they’re good, they’re very good.” ------------------------------------------------------------------------------------------
הן נכס חשוב מאוד של מדינת ישראל. אם אנחנו ישנים בשקט בלילה, זה גם הרבה בזכותן. אם ננצח במלחמה הבאה - להן יש חלק לא מבוטל בניצחון. ביטחוננו מופקד בידיהן, אלא, שלמרות המשקל הסגולי הגבוה - לא תקראו עליהן בעיתונים, לא תראו אותן בטלוויזיה, לא תוכלו למחוא להן כפיים. הכרה ותהילה היא לא מנת חלקן. לא תזהו אותן, כי הן פועלות במחשכים. נשות הצללים.
מוחן מפיק מבצעים נועזים ומתוחכמים שעושים את ההבדל בין הצלחה לכישלון. הן מפעילות כושר אלתור, מיומנויות נדירות, אמצעי לחימה מתוחכמים, שליטה בשפות והבנה פסיכולוגית. הן חייבות לקלוט את מוחו של האחר.
הנשים הסודיות האלה הן הלוחמות הבכירות במוסד הישראלי, הארגון שאין צורך להכביר מילים על רמות התחכום והנועזות של מבצעיו.
הן חיות חיים של איום על חייהן, על משפחתן, על חירותן. נעלמות מהבית, מגיחות בזהויות שונות, מתחבאות, מתחככות באויב. המחירים שהן משלמות הם בלתי נתפסים. מרגל שנלכד במדינות אויב או בידי ארגון עוין צפוי לחקירות קשות, לעינויים ואף להוצאה להורג.
יש אנשי מטה רבים במוסד, אבל חוד החנית שיוצא אל העבודה בחוץ הוא קטן מאוד. יש חוליות מבצעיות שבהן הנשים מהוות מחצית מהכוח. יש יחידות מבצעיות שעליהן מפקדת אישה.
אפילו ביחידות היוקרתיות ביותר פועלות נשים לוחמות, ששימוש בכלי לחימה מתוחכמים אינו זר להן. במקביל, יש שעוסקות בעיקוב, תצפיות, ופעילויות מבצעיות נוספות של איסוף מודיעין. האיסוף שצריכים להביא ממדינות האיום כולל השגת התראה למלחמה, התראה לפיגועי טרור, מידע אודות התוכניות של אסאד, כוונותיו של אחמדינג'אד - לעשות מודיעין דרך כוונות. המטרה לחשוף כוונות טקטיות (תכנון פיגוע) וכוונות אסטרטגיות (נשק גרעיני). המוסד מבקש לסכל בכל דרך אפשרית מה שמתוכנן על ידי הרוע. פיגועי טרור ועסקאות אסורות, מצד אחד, ומהלכים אסטרטגיים כמו הגרעין האיראני והאחרים, וכן התחמשות חיזבאללה ומדינות העימות בטילים ארוכי טווח, מצד שני.
אובייקט המטרה זז, והמוסד זז איתו, עוטף אותו ברוחות סתרים. הכול נראה מקרי, אבל מאחור רוחשת פעילות איסופית עצומה. בקצה שלה מתבצעת, כמובן, פעילות סיכול.
חייהן של הלוחמות הם חיי זיקית. יום אחד הן מסתובבות מחויטות כנשות עסקים בכירות, ולמחרת הן רוכלות סמרטוטריות ברחוב. אלה נשים שאין להן משרד. הן עובדות בחוץ. הומלסים בחליפה. כל הזמן נוכחות ברחובות, כל העת מחליפות זהויות, וכל זה במדינות עוינות.
עבודתן פיזית מאוד ולחלוטין לא צפויה. לוחמת יכולה להיקלע לחמישה ימים ולילות של מעקב ללא שינה. היא נעולה על המטרה, חייבת לוודא שהיעד לא נעלם תחת ידיה. היא דואגת לתצפת, אסור לה להירדם, אסור לה להיתפס.
בצה"ל מוזן כל השנים האתוס על ההרואיות הגברית. במוסד הגבורה הנשית אינה נופלת בעוצמותיה, אלא שבחסות החשאיות נגרע צדק היסטורי מדורות של לוחמות. לא נחשפנו לנשים החזקות בעולם הביטחוני. הן עושות ולא מחפשות הכרה.
עתה, לראשונה, לאחר ניסיונות מורכבים מאוד, אושרו באופן מיוחד ראיונות עם חמש לוחמות בכירות במוסד. כל המרואיינות בדרג פיקודי, שהמקבילה הצה"לית שלו היא אלופת משנה ותת אלופה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הארגון, לוחמות בשירות פעיל מדברות.
בכל זירה, בכל מצב
המפגש איתן מפתיע. הן שונות מכל מה שאנחנו עשויים לדמיין. כולן, יצוין, אמהות, ובמקביל מפקדות על צוותי לוחמים במקצועות שונים: עיקוב, תצפיות, יצירת קשר עם הגורם העוין, נגישות ליעד.
- הלוחמות שפועלות במדינות אויב מסתכנות הרבה יותר מאלה שבמדינות בסיס (שאינן אויב).
אפרת: "אם אני פועלת במדינת אויב - הרי שאם אני נתפסת, אני לא ממשיכה את חיי. זה לא שונה ממי שנתפסת במדינה ידידותית וכל חייה תבלה בכלא. הנכונות להקרבה למען ביטחון המדינה משותפת לכולנו".
אפרת היא סגן ראש חטיבה, המפקדת המבצעית הכי בכירה במוסד. במסגרת זו פיקדה על גברים בוגרי סיירות מובחרות ואף טייסים. היא פגשה במבצע את מי שיהפוך לימים לבעלה. לשניים נולדו שלושה ילדים תוך כדי שירות מבצעי. עבור הישגיה קיבלה את פרס ביטחון ישראל.
יעל: "הנשים המבצעיות במוסד, שעושות את עבודתן מחוץ למדינת ישראל בכל מקום, בכל מזג אוויר, גם אם הילד בבית חולה - יודעות שהן מסכנות את חייהן וחירותן".
יעל נחשבת ללוחמת אגדית במוסד ("הבחורה הזו הייתה בכל מקום על פני כדור הארץ ועשתה פעילות מבצעית באומץ רב, גם כבודדת וגם כחלק מצוות, לאורך הרבה מאוד שנים. היא השיגה הישגים מודיעיניים נפלאים", מספרים עליה). "נלחמתי קשות כדי להמשיך בפעילות מבצעית גם אחרי שילדתי", היא משחזרת. "בתחילת דרכי במוסד, ברגע שהפכת לאימא - הפכת לעציץ בחדר. לקח לי מספר שנים עד שהסכימו להוציא אותי לחו"ל לפעילות מבצעית. המפקד אמר לי: 'אני לא מוכן לקחת אחריות על זה שאימא לא תחזור'".
הן מגיעות רווקות, בדרך כלל. "אחרי שאנחנו מתחתנות אסור לנו להתגרש - אבל אנחנו לא עומדות בזה", צוחקת אפרת. "אנחנו לא אוהבות להתגרש. עד שסוף סוף מצאנו מישהו שיסכים".
שירה: "לא קל לגייס נשים ישראליות למוסד. כשהן באות נשואות - גדל משמעותית פוטנציאל האופוזיציה מבית. כשבני הזוג מוכנים - הם לא בהכרה. או שהם שמים גבולות בלתי אפשריים".
"הפכנו קשוחות, קשות"
בשנים האחרונות הגיעו נשים לדרגות מאוד גבוהות במוסד. הבכירה ביותר הייתה סגן ראש המוסד תחת שבתי שביט. הניסיון המצטבר לימד שלנשים יש תרומה ייחודית, היום רוצים שם לראות יותר ייצוג נשי.
- האם יש הבדל בשכר?
אלה: "אין הבדל בשכר בין גברים ונשים עד רמת השקל".
אפרת: "הייתי עושה את זה גם בהתנדבות. כל מי שהתגייס למוסד ירד ברמת השכר שלו יחסית למה שעשה לפני".
אלה: "אין אפליה בארגון. צריך להבין שאחד המרכיבים המשמעותיים בעבודה הזו הוא הטוטאליות. זו עבודה מאוד טוטאלית ולאורך זמן. זו קריירת חיים. זה ארגון מבצעי היררכי גברי, והוא ארגון קשה. את יוצאת אחרי יום עבודה ומרגישה שהתאמצת נורא. את צריכה להפעיל כוח כדי להשיג את מטרותייך".
- איך השתנית בעקבות ההתנסות הקיצונית?
אלה: "נהיינו עם הזמן יותר קשוחות, יותר קשות, וזה דווקא מטריד אותי. הסטנדרט פה גבוה. בחוץ את נתפסת מאוד החלטית, כי את לומדת לקבל החלטות מהר. אם את מהססת - טורפים אותך".
היא בת 38, אם לשלושה ילדים. "אני עוזבת את כל הנעימות והבית החם והולכת לסכן את חיי וחירותי ולהשאיר את בעלי ושלושת הילדים הקטנים, שנמים בבטחה במיטותיהם, ואל עיניי זוחלות דמעות והגוש מתקדם לגרון. הניגוד הזה בין הבית החם, השקול והרגוע ובין הפעילות המבצעית שאליה הוסמכנו, לופת את הלב ומקבל משמעות ברורה ועמוקה. בל"ג בעומר יצאתי מתוך הסדרה המבצעית כדי להיות עם ילדיי ולו לכמה שעות. הייתי האימא היחידה ליד המדורה בעקבים ובגדים מחויטים וחשבתי לעצמי שמצד שני אני גם כנראה האימא היחידה פה שמשרתת במוסד. עבורי זו זכות גדולה ביותר. ניתן לנו כבוד גדול ואיתו גם אחריות כבדה מאוד".
אפרת: "זו המסגרת היחידה במדינה שמאפשרת לנשים לבוא לידי ביטוי במשימה של לוחמות, לממש את היכולת להגן על המדינה בצורה שווה לזו של גברים, כמו טייסת קרב. בשום מקום אחר לא הצליחו לאפשר את זה".
שירה: "זה לחיות בסרט, לגעת בשמים כל הזמן. זה מטורף. אני אומרת לעצמי: 'לא ייאמן שאני עושה את זה'. תמיד חשבתי שרק סופרמן יכול לעשות את זה, רק אנשים מאוד מאוד מיוחדים, והנה פתאום אני מוצאת את עצמי עושה דברים שרואים רק בסרטי ריגול. זה הדבר הכי מדהים שיש בעולם. אני אומרת: 'מי שיש לו היכולת והאפשרות - שיעשה את זה'".
אלה: "קחי כמעט כל סרט ריגול ברמה גבוהה שיש בו אקשן. במציאות שלנו זה קורה ככה, והרבה יותר קשה. יש סרטים שחייתי בהם שעדיין לא עשו בקולנוע. השתתפתי במבצעים הרבה יותר מסוכנים ממה שרואים בקולנוע. בסרט אתה רואה פעילות שנמשכת חמש דקות. אצלנו זה נמשך חודשים - אתגר פיזי, אינטקלטואלי, רגשי. בראש את כל הזמן במלחמה מול האויב. את חושבת איך לעקוף את המכשול הזה ולעשות את הבלתי אפשרי".
אפרת: "חינכו אותנו שאין דבר שהוא בלתי אפשרי. יש רק מצב שעוד לא מצאנו לו פתרון. הרצון לשבור את הגבולות של עצמך ולהיות טוב יותר ולעשות על בסיס יומיומי את מה שנקרא 'בלתי אפשרי' בכיף, באווירה טובה. אם אתה לא נהנה מזה, אתה לא יכול לעשות את זה".
אלה: "אתה גומר מבצע וטס מהזירה עם רמות ריגוש אדירות".
נירית: "במשפחה שלי לא הבינו למה עד שקיבלתי את הדוקטורט, החלטתי להפסיק לעשות את זה ולבוא לעבודה מבצעית במוסד".
יעל: "כשגייסו אותי אמרו לי: 'יש תפקיד ששום צנחן או טייס בחיל האוויר לא יכול לעשות, ואת יכולה לעשות'. אמרתי: 'מה זה?', אמרו לי: 'את תהיי העיניים של המדינה בארצות אויב'. זה הלהיב אותי. ראיתי בזה הזדמנות אדירה".
"לוקח אותך לקצה"
- אתן מסכנות את החיים, מקריבות, משלמות כל כך הרבה מחירים, ואף אחד כמעט אינו מודע לפועלכן. איך זה נחווה?
יעל: "זה קשה. כשאת חיה בחברה שהיא כל כך 'שופוני', שכל אחד מתהדר במה שהוא עושה ואנחנו לא. יום אחד חזרתי ממבצע מאוד מסובך ומסוכן, והנהג שקיבל אותי בשדה התעופה נתן לי שטר כסף. עליתי למחרת לאוטובוס ורציתי לשלם בשטר, והנהג לא אפשר לי כי לא היה לו עודף. לא עזרו כל מענותיי, הוא הוריד אותי מהאוטובוס. ואני חשבתי בלבי: 'אם רק היית יודע מה עשיתי אתמול ומאיפה באתי'. אתה מתרגל כל הזמן לחיות חיים כפולים".
- אתן בחוד החנית, תרתי משמע, של מותג המצוינות מהנועזים והמתוחכמים בעולם, אבל אתן חיות ללא ההכרה של הסביבה.
נירית: "זה נותן הרגשה מאוד מאוד חזקה של ערך, ולכן אין צורך באישור החיצוני. לכן אפשר לחיות עם הידיעה שזה מה שאת עושה, גם בלי ההילה החיצונית".
שירה: "בניגוד למה שאמרתן, בעיניי זו עבודה מאוד אגואיסטית. ההרגשה הפנימית שלי היא שאני נמצאת במקום הכי טוב שיש. זה העלה לי את הביטחון. לפני שהגעתי לכאן הייתי עם ביטחון עצמי ברצפה. כשהייתי נכנסת למקום עם אנשים הייתי מחזיקה לבעלי חזק את היד. אחרי שעברתי את המיונים - הביטחון שלי נסק לשמים.
"הוציאו ממני דברים שלא ידעתי שקיימים. גיליתי שיש ספקטרום של דברים בחיים שלי, שלא ידעתי על קיומם. העבודה הזו שינתה אותי מאוד מבחינה אישיותית. זה פיתח בצורה קיצונית את היכולות בכל התחומים. זה לוקח אותך לקצה. היום אני יודעת בכל תחום מה אני רוצה, אני לא חוששת. יותר קל לי לקבל החלטות, ולבוא לידי ביטוי".
נירית: "זו עבודה שמרחיבה את מעטפת הביצועים שלך. אחרי שעברתי את מרכז ההערכה, שזו אחת החוויות הכי חזקות שיש, שאלתי את עצמי: 'זו אני? זו באמת אני?'. בזמן שאת מתעמתת עם אתגרים חדשים ומצליחה - נבנית תחושה של יכולת אינסופית. לא קיים אצלנו קונספט של אי הצלחה - זו לא אופציה".
"לא מרוכזת בפחד"
- אתן נכנסות לסיטואציות מטילות אימה. לאן מעלימים את הפחד?
אפרת: "מחנכים אותך שאין דבר שהוא בלתי אפשרי - זה נותן קונטרה לפחד. במהלך משימה אתה לא מרוכז בפחד, אלא עסוק בהצלחה, אחרת הפחד משתק".
נירית: "פחד זה סוג של הגנה. אם אתה יודע שיש איום ושאתה צריך להתמודד איתו, הפחד מונע ממך לעשות שטויות. אתה מתרכז בעשייה שלך. הביטחון שלך נבנה מזה שלמדת שאתה יודע להתמודד עם הסיכונים".
אלה: "אנשים מסכנים את החיים שלהם בעבודה הזו. אנחנו יכולות להיעלם, לעולם לא לחזור, להיהרג".
יעל: "חלק מהביטחון נוצר בהכשרה. נותנים לך משימות שחצי שנה קודם היית אומרת עליהן: 'זה בלתי אפשרי'. יש לך אמון במי שנותן לך את המשימה ואת אומרת לעצמך: 'אם הוא חושב שאני יכולה - אני אעשה את זה'".
- תקלות יכולות להביא לאובדן עשתונות שעלול לעלות בכישלון המבצע, וגם בחיים.
"בשטח הדברים אף פעם לא קורים כמו שתכננת. את כל הזמן נתקלת בסיטואציות שלמרות שישבת ימים ולילות ובנית תרחישים - קורה משהו אחר. את צריכה להתגבר על המכשולים ולצאת מסיטואציות שלא צפית. בהדרגה נבנה אצלך הביטחון שאת מסוגלת להתמודד עם הבלתי צפוי".
יעל: "התמימות שאת משדרת במצבי סיכון, הרוגע, חוסר הלחץ, זה הנשק שלך. האויב שלך לא מחפש אותך כפרט. הוא מחפש את האויב שיש לו בראש. הדמות של האויב היא של מישהו מתוחכם שאם ייתפס - יהיה בלחץ. כאן יש לנשים יתרון גדול".
- בגלל שהן לא "החשודות המיידיות".
"נכון, אישה יכולה להתקדם הרבה יותר בנקודות שבהן גברים ייעצרו אחרי שלוש דקות על ידי הצד שכנגד. גבר שירצה להיכנס למקום שאסור להיכנס אליו - הסיכוי שיתנו לו קטן יותר. לאישה שתבוא ותחייך יש הרבה יותר סיכויי הצלחה. אם יתפסו גבר יושב בפינה בשתיים בלילה במקום קצת מוזר, ישר יחשדו בו. אם זו תהיה אישה שעומדת בפינה - ייגשו אליה וישאלו אם היא צריכה עזרה".
אלה: "כשמתנהל, למשל, עיקוב אחרי בנאדם בשעת לילה, גבר לבד מעורר חשד. גבר ואישה זה דבר טבעי. אישה מרככת את התמונה".
נירית: "מי יחשוד בחנונה עם משקפיים בחודש שמיני? חלקנו עובדות במדינות שאינן מדינות אויב. מה שמסוכן הם הגורמים שמולם אנחנו עובדים. עובדה שכוחותינו נהרגו במדינות בסיס. מישהו זומן למפגש עם מקור וחטף כדור בראש. במדינת אויב על עצם זה שתופסים אותך מדברת משפט בעברית - יהרגו אותך".
אפרת: "אני לא הייתי בטוחה שאצא חיה מכל מקום שפעלתי בו. אם היו תופסים אותי - לא בטוח שהייתי חוזרת".
- ניסית להפסיק?
"זה סם. זה ממכר. דרך החיים הזו שאת כל הזמן בתנועה, תנועה מתמדת, אדרנלין, זה משהו שמאוד מאוד קשה לי בלעדיו. בתקופה שעברתי לעבודה משרדית במוסד, זה גמר אותי. היה לי קשה, שאלתי את עצמי 'איזה טעם יש לחיים?".
יעל: "אני משווה את זה לטייס חלל אחרי משימה. הוא שואל את עצמו: מה עכשיו?'. הנסיעות למבצע זה השנורקל לחיים, זה החמצן. במבצע את עובדת עם %100 הכישורים שלך. כמה מהם את מפעילה ביומיום בעבודה השגרתית?".
- איך שרדתן את הכישלונות?
אפרת: "יש גם כישלונות. אז מפסיקים לנשום. בסוף קורים דברים וזה חלק מהמשחק. קרה ששלחתי אנשים והם לא הצליחו. כמפקדת, תחושת הכישלון הרבה יותר גדולה. אבל לימדו אותנו שמי שלא נופל - לא קם. אסור לפחד להיכשל. הלמידה הכי טובה נעשית מכישלונות".
"תיאטרון החיים"
יעל: "זה תיאטרון החיים".
אפרת: "כשנתתי את קורות החיים שלי למוסד זה לא נראה לי אופציה. ראיתי דמות בעיני רוחי, ואמרתי לעצמי: 'זה בטח לא אני'. אבל גיליתי שהתכונות הכי חשובות במוסד הן יכולת למידה, רצון להצטיין, יכולת חשיבה וביקורת עצמית. מלמדים אותך לא להגיב מיד, לקחת זמן למחשבה. ההכשרה היא מאוד 'טיילור מייד'".
יעל: "זה כמו הגיבוש לסיירת. חמישה קילומטרים ראשונים זה כושר. היתר זה מוטיבציה".
- אתן מעבירות את רוב החיים בזהויות בדויות. הנפש לא מתמרדת?
יעל: "את נכנסת לדמות. שחקן שנכנס לדמות עובר תהליך של למידת הדמות. הוא לומד את המערך המחשבתי שלה. בתחילה עבדתי כאשתו של לוחם אחר במדינת אויב. הייתי רווקה, אבל במשך זמן ממושך שיחקתי תפקיד של 'אשתו של'. הייתי צריכה להיות מסוגלת לקרוא מצבים חברתיים וסיטואציות מבצעיות. לדעת אם חושדים בי שאני לא אשתו, לקלוט את זה בזמן ולפעול בהתאם. כשאת גרה בארץ אויב יחד עם אותו בן זוג בבית אחד, ויש משרתים שגרים אתכם, ברור שהם מדווחים לשלטונות, כי אתם זרים. את צריכה לחשוב בכל רגע ורגע אם ההתנהגות שלך תואמת את מה שהם ראו במשפחות אחרות".
- איך אתן מצליחות לשמור על קור רוח במצבים שהדופק חזק מאוד והלב מאיים להתפוצץ?
"כי אנחנו מאמינות שנצליח לצאת מהסיטואציה. אתה בבקרה מתמדת על עצמך: 'איפה אני, מה עשיתי טוב היום, מה ראית בי שאני לא ראיתי'. צריך לדעת לקבל ביקורת מהאחר, וזה הסיוט בעבודה הזו. המאמץ המנטלי הוא אדיר. את יכולה לשבת בבית קפה יום שלם ולחזור מותשת. את יכולה לשבת שבוע במכונית במינוס מעלות ולתצפת, וכשישאלו אותך מה את עושה פה, כדאי שיהיה לך גם הסבר לזה".
- בהתחשב בכך שהאנרגיה נתונה, מה עדיף: לחזק את החוזקות או את החולשות?
"אתה מנצח דרך החוזקות, אבל צריך להקפיד שהחולשות לא יפילו אותך. אם מתגלות חולשות בקורס - אדם שלא עומד בלחץ, שהיכולת הבינאישית שלו לא טובה - הוא מיד עף. אני צריכה בעבודה הזו לגרום לך לעשות דברים שלא תכננת לעשות, בלי שתחשדי בי. אני צריכה לגרום לך להאמין שאני תמימה. יש אנשים מוכשרים מאוד שמתחילים להזיע, לגמגם, להיכנס לבלק אאוט. זה מצב של NO GO. הם לא מתאימים".
- אם את לא יודעת לשקר, אין לך סיכוי?
שירה: "זה תנאי הכרחי. צריך לדעת לספר את סיפור הכיסוי בקור רוח ומתוך ביטחון עצמי גבוה. כולנו פה קיבלנו תעודה של 'שקרניות מאושרות'. צריך להיות מאוד חד ביכולת לשקר החוצה ולדווח אמת פנימה. זה עיקרון שהוא ייהרג ובל יעבור. ב-99% מהמקרים שפישלתי רק אני יודעת, אבל היושרה הנדרשת היא לבוא ולדווח. מי שלא מדווח אמת, טס ישירות החוצה".
- מה היו רגעי המשבר?
אפרת: "רגעי השפל קורים כשאת לוקחת החלטות לא מוצלחות עבור אחרים. באחד המבצעים הייתה בעיה שלא ידענו אם עלו עלינו וצריך היה להחליט אם להימלט. זה הצליח ונמלטנו, אבל הדרך שבה בחרתי סיכנה את הצוות. זו דילמה קשה שמלווה אותי עד היום. עד היום אני חיה עם זה".
אלה: "כשאת עוברת לפקד, את יוצאת מהמוד של הנחמדות, ונתונה לביקורת של החבר'ה. רמת האחריות שיושבת לך על הכתפיים מאוד מאוד כבדה. את לוקחת אחריות על החיים שלהם, ולפעמים את צריכה לקבל החלטות בתוך שלוש שניות. אלה הרגעים המלחיצים, האחריות לחיים של אחרים. זה יכול לגמור אותי. חוויית ההלקאה העצמית היא מאוד חזקה".
יעל: "החוויה המשברית שלי הייתה דווקא בסיום פרק. סיימנו מבצע שנמשך תקופה מסוימת וחזרתי הביתה. שאלתי את המפקדים מה הלאה, והם אמרו לי: 'אין הלאה. היית חלק מהמבצע הזה, ואנחנו לא יכולים לסכן אותך במבצע נוסף. בזה נגמר העניין. יש לך אופציה לתפקיד מטה'".
- מה הרגשת?
"נפילת מתח גדולה, אכזבה כבדה. הפכתי להיות האישה הראשונה שכיהנה כמדריכה בין גברים מאוד שוביניסטים".
אפרת: "זו לא עבודה, זו דרך חיים. וכשהם אומרים לך להפסיק, זה בעצם להפסיק את החיים שלך".
"אנחנו צבא"
- איך זה לחיות עם ההתנקשויות?
"בצבא הולכים ויורים? אנחנו צבא. אנחנו אמנם צבא צללים, אבל צבא. אנחנו מגיעים לאזורים שהצבא לא מגיע אליהם. אנחנו קו ההגנה הראשון".
- איך התחולל המפנה המגדרי במוסד?
אלה: "בהתחלה הביאו נשים רק כקישוט. לנשים קראו בנות לוויה. היום זה הפוך. לפעמים אנחנו מביאים גבר ככלי עזר. בשנים האחרונות החל שינוי משמעותי".
יעל: "בתחילת דרכי שימשתי בת זוג של מפקד המבצע, כי אם זוג יושב באוטו, לא ניגשים אליו. זה היה חלק מדרישות התפאורה. לאישה היה תפקיד משני. היום לאישה יש תפקיד מוביל בהרבה מקרים. הבינו שלנשים יש יתרונות שלגברים אין. פעם זה היה: 'תביא את הזאתי', כי כאילו זה לא היה משנה את מי הבאת. היום יש גברים שצוחקים: 'אני ה'זאתי' של הסיטואציה'.
"בשנים האחרונות יש מפקדות מבצעיות. כשאני גדלתי במוסד לא פנטזו על זה בכלל. הביטוי השגור היה: 'אתם צמד פנטומים. הוא מס' 1 ואת מס' 2'".
"הכי מסוכן - לטוס לארץ"
- מאיפה מגויסת המוטיבציה במצבי שבירה?
אפרת: "זה גדול לעבוד לא בשביל בעל מניות, אלא בשביל מטרה שאני מאמינה בה. היה לי קורס מאוד קשה, הייתי הכי צעירה, בת 20. באיזשהו שלב רציתי להגיד: 'די, מספיק, לא יכולה יותר'. אבל אחר כך חשבתי: 'אם כל מי שהגן על המדינה היה נשבר כי היה לו קשה - איפה היינו היום'".
- מה היה הסיכון הכי גדול שנשמרת מפניו?
יעל: "בתקופה הכי מסוכנת שלי במדינת אויב, הסיכון הכי גדול היה בשדה התעופה. לעלות על טיסה לישראל היה מאוד מסוכן בשבילי, ולכן המעטתי, למרות שזה היה החיבור שלי לאמת ולבית".
- אי אפשר לספר ולחלוק עם הסביבה את ההתנסויות הקיצוניות שאתן עוברות. אפשר לאבד את השפיות.
יעל: "יש דברים שיכולתי לחלוק עם בעלי ויש דברים שעד היום הזה איני יכולה לחלוק עם אף אחד. ביטחון המדינה מונח בכף ידי, ואם אגיד דברים מסוימים, זה יכול להוות סכנה. אין שום דבר בעולם שיוציא ממני את הדברים האלה".
אפרת: "זה פחות בשביל התהילה. החברים הקרובים מתבדחים כל השנים בגלל הנסיעות התכופות שלי לחו"ל. הם צוחקים: 'תראי את האקדח', והם לא מעלים בדעתם שזה נכון".
יעל: "זה מקום של שליחות ומקום שמעצים אותי כבנאדם. השמים הם לא הגבול. המקום הזה מאפשר לי למצות את כל הפוטנציאל שהיה לי ולא היה לי. המוסד זה המקום היחיד שמאפשר לאישה להיות חלק מעשייה בחוד החנית המבצעי של הזרוע הכי ארוכה של ישראל. זו גם מתיחה של היכולת הפיזית כשאת לא ישנה לילה אחרי לילה אחרי לילה".
- אז איך נולד לסוכנת המוסד דימוי של נערת פיתוי?
יעל: "גם סינדי לא הייתה נערת פיתוי. היה צוות שלם שחיפש את ואנונו. ואנונו הוא זה שהתביית על סינדי ופנה אליה. מנקודה זו התפתח מבצע שלם שהתאים את עצמו לסיטואציה שנוצרה".
אפרת: "אנחנו משתמשות בנשיות כי כל אמצעי כשר. אבל גם אם נחשוב שהדרך הטובה לקידום המטרה היא לשכב עם הרל"ש של אחמדינג'אד, אף אחד במוסד לא יאפשר לנו את זה. גם אם נהיה מוכנות להקריב את עצמנו על מזבח המולדת. אין שימוש בלוחמות למטרות מיניות. יש משחקי פיתוי, יש משיכה, יש ניסיונות לעורר את הצד השני, אבל הגבול הוא במימוש המיני".
- אפשר ללמוד להעז? זו מיומנות נרכשת?
אלה: "היכולת הכי גדולה שקיבלתי ולא האמנתי היא שאני מסוגלת להעז".
יעל: "למדתי להשיג דברים מאנשים, שלכאורה הנגישות אליהם בלתי אפשרית. בגיל 20 שלחו אותי באימון להשיג את מתכון עוגת הגבינה של גברת בכירה בויצו. אחרי שהצלחתי לעשות את זה בצורה נינוחה וטבעית אמרו לי: 'הצלחת להשיג מגברת ויצו, מחר זו יכולה להיות גברת סאדאת'".
- מה הייתה הפעילות הכי נועזת שעשית?
"רוב הזמן את מתנהלת בתוך סיפור המעטפת, שמאפשרת קיום. רק בחלק מהזמן את הופכת להיות עם סכין בין השיניים. הפעילות האקטיבית נמשכת רגעים בודדים. שנייה אחרי זה את חוזרת לסיפור המעטפת, שמוגן היטב, שמעלים אותך ומתיר אותך. רוב הזמן את חשופה לעיני כל, ורק מעט הוא בהסתר. הפעילות המסוכנת היא הכניסה והיציאה להסתר".
לבד אינסופי
אי אפשר היה להתעלם מאי הנוחות שהייתה מנת חלקן של המרואיינות במהלך השיחות. כל חייהן הן מתנהלות מתחת לרדאר, מאמצות את החשאיות כמקצוע. מבחינתן עיתונאי הוא האויב מס' 2 אחרי אחמדינג'אד. ראיון עיתונאי עבורן הוא בבחינת צלם בהיכל.
אז מיהי לוחמת המוסד הישראלי? היא אינטליגנטית מאוד, אמיצה מאוד, סוערת, נמשכת לעבודה מבצעית, רגישה ברמה הבינאישית, קולית, רגועה במצבי לחץ, בעלת יכולת משחק גבוהה ורמת מוסר מאוד גבוהה.
בכיר במוסד: "יש להן יכולות שאין למין האנושי הרגיל, אני מודה. הן לומדות מיומנויות ריגול. אין אוניברסיטה לריגול. הן יותר משוכללות, יותר קשוחות, אולטרה רגישות לסביבתן. הן מרבות ללמוד לשנן שמות צופן בלי לעורר חשד. הן מפתחות זיכרון שאין לרוב האנשים. הן לומדות לתקשר באמצעות הבעות פנים או סימני ידיים".
השמירה על קור הרוח היא אחת המיומנויות הכי חשובות. בשעת הפתעה בלתי צפויה, אסור להן להיות נבוכות או להביע פליאה. "מלמדים את היכולת להגיע לנקודת העבודה כשאת בדופק גבוה מאוד, כי אי אפשר אחרת. הדופק עולה בכל מבצע, אלא שכלפי חוץ לא יראו דבר".
- וקורה שלוקחים עברייניות?
"ניקיטה זו אגדה. אין זונות, אין נהגות שודים, אין סוחרות סמים".
- עד כמה אתן נדרשות למיומנויות לחימה?
אלה: "המושג 'לוחמת' לא מבטא בהכרח קרב פיזי, אלא את הפעילות המבצעית ורמת הסיכון. את לא מתעסקת עם אנשים תמימים. את מתגברת על בעלי מקצוע בדיוק כמוך".
- איך שורדים את הבדידות?
"יש המון לבד. לבד אינסופי. מה שמאפשר את זה היא תחושה עמוקה של שליחות ומשמעות".
- על אוכלוסיית החוד יש סכנה של אובדן חירות - כלא, מעצר, חקירה, מוות. למה שתהיי מוכנה לקחת את הסיכון שבעלך וילדייך יחיו בלעדייך?
"זה לא שיגעון, זה מאוד מחושב ומאוד קר. זו עבודה לא אנושית, קשה פיזית, רגשית ומנטלית. יש לזה מחירים. העבודה המבצעית מאוד קשה ברמה המשפחתית והאישית, אבל אני ב'היי' חצי חיים. מאוד אוהבת את העבודה המבצעית. אין שום עבודה או עיסוק שיכולים לספק את התחושה הזו של סיפוק ומיצוי עצמי".
- האם עוברות לך בראש מחשבות על אפשרות להסתבכות?
"אסור לחשוב על דברים שיסתבכו. זו נבואה שמגשימה את עצמה".
הזירה החמה
לזכותם של לוחמי ולוחמות המוסד נזקפת שורה ארוכה של פעילויות מבצעיות. בין היתר מיוחס להם בפרסומים זרים תפקיד נועז במבצעי תקיפת הכור הגרעיני בסוריה והשגת המודיעין שאפשר את תקיפת הכור והשמדתו.
כמו כן מיוחסים לארגון חיסולים של בכירי טרור בחו"ל. אחד הידועים שבהם הוא של עימאד מורנייה - המפקד הצבאי של החיזבאללה. בנוסף מיוחס למוסד חיסולו של מחמוד אל מבחוח, בכיר החמאס.
חלק נכבד מפעילויות המוסד מוקדש לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית. הודות למבצעים החשאיים של אנשיו, שמוחדרים בזהות שאולה למדינות ערביות ומוסלמיות, הצליחה ישראל, עפ"י פרסומים זרים, לחדור ללב תוכנית הגרעין האיראנית, לאסוף עליה מודיעין, לחסל כמה ממדעניה הבכירים, להחדיר את התולעת "סטוקסנט" למחשבים של לוחות הבקרה המפעילים את פעולת הצנטריפוגות במתקן להעשרת האורניום בנתנז. מהלכי שיבוש ועיכוב אלה גרמו לעיכובים משמעותיים בתוכנית האיראנית.
"הם המקורות שלנו, והם לא יודעים שהם כאלה"
ראיון עם לוחמת המוסד נירית, דוקטור למדעי הרוח: "לא עלה בדעתי שיש גבולות שאני יכולה לחצות"
"זכיתי להיות האישה הראשונה בתפקיד מאתגר באגף היומינט (מודיעין אנושי). זה התחיל בתקופתו של שבתי שביט, שרצה נשים בתפקיד הזה, כי לא היו עד אז. פנו אליי בתחילה כשהשתחררתי משירות צבאי באמ"ן. הציעו לי להיות מזכירה. אמרתי שזה לא מעניין, וכשיהיה משהו רציני, שיפנו אליי. אחרי שסיימתי את הדוקטורט בגיל 26 פנו אליי והתחלתי את הקורס".
- למה מרכז ההערכה נחווה כחוויה הכי חזקה?
"זו פעם ראשונה שאתה נכנס לעולם כל כך אקסטרימי ואחר. למדתי שם לעשות דברים שלא חשבתי שאני מסוגלת. זה מוכיח לך שאתה תמיד יכול יותר. ידעתי שאני חכמה, ידעתי שאני אמיצה ושיש לי חיבה לריגושים, אבל לא עלה בדעתי שיש גבולות שאני יכולה לחצות".
- מה המיומנות הכי חזקה שפיתחת?
"את משתמשת בשרירים שלא ידעת שקיימים. כדי להשיג משהו שלא יכולתי, השתמשתי באחר שיעשה עבורי. הפכתי אותו לזרוע הארוכה שלי. זו מיומנות. למדתי מה זה לגרום למישהו אחר שיעבוד עבורך. הוא חושב שהוא יודע מי את, הוא סומך על שיקול דעתך, ואת אדם זר. מדהים שאפשר לעשות את זה".
- איך עושים את זה?
"תמיד ללכת מסביב, בדרך הארוכה, ולבנות מערכת יחסים רבת שנים של אמון, ורק בסוף אתה אומר מה אתה רוצה ולא אומר למה באמת. הם המקורות שלנו והם לא יודעים שהם כאלה. הם לא יודעים שהם עובדים. בעבר חשבו שנשים לא יכולות לעשות את זה עם גברים במדינות אויב, הסתכלו עליהן כעל אוביקט מיני בלבד. אבל בהמשך גילו שכוחותינו יותר שוביניסטים מהצד השני, שהתייחס אליי כאל דמות שעומדת מולו. לכל גבר יש אימא, יש אחות. אישה לא חייבת להיות אובייקט מיני, ואז הפוזיציה שאת תופסת מול האחר היא יותר סמכותית".
- את לא פוחדת להיתפס?
"אני סומכת על התרגול והנהלים שמקטינים את הסיכון. לעתים נדירות קורות תקלות, ואז אנחנו סומכים על היכולת שלנו להסתדר. יכולת ההכחשה נותנת לנו עוד מרחב הגנה.
"בקריירה ארוכת שנים רק פעם אחת פחדתי. אני לומדת לסמוך על האינטואיציות החזקות שלי, ופעם אחת נכנסתי למקום שבו הבטן אמרה לי: שימי לב, משהו מסוכן סביבך. הייתה לי תחושה לא ברורה שאני לא לבד שם, שהם מסביבי בחדר, קולגות מארגונים חשאיים אחרים. עזבתי את המקום. מצד שני, היו מצבים שבהם אחרים היו הולכים ולא נשארים, ובכל זאת לא פחדתי כלל".
- נדרשת למידה יסודית של עולמות תוכן שזרים לך.
"את פוגשת מדינאים, אנשים מהרבה תחומים, ואת אמורה לנהל איתם שיחה אינטליגנטית על המקצוע שלהם. את צריכה לספר להם סיפור כדי שירצו לעבוד איתך. בשביל זה את צריכה ללמוד כל פעם עולם תוכן חדש".
- היכולות שפיתחת מייצרות תחושה אומניפוטנטית?
"קלה. אסור שזה יקרה. יש הרבה יוהרה בקרב חלק מהאנשים פה בגלל שכל כך מעט מצליחים להגיע לזה. אתה מרגיש בעל יכולות, בעל כוחות. זה גורם לך להרגיש מאוד טוב עם עצמך, וזה מאוד מסוכן, לכן מדי פעם צריך איזה כישלון חרוץ".
- מה הכי מפתיע אותך במיומנות להשיג מידע?
"אתה לומד שאתה יכול להמציא מציאות ואנשים מאמינים לך. נשים טובות בזה כי הן קוראות אנשים יותר טוב. הן יותר פגיעות, ולכן יותר זהירות וקולטות יותר מהר".
- את יודעת לראות ולהרגיש את האחר מולך?
"אני מרגישה את האחר מצוין, ואני לא טועה".
- מה היה רגע השיא בפעילות עד עכשיו?
"בערב אחד, שהוא שיא הקריירה מבחינתי, ישבתי עם ארבעה אנשים שהם האויב הכי מר שלנו. ניהלנו שיחה מדהימה, אישית, מקצועית, וגיליתי שהאויב הכי גרוע הוא אינטליגנטי, מקסים, מדהים. הם חשדו בי ועשו לי מבחן. במשך חצי שעה שאלו אותי שאלות ועניתי הפוך מההיגיון, על סמך האינטואיציה. עברתי את המבחן והם נשארו איתי עוד שעתיים. זה הביא את היכולות שלי לשיא".
- מה למדת מזה?
"שגם עם שנחשב האויב הכי גרוע יכול להיות החבר הכי טוב תחת הנהגה אחרת. פעם ישבתי עם אויב, והוא כמובן לא יודע שאני ישראלית. הוא סיפר לי כמה ישראל איומה ונוראה ואיך הוא שונא אותנו עד עמקי נשמתו. האנטישמיות קיימת. אני שומעת את הדברים שאף אחד לא שומע".
הדרך למוסד
קשה לדמיין את עומק ההשקעה המנותבת להכשרת האנשים הללו. מדובר בהשקעה יחידנית ברמת הלוחם הבודד. כיתות הלימוד קטנות, לעתים קורסים של שלוש נשים ושלושה גברים.
איך הן הגיעו למוסד? חלק הגיעו במקרה, חלק גויסו. במיונים נבחנת רמת היכולת להתמודד עם מצבי לחץ ואיום. מתחילים במבחנים פסיכולוגיים אבחוניים, ובהמשך יום שלם של מבדק פסיכולוגי. הן עוברות מבדקי אינטלגנציה ומבדקים פיזיים, כולל יכולת עמידה בחקירה.
"מי שבא ומצהיר כדי להרשים "אני אוהב להסתכן" - זה נשמע לי לא אמין ולא רציני, לא הייתי מקבל אותו", מספר בכיר במוסד. "אני לא אוהב להסתכן, אני עושה את זה כי אני חייב להשיג משהו ומסוגל להתגבר על פחדיי למען המטרה".
"להפך. בגדול אני יכול לומר שהטיפוס האטום אינו מתאים. החיבור שלך לעצמך ולסובב אותך זה אלמנט בסיסי בעבודה".
בהמשך בוחנים גם את כושר המשחק של המועמדים. הם, הרי, צריכים להיות שחקנים במערכה מבצעית.
מתוך אלפים שמגישים מועמדות, בודדים עוברים את כל התהליך. חניך אחד מוסמך בסופו של דבר על כמה מאות מועמדים. אחרי המבדקים הפסיכולוגיים נבחנים במרכז הערכה - רק אחד מתוך כמה אלפים יתקבל לקורס מבצעי. את הקורס, שאורך שנתיים, עוברת רק כמחצית. יש קורסים שנגמרים באפס הסמכות.
אחרי שסוף סוף התקבלת להכשרה אתה לומד את משמעות הפעילות החשאית: ללמוד להיות מי שאינך. לבנות סיפור כיסוי, ללמוד זהות מושאלת, ללמוד שינוי חזות.
No comments:
Post a Comment